נובמבר 2021

האהבה המדומה הראשונה אצלי

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

עקרונית לילדים יותר מאתגר (עד כמעט לא אפשרי) לפתח אהבה עצמית אמיתית אם לא קיבלו אותה מאחרים. כשהסביבה מתקשרת איתך באופן עקבי כאל "אני חיצוני", ההערכה שתקבל תלויה בכל מיני "חובות" שעליך ליישם – כבר בתור ילד משדרים לך מסר שאתה מוכרח להגיע להישגים מסוימים, שאתה מוכרח להתנהג בצורה מסוימת, ונותנים לך יחס מכבד יותר או פחות בהתאם לאותם ציפיות.

במצב הזה הילד לומד שככול שהוא מציית לציפיות של אחרים, כך הוא מקבל יותר יחס מכבד. ממש כמו אילוף לכל דבר, מקבל סוכרייה כשהוא "מתנהג יפה" או נזיפה שהוא "מתנהג לא יפה".

דבר נוסף שלא מוסיף הרבה לשפיות הילד, זה שבאותו הזמן הורים הרבה פעמים מתייחסים לילדיהם כאל נשגבים, כנראה הרבה רק בזכות העובדה שהם "שלהם".
לכן, כבר בתור ילדים אנחנו מתחילים לזייף התנהגות כדי לזכות ביחס אוהד. לפעמים נשתמש ב"אני הנחות" – נתנהג כמו מסכנים או קורבנות. ולפעמים נשתמש ב"אני הנשגב" – נתנהג בבריונות – נרים את הקול/היד, נדרוש, נאיים, נקלל וכו'

קל לזהות אצל ילדים את הדרמות ולקרוא לזה דרמות, כי המניפולציה שילדים מנסים לעשות הרבה יותר שקופה. מאתגר יותר לשים לב לדרמות אצל מבוגרים כי אנחנו מזדהים יותר עם הדרמות שלהם שנראות יותר "הגיוניות". וכמובן הכי מאתגר לשים לב לדרמות שאנחנו עצמנו שוקעים אליהן, כי אז זה נראה הכי משכנע ו"הגיוני".

ילד שמקבל יחס הוגן יותר (ללא תגמול ועונש על התנהגות זו או אחרת) יהיה הרבה יותר מחובר לאני הפנימי שבו. יהיה לו הרבה יותר קל להרגיש שהוא ראוי בכל מקרה – גם אם יש לו פחות הישגים מחבריו, וגם אם הוא מתנהג בצורה שלילית.

בגלל שהתרגלנו שכדי ללמוד או להגיע להישגים עלינו להלקות את עצמנו, נדמה לנו שאותו דבר נכון גם עבור אחרים, ולכן מתוך כוונה טובה, הורים כועסים, משפילים ואפילו מכים את ילדיהם, כי נדמה להם שזה יעזור לילדיהם להגיע להישג כלשהו או לשפר התנהגות.
אדבר בהמשך על איך אפשר להתייחס לאדם אחר ביחס מכבד גם שהוא מתנהג בצורה שלילית, וכמובן מבלי שזה יבוא על חשבונך, ולהפך, כדי ששני הצדדים יפיקו מקסימום רווח מהמצב.

ילד שלומד שהיחס שהוא מקבל תלוי בהתנהגות וההישגים שלו, לומד שהערך שלו תלוי בהתנהגות והישגים. לרוב קשה מאוד להדביק את ציפיות הסביבה ולכן הנטייה ליצור דימוי עצמי של "נחות" תיווצר, נרגיש "לא ראויים", הביטחון העצמי ייפגע וכמובן כדי להתגבר על כך – מגיעה גם הנטייה ליצור "אני נשגב" כבר בגיל צעיר.

אם באופן נדיר הילד מצליח להדביק את הציפיות, הוא כמעט ולא ישים לב לדימוי של "הנחות" שנוצר בו ונדמה יהיה לו שהוא תמיד היה "נשגב". במצב כזה הוא פחות ישתמש בתחפושות של מסכן וקורבן ויותר ישתמש בתחפושות של סמיילי, טווס, מלאך, צדקן, מחנך ובריון.
עוד על התחפושות (שכמובן גם אנו כבוגרים עוד משתמשים בהם) אכתוב בהמשך.

לחלום בגדול בעיני זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים. ועם זאת, כשאתה חולם על משהו לגמרי לא אפשרי, אתה חולם בלי שום קשר למציאות ובלי לשים לב אתה פשוט משלה ומכשיל את עצמך. אם למשל אתה מאמין שיש לך שליטה בהכל – זה לא לחלום בגדול, זה לחלום בהגזמה.
אדבר בהמשך על איך לחלום בגדול באופן חיובי ואפקטיבי.

האהבה המדומה הראשונה שאני זוכר היא ההישענות על החלום שאני ילד אהוב במיוחד עם משפחה יפה ונהדרת במיוחד. אני חושב שזה אחד החלומות הנפוצים שהרבה אנשים נשענים עליהם.

שלא תבינו לא נכון, אני כן חושב שהמשפחה שלי היתה ועדיין יפה ונהדרת, אבל לא כמו שדמיינתי שהיא, או איך שדמיינתי שהיא יכולה להיות. כי יש הבדל מאוד גדול בין המהות הבסיסית של אהבה שקיימת בכל אדם (ולכן גם בקבוצה של בני אדם במשפחה) ובין ההתנהגות של אותם בני אדם.

גם אדם שבמהות שלו הוא טוב ואוהב, יכול להתנהג בצורה שלילית. וכמובן זה לא שחור ולבן, בכל אדם ובכל משפחה ישנה התנהגות חיובית וישנה גם התנהגות שלילית. אני חושב שמקרה שלי, במשפחה היתה יותר התנהגות שלילית מחיובית. וכבר בתור ילד סירבתי להאמין בכך, סירבתי לקבל זאת, ושכנעתי את עצמי בכל צורה אפשרית שגם אם ההתנהגות במשפחה כרגע היא שלילית – היא חייבת להיות חיובית.

החזקתי את הרעיון שכך זה מוכרח להיות, ואפשרתי לעצמי לחוש באהבה מדומה כאילו שהרעיון הזה מתממש בחיי (הייתי כל כך משוכנע ברעיון הזה, שבאמת יכולתי להתמלא באנרגיה שאותה הגדרתי לעצמי כאהבה, כשלמעשה זו היתה אופוריה).

אך המציאות הייתה מאוד ברורה – הרעיון הזה אינו באמת מתממש, יום אחר יום נוכחתי להכיר בכך שהרבה יחס אוהב ותומך לא קיבלתי, אלא להפך.
גם אהבה אמיתית בהחלט הייתה, אך ביחס למה שציפיתי לקבל, היא היתה קטנה מאוד לכן גם לא ממש יכולתי להעריך אותה או לייחס לה חשיבות רבה.

כילד חטפתי לפעמים מכות ואלימות מילולית ברמה כמעט יום יומית. ספגתי כמעט באופן קבוע אווירה של מתח ודרמות בבית (מריבות בין ההורים). לא יכולתי להימנע מחוויה דרמתית של בדידות מגיל מאוד צעיר (בערך בגילאים 3 עד 8 ).
ועם זאת נאחזתי באהבה המדומה, בחלום של "המשפחה המושלמת". התעקשתי לקבל את זה – לחוש באני הנשגב של ילד אהוב במיוחד. האהבה המדומה הזו, זו היתה הדרך שלי להרגיש ביטחון מדומה ולהתמודד עם הקושי שחוויתי כילד.

מרוב התנגדות לקבל שהחלום לא אפשרי, העדפתי לחשוב שכנראה אני לא ראוי לחלום הזה, ושמשהו בי כנראה לא בסדר ("אם אני אשתפר החלום יהיה אפשרי"). מה שהוסיף כמובן לדרמות של האני החיצוני – הנחות.
כבר מאז אני זוכר את ה"קפיצות" הקיצוניות והמהירות בין האני החיצוני הנחות לנשגב. אך לרוב החוויה היתה של לא ראוי ונחות.

אם נקשיב, אפשר תמיד לשים לב לקשר בין האני הנשגב ושאר האשליות שהוא מביא איתו – אהבה מדומה, שליטה מדומה, בעלות מדומה, ביטחון מדומה.
מתוך החרדה שמקורה בחוויה של האני הנחות והלא ראוי, מגיעה העקשנות והאובססיה של האני הנשגב לקבל יחס מאחרים, לשלוט ביחס שנקבל על ידי יצירת שריון מרשים, לייחס לעצמנו בעלות על דברים או אנשים, ולהאמין שכל זה נותן לנו ביטחון.

אחד הסימנים הבולטים באני הנשגב זה הדחף להרוויח כמה שיותר לעצמו (אני מנצח כי מישהו אחר נחות ממני מפסיד). באני הפנימי לעומת זאת יהיה הרצון למנצח-מנצח (אני מנצח כי שנינו מנצחים. שנינו שווים בחשיבות).

האני הנשגב, במיוחד כשהוא מתחפש לטווס נהנה לדבר על ההישגים שלו ועל הדברים ש"שייכים לו" – הבעלות שכביכול יש לו על דברים או אנשים.
אצל ילדים הרבה פעמים אפשר לראות התנהגות ראוותנית בצורה יותר גלויה, הם לעומתנו, פחות מבינים שזה "נראה רע", ולכן פחות מנסים להסתיר את זה. בוגרים מדברים על ההישגים שלהם לא פחות – רק שהם עושים זאת בדרך קצת מאופקת יותר.

בערך בגיל 9 כשבסופו של דבר המציאות הייתה חזקה מדי ומנוגדת מידי לציפייה שלי – נאלצתי לוותר על החלום. הכמיהה לרעיון "המשפחה המושלמת" חלפה. לזמן מה מתוך מודעות ריאלית יותר יכולתי להרגיש קצת שלם יותר עם עצמי, אך עדיין הרגשתי ריקנות פנימית מאוד גדולה, ולכן מחלום אחד עברתי לשני.

הציפיות והחלומות המוגזמים לא הפסיקו. ברגע שנוצרה ציפייה חדשה, שוב נוצרה איזו אהבה מדומה ושוב החזקתי בכוח את האני הנשגב.
חלומות מוגזמים רבים יצרתי לעצמי עד שויתרתי עליהם, שוב יצרתי ושוב ויתרתי. כל החלומות המוגזמים האלו תמיד באופן זה או אחר קשורים בכך שיהיה לי שריון ממש מרשים ושאקבל המון יחס אוהד מאחרים.
מצד אחד הרגשתי שאני מפספס ומפסיד, אבל יחד עם זאת, היו גם הרגעים שבהם הרגשתי לזמן מה קצת שלם יותר עם עצמי – כמה רגעים בהם זיהיתי שגם בלי החלום, אני עדיין בסדר.

עוד בתור ילד התחילה להבשיל בתוכי ההרגשה שאני רוצה וצריך ללמוד לאהוב את עצמי באופן עצמאי. ומדי פעם יכולתי לשים לב להרגשה הזו שבאה מהאני הפנימי.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin