נובמבר 2021

אהבה והערצה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

כדי שהרגישות שבנו תהיה גבוהה יותר עבור אחרים, קודם היא צריכה להיות גבוהה יותר עבור עצמנו. אם אנחנו נותנים לאחרים כדי לצבור נקודות, מצפים לתמורה, מתאמצים, או מרצים, זה לא מתוך האני הפנימי, אלא מתוך החיצוני. האני החיצוני מעוניין לצבור נקודות כי משם הוא צובר ביטחון. (מי ששכח מה זה אומר לצבור נקודות אני מציע לקרוא שוב את החלק של "השריון – ביטחון מדומה").

כשאיננו יודעים איך להרגיש ביטחון בזכות האני הפנימי, אנחנו משוכנעים שהביטחון יגיע עם השריון של האני החיצוני. ואז, במקום לפתח אהבה לעצמנו, כ"פיתרון" לחוסר ביטחון אנחנו מפתחים הערצה לעצמנו.

אם נתסכל על כל התמונה מלמעלה אנחנו נראה שלוש זהויות שונות. הזהות האמיתית שלנו – הפנימית. ושתי זהויות נוספות – אני החיצוני הנחות ואני החיצוני הנשגב. הנשגב עסוק בלצבור נקודות ולהגדיל את השריון שלו: ככול שהוא צובר יותר נקודות, מטפס עץ גבוה יותר, מנפח בועה גדולה יותר וכך הוא מעריץ את עצמו יותר והביטחון המדומה שלו גדל. האני החיצוני הנחות מרגיש התנגדות לעצמו – כעס עצמי ולפעמים אפילו שנאה עצמית. ככול שההתנגדות גדולה יותר כך נרגיש שפחות ופחות "ראויים".

יש בתוכנו סוג של מריבה. המריבה היא לא בין הפנימי והחיצוני, אלא בין הנשגב ובין הנחות. האני האמיתי לא רוצה או מעוניין לריב, אלא למצוא את הדרך להכיל ולקבל. את הדינאמיקה שתיארתי כאן בין שלוש הזהויות אפשר להסביר בצורה מדויקת יותר וארחיב על הדינאמיקה הזו עוד בהמשך.

אני מניח שקל יותר להבין מהי הערצה עצמית ובטח שזיהיתם כזו לא מעט פעמים אצל אחרים, ואולי אפילו זיהיתם שגם בכם נמצא "האני הנשגב" שמעריץ את עצמו.
בגלל שלצערי באופן כללי אנחנו מאוד מזוהים אם האני החיצוני, ולרוב מדלגים בין הערצה עצמית וכעס עצמי, מה שפחות ברור זה מה זו אהבה עצמית.

אחד ההבדלים הכי משמעותיים בין הערצה עצמית ובין אהבה עצמית זו חווית השייכות. כשאנחנו מחוברים לאני הפנימי אנחנו מרגישים חיבור עם הסביבה, אחדות, הרמוניה. ומה שחשוב כאן בהבדל זה שהחוויה הזו היא לא רק חיבור והרמוניה, אלא גם שיוון – אנחנו לא מרגישים חשובים יותר אחרים או מתחת לאחרים. ישנם עוד סימנים רבים שאנחנו באמת מחוברים לעצמנו, שלא אמנה כרגע את כולם.

כשאנחנו מזוהים עם האני החיצוני, לרוב אנחנו בחוויה של ניתוק, חוסר שייכות: או שאנחנו "נשגבים" ומנותקים מכל מי שנדמה לנו פחות חשוב מאיתנו, או "נחותים" וגם אז כמובן מסתכלים מלמטה בהערצה או בכעס על כל מי שיש להם יותר נקודות זכות מאיתנו – "הנשגבים". גם האני החיצוני יכול להרגיש שייכות וחיבור, אבל יהיה חסר בחוויה הזו התפיסה של השוויון. נרגיש שייכים לקבוצה של "נחותים" או שייכים לקבוצה של "נשגבים".

כשאנחנו מחוברים לעצמנו באמת, אנחנו מזהים את עצמנו כחלק ממשהו גדול וחשוב יותר: הערך המשותף – החתירה לקראת מנצח-מנצח. אנחנו לא נפרדים, אנחנו ביחד. הרצון להטיב עם כולם תמיד היה ויהיה בנו, ועם זאת, המצוקה של האני החיצוני מסתירה את הרצון הזה עם אובססיה להשיג ביטחון על ידי צבירת נקודות והערצה מאחרים.

כשאנחנו לומדים להסיר את המצוקה ולהתחבר לרצון האמיתי שבנו, אנחנו מרגישים גם יותר ביחד וגם מבטאים יותר את הייחודיות שבנו כדי להוסיף לערך המשותף.
המודעות ממשיכה לעלות, החוזקות והיכולות שבנו מתחדדים, היופי והעוצמה הפנימית שבנו יוצאים החוצה בקצב הנכון לנו, וחוויה של הכרת תודה מתרחבת בתוכנו.
במילים אחרות, כשאנחנו מזהים את האני הפנימי, אנחנו לא רואים רק את "עצמנו", כי ברור לנו יותר שאין באמת דבר כזה "רק עצמי" – הכל מושפע וניזון מהכל, הכל יוצר את הכל, אנחנו רואים את עצמנו בהקשר הרחב יותר.
בחיבור לעצמנו באמת ברור לנו שאנחנו לא המקור של עצמנו, איננו באמת יכולים להפריד את עצמנו משאר היקום. גם אם נרגיש בתוכנו את ההתנגדות הגדולה ביותר ולא נרגיש מחוברים, המציאות נשארת אותה מציאות – במהות הפנימית שלנו אנחנו שואפים לחיבור והרמוניה.
היופי האמיתי שבאני הפנימי נובע מעצם החיבור שיש לנו לחיים. לכן, באהבה עצמית אמיתית, המודעות שבנו להכיר בעצמנו כחלק מדבר גדול יותר, ממשיכה לעלות עוד ועוד.

אם נתלוש עלה מהעץ הוא ינבול, אותו דבר יקרה לנו אם נתעלם מהסביבה שלנו. התמקדות מופרזת באני החיצוני (נשגב ונחות), תשכיח מאיתנו את העובדה שאנו חלק מעץ שמשותף לכל החיים. מים עוברים דרך החיבור לעץ, אהבה עוברת דרך החיבור לאחרים.

הערצה עצמית או הלקאה עצמית בהכרח באים על חשבון אהבה עצמית, ולהפך. במילים אחרות, כל שעלינו לעשות כדי להרגיש אהבה ללא מאמץ, זה להסיר יותר ויותר את ההזדהות עם האני החיצוני. הדבר לא תמיד פשוט כי הביטחון המדומה שנותן השריון לפעמים יכול להרגיש גדול, ומבלי שיש לנו ביטחון פנימי שעולה, לא נסכים לוותר על הביטחון החיצוני המדומה.
לכן, הדרך היא להרים את המודעות בהדרגה – הביטחון האמיתי עולה והדחף בביטחון המדומה יורד.

עקרונית, כל עוד אנחנו בני אדם, איננו יכולים להזדהות רק עם האני הפנימי ולהישאר רק בחוויה של אחדות וערך משותף. אנחנו עדיין נרגיש במידה מסוימת נפרדות, חוסר שייכות וחוסר שוויון (נהיה מזוהים במידה מסוימת עם הנשגב או עם הנחות).
איך נוכל להשתחרר יותר מהאני החיצוני?

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin