אוגוסט 2021

האם יש קשר בין אגו ורשעות

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

שלום חברים,

במאמר הזה אני אדבר על התופעה של אגו נפוח, מה זה אומר בדיוק ואיך זה נוצר, מה זה רוע או רשעות ואיך כל זה קשור גם להתנהגות אלימה.

גם הפעם אני מקווה לנפץ איזשהו מיתוס מאוד גדול, אפילו אולי שני מיתוסים גדולים.
יש לי סיבה מאוד טובה למה בחרתי לעשות את הסרטון הזה, ובסיום של הסרטון אני אשתף אתכם בסיבה הזו, שזה בעצם החלום הכי גדול שלי.

אגו בפירוש הבסיסי ביותר זה בסך הכל הזהות של האני, ולא על זה אני רוצה לדבר אלא על אגו במובן של איזשהו דימוי עצמי מופרז, נפוח, דימוי שגורם לנו להרגיש שאנחנו עליונים וחשובים יותר מאחרים, אגו שנותן לנו איזשהי אשליה של כוח, שליטה, וכתוצאה מכך גם חוויה של ביטחון עצמי מופרז.

אז קודם כל, נשאל מתי בכלל נוצר האגו הנפוח הזה?

אם אנחנו מסתכלים על תינוקות אנחנו רואים שהם מאוד מאוד טהורים במובן הזה שהם מאוד מחוברים לטבע של האדם בצורה הכי נקיה ואמיתית, בלי פילטרים או מסננים, הם פשוט מבטאים את עצמם בכנות, אם הם שמחים הם מחייכים, אם הם עצובים הם בוכים, ועדיין אין להם את האגו המנופח הזה.

האגו הזה, שאפשר לקרוא גם אני חיצוני, מתחיל להיווצר בדרך כלל כשאנחנו יותר מודעים לסביבה שלנו, ואז מתחילים להשוות את עצמנו לאחרים. זה יכול להיות לאחים שלנו, קרובי משפחה, ילדים בגן וכו' וכו'. אנחנו מתחילים למדוד את עצמנו ביחס לאחרים, ביחס למה שאנחנו תופסים כהישגים שכביכול הופכים אותנו לחשובים יותר בעיני אחרים. אנחנו מתחילים לקלוט שמצפים מאיתנו להתנהגות מסוימת, למראה מסוים, ולהישגים מסוימים. בדרך כלל ככול שאנחנו מתבגרים זה אפילו מתחזק יותר, אנחנו עוד יותר מודדים את עצמנו בהשוואה לאחרים, ואנחנו סוג של נותנים לעצמנו ציון כמה אנחנו טובים, כמה אנחנו בסדר, כמה אנחנו מוצלחים וכו' וכו' שוב ביחס להתנהגות, מראה ולהישגים מסוימים.

האגו הזה, האני החיצוני הוא סוג של מסכה, סוג של תחפושת, שבתפיסה שלנו, ככה אנחנו כביכול אמורים להיות.

זאת אומרת כבר מגיל מאוד צעיר אנחנו מתחילים להאמין ולהתרגל שבשביל להרגיש טובים ומוצלחים, אנחנו חייבים להתאמץ להיות מישהו שזה בכלל לא אנחנו, אלא סוג של אני חיצוני, סוג של תחפושת. נדמה לנו שאנחנו חייבים אגו. למה? כי בלי התחפושת הזו, אנשים שופטים אותנו, וזה כבר התחיל מגיל מאוד צעיר. מראה מסוים, התנהגות מסוימת והישגים מסוימים. ככול שיש לנו חוסר בדברים האלו, הנטייה של אנשים לשפוט אותנו תהיה גדולה יותר. ובגלל ששפטו אותנו, התרגלנו לחשוב שזה נכון, נדמה לנו שאנחנו באמת חייבים להדביק איזשהו סטנדרט של ציפיות, עד כדי כך שהמחשבה שלא נמלא את הציפיות האלו, יכולה ממש מפחיד אותנו, כי החוויה הזו של להיות מנודה מהחברה, להיות דחוי, להיות לוזר בעיני החברה, זו חוויה נוראית, כי קשה לנו להרגיש ביטחון עצמי בלי האישור החברתי הזה, בלי להשוות את ההישגים שלנו להישגים של אחרים. ואנחנו מוכנים להתאמץ הרבה בשביל לא להיות בחוויה הזו. החוויה הזו זו בעצם חוויה של חוסר ביטחון, ומה שמגן עלינו מהחוויה הזו, זה האגו, זו התחפושת שבנינו.

ככול שאנחנו מתרגלים לתחפושת הזו, אנחנו כבר שוכחים שזו תחפושת, ונדמה שזה מי שאנחנו באמת. התרגלנו שהביטחון העצמי שאנחנו מרגישים זה ביטחון שתלוי במידה רבה מאוד במראה שלנו, בהתנהגות שלנו ובהישגים שלנו, לפחות באחד מהדברים האלה.

במילים האחרות, האגו, זו הדרך שלנו להרגיש ביטחון כשבעצם שכחנו איך להיות מחוברים לעצמנו.

לכל אחד גם יש רף מסוים של ציפיות עד כמה התחפושת הזו אמורה כביכול להיות מרשימה.

ככול שבן אדם פחות מחובר לעצמו הפנימי האמיתי, הוא עוד יותר מרגיש שהוא זקוק לתחפושת הזו, לדימוי המופרז הזה. ואם הוא מצליח להגיע לכמות מרשימה של הישגים חברתיים, אז הוא ירגיש ביטחון בהתאם.

ככול שבן אדם פחות מחובר לעצמו, ואין לו את ההישגים החברתיים שנדמה לו שהוא חייב, אז הוא יהיה אפילו בלי הביטחון המדומה של האגו, ועדיין בדחף גדול לממש את רף הציפיות של התחפושת הזו.

כשאין לאותו אדם את ההישגים האלו, הוא נמצא במצב של חוסר ביטחון, ואם הוא נמצא מאוד רחוק מרף הציפיות שלו, זה עלול לגרום להרבה מאוד לחץ נפשי ואפילו עד לחוויה של חרדה.

אז הסתכלנו על הנושא של האגו. עכשיו בואו נראה אם יש חיבור בין אגו לנושא של אלימות.

כשאנחנו במצב של חוסר ביטחון מתוך אמונה שאנחנו חייבים למלא את הציפיות של האגו, של האני החיצוני, ובגלל שאין לנו את אותם הישגים/יכולות/יחס אוהד מאחרים, האובססיה לבנות את התחפושת הזו מביאה אותנו למצב של הרבה לחץ, ואז גם האלימות מגיעה.

איך נראת האלימות הזו? קודם כל אנחנו אלימים כלפי עצמנו בכך שאנחנו דורשים מעצמנו דברים מבלי בכלל להקשיב כמה אנחנו באמת מסוגלים או לא מסוגלים. זאת אומרת גם אם היכולת שלנו מאוד רחוקה מציפיה של האני החיצוני, אנחנו ממשיכים לדרוש, ממשיכים להתעקש, וממש מנסים להכריח את עצמנו להגיע להישגים האלו, ולעשות כל מיני שינוים בכוח.

זאת אומרת, האלימות הזו, תמיד מגיעה מתוך חוסר ביטחון, מתוך פחד, מתוך מצוקה, מתוך מחשבה שאנחנו חייבים כל מיני צעצועים בשביל להרגיש ביטחון. אנחנו דורשים בהתבכיינות, אנחנו דורשים בגינויים/קללות, באיומים, ואם המצוקה מאוד גדולה, אנחנו עלולים להגיע גם לאלימות פיזית.

ובכל מקרה האלימות הזו, תמיד מגיעה מתוך החוסר הביטחון שאנחנו מאוד סובלים ממנו.

אז המיתוס הראשון זה שאומרים בגינוי על אדם שיש לו הרבה אגו, שזה הבעיה שלו, שהבעיה שלו היא שיש לו הרבה אגו ובגלל שיש לו אגו מנופח הוא בן אדם בעייתי. וזו טעות. כי האגו זה רק סמפטום של הבעיה האמיתית. והבעיה האמיתית היא תמיד חוסר ביטחון. בן אדם שיותר מחובר לעצמו, פחות זקוק לתחפושת של האגו.

עכשיו נמשיך למיתוס השני, המיתוס השני זה רוע, רשעות. התרגלנו לשפוט אחד את השני ביחס להתנהגות שלנו, ולהדביק תוויות שליליות אחד על השני. זאת אומרת, התרגלנו להאמין שבן אדם שמתנהג עם יותר אלימות, הוא בן אדם יותר רע. והאמת היא שאין שום קשר בין רוע ובין איך שהוא מתנהג. הסיבה היחידה שבן מתנהג באלימות, זה חוסר ביטחון, זו המצוקה שיש בו.

וזה המיתוס שהכי הייתי רוצה שיתנפץ, שנבין שאין דבר כזה רוע. הסיפור הזה שסיפרו לנו על רוע הוא פשוט לא נכון.

זה שבן אדם מתנהג באלימות, זה לא אומר שהוא רע, זה רק אומר שהוא במצוקה.

כשאנחנו לא רואים את המצוקה של אותו אדם, אז עולה בנו הנטייה לשים עליו את התווית של הרע, המרושע, המפלצת וכו'

עניין נוסף שחשוב לי לציין, שזה ממש ממש לא אומר, שאם בן אדם מתנהג באלימות, אז צריך לקבל את האלימות הזו. מה שזה כן אומר, זה שאנחנו רוצים לגנות את האלימות, אבל לא את האדם עצמו. וכן אם אדם מתנהג באלימות, כדאי להרחיק אותו לזמן מסוים, או להגביל את הזכויות שלו, לרסן אותו לזמן מסוים, אבל לא בשביל לנטוש אותו, לא בשביל לנקום בו או בשביל לגרום לו לסבול, אלא בשביל לתת לו הזדמנות שיחשוב על מה שעשה ולתת לו הזדמנות שירגיש בושה על מה שעשה. ואם אנחנו נתייחס אליו בגישה תומכת, נעזור לו בצורה נכונה ונקשיב לו, הסיכוי מאוד גדול שאותו אדם ירגיש בושה, יתחבר לעצמו יותר וכן ירצה לשנות את אותה התנהגות אלימה.

כמטפל ראיתי לא מעט פעמים, למעשה הרבה מאוד פעמים, איך התנהגות אלימה משתנה מהקצה לקצה, כי הדגש בטיפול שאני עושה זה תמיד לעזור לאדם להתחבר לאני הפנימי שלו ומתוך כך, להגדיל את הביטחון האמיתי ופחות להזדקק לתחפושת ולאגו ולכן גם הנטייה ללחץ ולאלימות יורדת בהתאם.

החלום שלי שאנחנו כולנו נהיה יותר סלחניים אחד כלפי השני. שנבין שכולנו טובים, הטעויות שלנו לא מגדירות אותנו, כולנו תמיד עם כוונות טובות. אני מאחל לכולנו שנהיה כמה שיותר מחוברים לעצמנו ושיהיה לנו כמה שיותר קל לקבל אחרים, גם כשהם שונים מאיתנו.

‍‍‍‍‍‍ למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin