נובמבר 2021

איך נוצר הסבל

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

הסבל תמיד קשור למחשבות של האני הנחות – התנגדות/כעס/שנאה שיש בנחות כלפי עצמו. ליתר דיוק, ההתנגדות של האני הנחות היא כלפי ההישגים הנמוכים שמרכיבים את השריון של הנשגב, או במילים אחרות "המרכיבים החלשים" בשריון. כאשר אנחנו מאוד מזוהים עם המחשבות והסבל של האני הנחות, הביטחון מאוד נמוך והפיתרון היחיד שנראה לנו נכון כדי להגדיל אותו, זה להגדיל את השריון. האני הנחות מסתכל בבוז וכעס על השריון הרעוע. אם השריון היה מרגיש חזק, מחשבות של האני הנשגב היו נותנות ביטחון מדומה ומדחיקות את הסבל.

כמו שהנחות שמרגיש נחות מתוך השוואה לאחרים, גם הנשגב מרגיש נשגב מתוך השוואה לאחרים, ולכן בשריון שמרגיש חזק יהיו לפחות כמה מהמרכיבים האלו שמרגישים גבוהים יותר בהשוואה לאחרים: אנרגיה, תפקוד, יכולות, התנהגות מוסרית, השפעה על אחרים, רגשות נעימים והישגים נחשבים נוספים.

לכן, הלקאה עצמית תמיד תהיה סביב מרכיב אחד או יותר מאלו, שמרגיש נמוך מידי בהשוואה לאחרים.

 

ההתנגדות שאנו מרגישים היא כלפי הרכיבים הרעועים של השריון:

  • התנגדות למגבלות שיש בנו, שהן:
    > רמת המוטיבציה/אנרגיה
    > רמת התפקוד/יכולות
    > רמת התנהגות מוסרית
    > רמת השפעה על אחרים
  • התנגדות לרגשות. (לרוב לרגש לא נעים, אך לפעמים יכולה להיות התנגדות גם לרגש נעים).
  • התנגדות לחוסר בנוצות של טווס (חוסר בדברים שאפשר להתרברב בהם – הישגים נחשבים כמו רכוש, הון, מראה חיצוני, כושר/בריאות פיזית, משפחה מגובשת, זוגיות, קריירה, תארים וכו')
  • התנגדות להתנגדות, או במילים אחרות התנגדות לאגרסיביות.

הלקאה עצמית היא מצב שבו האני הנחות כועס על השריון העלוב והלא מרשים שיש לו.

האני הפנימי לעומת זאת שם לב לדימוי של האני הנחות ולמחשבות שלו, אבל לא כועס. האני הפנימי שם לב לשריון שלא נחשב מאוד מרשים, ולא כועס.

האני הפנימי מרגיש שהמרכיבים של השריון הם דבר נפלא ורוצה לשפר אותם, אבל יודע שקבלה עצמית היא דבר הרבה יותר חשוב ועוצמתי. במצב שבו אנו מזוהים עם האני הפנימי, המרכיבים של השריון כבר לא נראים כמו משהו שאמור לשמש כשריון, אלא פשוט כתוצאה טבעית שמתאפשרת בזמן הנכון מתוך חיבור לעצמנו.

ככול שאנחנו במצב שבו אנחנו מקבלים את המגבלות, את הרגשות ואת האגרסיביות, הסבל משתחרר באמת (לא מודחק אלא באמת משתחרר). וכתוצאה מכך, רמת האנרגיה והמוטיבציה עולה, רמת היכולות והתפקוד משתפרים, ההתנהגות הופכת מתחשבת ומוסרית יותר, וההשפעה על אחרים הופכת עוצמתית יותר – אנחנו פחות מנסים לשכנע בכוח ויותר מובילים בגובה עיניים.

 

כמה דוגמאות כדי להמחיש מתי עולה בנו התנגדות:

באדם שרגיל להשתמש בסמיילי כתחפושת באופן קבוע תהיה הרבה התנגדות לאנרגיה נמוכה. במילים אחרות, ברגע שהוא ירגיש רמת אנרגיה נמוכה – תתחיל אצלו הלקאה עצמית ומחשבות של נחות. להיות במצב של אנרגיה מוגבלת יותר או נמוכה יתפרש עבורו כמצב שהופך אותו לנחות.

 

אדם שדואג באופן כפייתי לבריאותו הפיזית, עשוי להיכנס לחרדה מהמחשבה שרמת התפקוד שלו תהיה נמוכה יותר. זו תהיה מגבלה שהוא מאוד יתנגד לה.

 

אדם שהרגילו אותו לחשוב שלהרגיש צער זה דבר שלילי, ירגיש התנגדות רבה לעצמו בכל פעם שתתעורר בו נטייה להרגיש צער. הצער יתפרש עבורו כדבר שהופך אותו לפחות ראוי, נחות יותר.

 

אדם שמרגיש שמשהו במראה שלו נחשב מכוער בעיני אחרים, יכול להרגיש התנגדות רבה למראה שלו, יגיד לעצמו שהוא מכוער ודוחה, פחות ראוי ונחות מאחרים.

 

אדם שמשתמש בתחפושת של הבריון (למשל צועק ומקלל), מרגיש אשמה אחרי כל פעם שהוא מתנהג באגרסיביות. יכולה להיות בו הרבה התנגדות לרמת המוסריות שמוגבלת בו, עד שהוא ממש שונא את עצמו. אבל ההתנהגות לא משתפרת כי ההתנגדות לעצמו רק מוסיפה עוד סבל ומצוקה שמגדילים את הנטייה לאגרסיביות.

 

אדם שנכנס לקורס של התפתחות אישית ורוחנית, רואה עד כמה המשתתפים האחרים הגיעו להישגים מרשימים, כמה הם מעוררים השראה ותורמים לחברה בדרכים שונות. הוא לעומת זאת כל היום בבית ואינו מסוגל להעניק הרבה לאחרים, רמת ההתנהגות המוסרית שלו נמוכה יותר והוא שונא את זה. יש בו המון התנגדות למגבלה הזו ומבחינתו זה הופך אותו לנחות יותר.

 

אדם שמגלה שיש בו מחשבות של הלקאה עצמית, מגלה שיש בו הרבה התנגדות לעצמו, אך גם לזה הוא מתנגד. כביכול הגיוני להתנגד לדבר שלילי, אבל ההתנגדות מוסיפה כוח להלקאה העצמית, ועכשיו הוא סובל יותר. במצב אחר שבו המודעות היתה גבוהה יותר, הוא היה מקבל את ההתנגדות שיש בו וזה מה שהיה מאפשר לה לרדת.

לקבל ולהסכים הם שני דברים שונים. אם אנחנו מקבלים אגרסיביות אנחנו למעשה מאפשרים לה לרדת. אם אנחנו מגיבים לאגרסיביות באגרסיביות, אנחנו מעודדים אותה לעלות. אנחנו מקבלים את האגרסיביות, לא בגלל שאנחנו מסכימים איתה או "נכנעים" לה, אלא בגלל שאנחנו מבינים אותה. אדבר יותר על הנושא הזה בהמשך.

 

זהו דפוס המחשבה של הנחות – כך בנויה ההלקאה העצמית שלו:

אין לי מספיק [רכיב מהשריון] (אנרגיה, יכולת, רגש נעים, התנהגות מוסרית, השפעה על אחרים, נוצות של טווס) וזה אומר שאני נחות. אני חייב להשיג [רכיב מהשריון], ועד שלא אשיג אותו אמשיך לכעוס על עצמי ולהכריח את עצמי לנסות להשיג אותו.

 

הציון של השריון

הקולות שיש בנו הם לא רק של האני החיצוני או רק של אני האמיתי. יש ערבוב מסוים של שניהם.

מצד אחד יש מרכיבים כלשהם בשריון שלהם האני החיצוני נותן "ציון נמוך" בהשוואה לאחרים, וזו למעשה רמת התנגדות מסוימת. ומצד שני יש את האני הפנימי שמקבל את עצמו גם עם המרכיבים שנחשבים "נמוכים מידי" בהשוואה לאחרים, וזו למעשה רמת קבלה מסוימת. אם נעשה ממוצע בין שני הצדדים (התנגדות וקבלה) נראה את רמת הקבלה שיש בנו לעצמנו בסופו של דבר. 

אם למשל "הציון" של רמת האנרגיה שבי הוא נמוך בהשוואה לאחרים, אבל אני מאוד מקבל את זה, בסופו של דבר ארגיש ביטחון גבוה ואמיתי. (לפחות בהקשר של המרכיב הזה).

אם הציון הוא נמוך, וגם רמת הקבלה שלי לציון היא נמוכה, זאת אומרת שההתנגדות היא מאוד גבוהה – אני ארגיש נחות, הביטחון יהיה נמוך ואסבול.

אם הציון הוא גבוה בהשוואה לאחרים והביטחון "שלי" נשען על הציון הזה, זהו ביטחון מדומה של הנשגב.

עקרונית, אפשר לעשות בדיקה כזו: לתת ציון מ1-10 לכל מרכיב של השריון, ואז לעשות ממוצע שנותן את התוצאה: כמה אני מרגיש שהשריון שיש לי מרשים.

ולגבי כל מרכיב שיש בו ציון נמוך לבדוק כמה אני מקבל את הציון הנמוך הזה (בלי לכעוס על עצמי) ושוב לעשות ממוצע שייתן את התוצאה: כמה אני מקבל את הציונים הנמוכים של "המרכיבים החלשים" בשריון.

הציון של "כמה השריון מרשים" בהשוואה לאחרים הוא מה שיכול לתת ביטחון מדומה (אם הוא גבוה) או סבל לאני החיצוני (אם הוא נמוך).

כמה אני מקבל את הציון (גם כשהוא נמוך בהשוואה לאחרים), זה מה שנותן ביטחון אמיתי לאני האמיתי.

 

ההתנגדות שלרוב אנחנו נתקלים בה היא ההתנגדות החיצונית של האני הנשגב בכל פעם שהשריון שלו בסכנה. האני הנשגב דואג לתחפושות שלו, ובכל פעם שמשהו "עלול" לפגוע לו בתחפושת ולחשוף את המצוקה שיש באני הנחות, תעלה בו התנגדות חיצונית כלפי מי או מה שמאיים על התחפושת.

ההתנגדות הפנימית היא של האני הנחות מול עצמו, או ליתר דיוק מול "מרכיבים רעועים" מסוימים של השריון. ההתנגדות הפנימית של הנחות היא למעשה ההתנגדות הגבוהה ביותר, זו האגרסיביות הגבוהה ביותר ולכן גם החוויה הקשה ביותר, המצוקה הגדולה ביותר.

 

כבר הזכרתי את סוגי הסבל שיש באני הנחות, אך כדאי להזכיר שוב את סוגי הסבל:

רגשי נחיתות, אשמה, עצבות קיצונית, ייאוש קיצוני, בלבול קיצוני, חוסר אונים קיצוני, כעס קיצוני, שנאה, חרדה, שעמום קיצוני, בדידות, חוסר ערך.

בפרק "התחפושות" תיארתי בקצרה איך כל סוג סבל תמיד מקורו במחשבות של הלקאה עצמית. הסבל תמיד בא ללמד אותנו דבר אחד – שיש בנו התנגדות לעצמנו (לאחד או יותר מהמרכיבים של השריון) שכדאי שנשחרר אותה, או במילים אחרות ההתנגדות היא הסבל, וככול שנחליף את ההתנגדות לעצמנו בקבלה לעצמנו, הסבל יחלוף.

 

המצוקה הגדולה ביותר

המצוקה הגדולה ביותר היא שילוב של בלבול קיצוני, חוסר ערך וחרדה. אני קורא לזה בקצרה חרדת ערך. חרדת ערך זו מצוקה שיכולה להיות גדולה מאוד או קטנה, תלוי עד כמה אנו מחוברים לאני הפנימי, או במילים אחרות עד כמה אנו במצב של עצמאות רגשית ופחות במצב של תלות רגשית ביחס אוהד מאחרים.

 

במצב של חרדת ערך גדולה מאוד, זו תהיה השפה של האני הנחות (לצערי אני עצמי אמרתי לעצמי משפטים שליליים כאלו לאורך הרבה שנים):

"אני מבולבל לגמרי, אני בכלל לא יכול להרגיש את הרצון שבי ואין לי מושג מה עליי לעשות. אין לי ערך. אני לא חשוב. אני אדם דוחה שאינו ראוי ליחס. אני אדם קטן ונחות. מאוד מבהיל אותי לחשוב שזה מי שאני – אדם חסר ערך ונחות, מאוד מבהיל אותי שהחוויה הזו רק תהפוך גרועה יותר ושאשאר תקוע בתוכה תמיד. אני חייב להפסיק להיות כל כך דפוק"

 

במצב של חרדת ערך פחות גדולה, זו תהיה שפה של אני נחות שמערבבת בתוכה גם קולות של אני אמיתי:

"יש בי הרבה בילבול, אני מתקשה להרגיש את הרצון שבי ולא ממש ברור לי מה לעשות. אני מרגיש שאין לי ערך ונדמה לי שאני לא חשוב. אני מספר לעצמי שאני דוחה ושלא מגיע לי לקבל יחס. אני מרגיש נחות. מבהיל אותי לחשוב שזה מי שאני – אדם חסר ערך ונחות,  מבהיל אותי שהחוויה הזו תהפוך גרועה יותר ושאשאר תקוע בה. אני רוצה להתחבר למחשבות חיוביות יותר"

 

אפשר לראות שבניסוח השני יש הקשבה ומודעות מסוימת של האני הפנימי – הוא מזהה את הקולות של האני הנחות, מתאר את החוויה שנוצרת בגללם ומטיל ספק מסוים במחשבות של הנחות – "יש בי בילבול" לעומת "אני מבולבל לגמרי". וגם "נדמה לי ש.." או "אני מרגיש ש..", לעומת "אני [תווית שלילית]". באופן כללי פחות מדבר בשפה של הכללות, ופחות משליך תוויות שליליות כ"עובדות". ולסיום, לעומת הדרישה של הנחות "אני חייב" שרק הגדילה את המצוקה, בניסוח השני יש קול שמביע רצון אמיתי להתחבר לחשיבה חיובית יותר.

למעשה, זה מצב שבו המצוקה יכולה להתחיל לרדת, כי המודעות מתחילה לעלות ואיתה גם יותר קבלה, מצד שני יכולה לעלות שוב התנגדות והקולות של האני הנחות עלולים להפוך משכנעים יותר. לכן, זה תלוי במוכנות להמשיך להקשיב. אם תהיה עוד הקשבה, המודעות תמשיך לעלות והמצוקה תרד.

לעומת זאת, אם ייכנס להתמודדות האני הנשגב ויכניס כמה מהקולות שלו, תהיה הדחקה של המצוקה. כדי להדחיק הרבה פעמים הנשגב יכניס מחשבות של "חלום על שריון חזק יותר" – "יום אחד תהיה לי קריירה מוצלחת, הרבה כסף ואנשים יכבדו אותי". (או מחשבה על מרכיבים אחרים של שריון).

אם המצב הוא שמאוד קשה או בלתי אפשרי להשתכנע שהחלום של הנשגב הוא אפשרי, ואין בנו את המודעות כיצד להתחבר לאני האמיתי, הנחות יצלול עוד יותר לדרמה ומרוב מצוקה עלול להיות אגרסיבי יותר לעצמו או לאחרים. לכן לפעמים הביטחון המדומה של הנשגב עדיף לעומת שום ביטחון. לפעמים פשוט אין לנו ברירה ואנחנו משתמשים באני הנשגב.

ובכל זאת מאוד מסוכן לבנות על הביטחון המדומה של הנשגב, וכמובן שזה אינו פיתרון אמיתי, אלא רק דחייה של הסבל. המתח שמודחק הוא מתח שמצטבר, ואם לא ניזום בעצמנו הקשבה – להכיר במתח ולהחליף את היחס המתנגד ליחס מקבל, המתח שוב יפרוץ במפתיע ובכמות גדולה יותר. וגם אז כשהוא פורץ, הוא לא משתחרר, אלא להפך, אנחנו נרגיש כמות אדירה של התנגדות, זה ירגיש כמו סבל תקוע, וזו עלולה להיות מצוקה מאוד גדולה.

הפיתרון האמיתי לטווח הארוך, הוא להמשיך לחזק את המגנט (האמונה) של האני הפנימי עד שיהפוך לחזק יותר מהמגנט של האני הנחות. מגנט חזק של אני פנימי ישמש כתחנת מחשבות נכונות וחיוביות שזורמות בנו באופן טבעי ללא מאמץ. המגנט של האני הפנימי תמיד יכול להמשיך להתחזק וככול שהמודעות שלנו גבוהה יותר, החיבור לעצמנו והביטחון האמיתי חזק יותר, ולכן הדחף להדחיק (להשתמש באני הנשגב) הופך קטן יותר.

 

כשהמצוקה מאוד גדולה אפילו לא נזהה שיש כאן הלקאה עצמית, אנחנו פשוט נחשוב שאלו מילים שמתארות את המציאות. (למשל שכבנו במיטה בעקבות מחלה מסוימת ולא נזהה שאנחנו שמים על עצמנו תווית של "חלש". האני הנחות מכניס את המחשבה "אני חלש". אני פנימי היה אומר "יש בי חולשה" או "אני מרגיש חולשה").

לכן מאוד חשוב להקשיב ולהגדיל את האבחנה בין הקולות השונים של הנחות, הנשגב, ושל האני האמיתי.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin