נובמבר 2021

האני האמיתי מתעורר

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

האני החיצוני יכול להיות מאוד משכנע, אבל זה לא אומר שאי אפשר להחכים ולהגדיל את השליטה של האני הפנימי, האמיתי.
הדרך שבה האני הפנימי אצלי החל להתעורר היתה לאחר סבל מאוד גדול. האני האמיתי לא באמת נוצר, כי הוא תמיד היה שם, אלא שהמודעות אליו מתעוררת, ותמיד יכולה להמשיך לעלות.
אין שום הכרח לעבור סבל כדי לעורר מודעות, ובכל זאת, כנראה שיש מקרים שבהם אין מנוס, ובכל זאת עדיף לעורר ולהגדיל את המודעות מתישהו מאשר בכלל לא, כי אם לא זה כמובן עלול להוביל לתוצאות קשות יותר ויותר – פגיעה חמורה יותר בעצמך או באחרים.

אתחיל מלספר על הדרך שבה המודעות שבי לאני האמיתי יכלה בסופו של דבר להתעורר:
התקופה שבה הייתי הכי מזוהה עם האני החיצוני היתה כשהייתי בגיל 15 ועד 18. מתח שהצטבר בתוכי עד גיל 15 כנראה היה גדול מידי משיכולתי להמשיך ולהדחיק, והוא התחיל להתפרץ. מאותו רגע מאוד התקשיתי למצוא שקט פנימי, הרגשתי רעש בלתי פוסק בתוכי, רעש של אשמה.

המתח הזה שהדחקתי היה למעשה כעס. היה בי הרבה כעס על עצמי על החלטות שעשיתי בעברי. חוויות קשות כעברתי כילד, כמו מכות ויחס שהרגיש לי מזלזל ונוקשה, הובילו אותי להאמין ולהרגיש שאני פחות שווה, מה שיצר התנגדות לעצמי וכעס. וסיבה נוספת להלקאה עצמית היתה טעויות שעשיתי שהרחיקו ממני אנשים שאהבתי. אהבתי? תמהיל של הרבה אהבה מדומה עם קצת אהבה אמיתית. נקשרתי (פיתחתי רכושנות) לאותם אנשים, וכשהם תרחקו, היה לי מאוד קשה לקבל את זה, התעוררה בי הרבה מאוד ביקורת עצמית – מה שהגדיל בתוכי חוויה של ריקנות וחוסר ערך. לא יכולתי לסלוח לעצמי. לדוגמא, חבר מסוים מהילדות שממש נקשרתי אליו, מישהי שאפילו הרבה יותר נקשרתי אליה ונשארתי "שבור לב" (עליה סיפרתי בהתחלה), אבי שחזר בתשובה, מה שהתפרש אצלי כסוג של "נטישה", ועוד כמה חוויות של דחייה.

כל עוד אנחנו "מתוכנתים" לחשוב שהערך שלנו נמדד בכמות היחס שאנחנו מקבלים מאחרים, יחס מאחרים הופך להיות "הסם" הממכר ביותר. ברגע שבבת אחת הרבה "אספקה" של יחס יורדת, והסם הממכר ביותר כבר לא זמין, לא יהיה מוגזם לתאר את האשמה והמתח שאנו חווים כגיהינום מוחלט.
מילדות אשמה וסבל הצטברו בתוכי כמו כדור שלג. אשמה שלא יכולתי לשאת, והדחקתי עד כמה שיכולתי, לא האמנתי שיש טעם להכיר בה ("בשביל מה להתעסק עם העבר הנורא?"). האמנתי שההכרה בסבל המודחק רק תמשוך אותי עוד יותר למטה, תגביר את האשמה וארגיש עוד יותר לא ראוי וחסר ערך.

בזמנים שבהם פחות ידעתי איך לקבל ולאהוב את עצמי, הייתי חייב משהו להיאחז בו, גם אם זה לא אמיתי, כי אחרת החרדה תגזול ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית ותאכל אותי מבפנים במהירות. אז הייתי צריך איזושהי חוויה של ביטחון, גם אם החוויה לא מבוססת על משהו אמיתי, לפחות לזמן מה הביטחון המדומה מרגיע את החרדה. וכאן נכנס לתמונה הדימוי המופרז של "עצמנו" – האני החיצוני הנשגב.
כמובן שהוא לא נולד בנקודה הזו, אלא הרבה לפני, אבל כעת, כשהיה קשה מידי להחזיק את האשמה מודחקת והיא התפרצה למודעות, הייתי חייב להגדיל את האני החיצוני, להגדיל את השריון, לצבור הרבה נקודות כמה שיותר מהר, ולסחוט כמה שיותר יחס מאחרים.

האני החיצוני "עבד נפלא" – בשנים אלו נוצרו רצף של אהבה מדומות, אופוריות ודרמות, כל כך הרבה תהפוכות נפשיות, עד שכבר שום דבר לא "עבד נפלא". מה שהרגשתי בסופו של דבר זה שאני מאבד יותר ויותר אמון באנשים סביבי וגם בעצמי.

הרגשתי בילבול כל כך גדול, עד שכבר לא ידעתי על מה אני מתלונן, על מה אני מרגיש כל כך קודר, למה יש בי כל כך הרבה מרמור וקושי, כל כך הרבה התנגדות, כעס, חוויה של ייאוש, חידלון, חוסר אונים, חוסר ערך, וחרדה נוראית שאני פשוט אשאר תקוע בדרמה הזו תמיד, ושזה רק ילך ויחמיר.
הרגשתי שאני מקולל, שהחיים הם קללה, שהכל פשוט רע ודפוק. השנאה שהרגשתי היתה גדולה. שנאתי את הוריי שנאה עמוקה והתחלתי לשנוא אנשים בכלל רק מעצם היותם אנשים. באופן כללי החיים נראו לי כדבר תפל שנוא ומיותר.

לתופעה הזו "שנאה", יש סיבה. השנאה נותנת כוח לאני הנשגב. תמיד כשאנחנו מאוד כועסים על אחרים, אנחנו מרגישים "נשגבים" מהם ושהם "נחותים" מאיתנו.
האני הנשגב הוא לא הראשון שנוצר. האני החיצוני "המקורי" הוא האני הנחות. האני הנחות הוא זה שנושא את הדרמות – אשמה, חוסר ערך, רגשי נחיתות, בילבול רב, עצבות קיצונית, חרדות ועוד. רק בגלל המצוקה הזו, נולד הצורך להמציא את הדימוי המופרז, הנשגב שיספק אופוריה שתסתיר את הדרמה של הנחות.

הדרמה של הנחות "עובדת" כמו קפיץ. האני הנשגב מטפס על הקפיץ הזה עם הרבה הישגים חברתיים והרבה יחס אוהד מאחרים, נדמה שהדרמה מתכווצת ומתגמדת יותר ויותר, ואם האופוריה מספיק גדולה, הנשגב אפילו מאמין שנפטר מהדרמה לנצח, אבל כל מה שעשינו בפועל זה רק למתוח את הקפיץ יותר פנימה ולהגדיל את כוחו. אז גם אם לא שמנו לב לדרמה, המתח מבפנים הצטבר, ההתנגדות התגברה ובמוקדם או במאוחר, אי אפשר יהיה עוד להתנגד לכוח הזה והאני הנחות שוב יגבר על הנשגב.

כל עוד אנחנו "מתוכנתים" לחשוב שהערך שלנו נמדד בכמות היחס שאנחנו מקבלים מאחרים, יחס מאחרים הופך להיות "הסם" הממכר ביותר. ברגע שבבת אחת הרבה "אספקה" של יחס יורדת, והסם הממכר ביותר כבר לא זמין, לא יהיה מוגזם לתאר את האשמה והמתח שאנו חווים כגיהינום מוחלט.

מילדות אשמה וסבל הצטברו בתוכי כמו כדור שלג. אשמה שלא יכולתי לשאת, והדחקתי עד כמה שיכולתי, לא האמנתי שיש טעם להכיר בה ("בשביל מה להתעסק עם "העבר הנורא"?"). האמנתי שההכרה בסבל המודחק רק תמשוך אותי עוד יותר למטה, תגביר את האשמה וארגיש עוד יותר לא ראוי וחסר ערך.

בזמנים שבהם פחות ידעתי איך לקבל ולאהוב את עצמי, הייתי חייב משהו להיאחז בו, גם אם זה לא אמיתי, כי אחרת החרדה תגזול ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית ותאכל אותי מבפנים במהירות. אז הייתי צריך איזושהי חוויה של ביטחון, גם אם החוויה לא מבוססת על משהו אמיתי, לפחות לזמן מה הביטחון המדומה מרגיע את החרדה. וכאן נכנס לתמונה הדימוי המופרז של "עצמנו" – האני החיצוני הנשגב.

כמובן שהוא לא נולד בנקודה הזו, אלא הרבה לפני, אבל כעת, כשהיה קשה מידי להחזיק את האשמה מודחקת והיא התפרצה למודעות, הייתי חייב להגדיל את האני החיצוני, להגדיל את השריון, לצבור הרבה נקודות כמה שיותר מהר, ולסחוט כמה שיותר יחס מאחרים.

האני החיצוני "עבד נפלא" – בשנים אלו נוצרו רצף של אהבה מדומות, אופוריות וגם דרמות, כל כך הרבה תהפוכות נפשיות, עד שכבר שום דבר לא "עבד נפלא". מה שהרגשתי בסופו של דבר זה שאני מאבד יותר ויותר אמון באנשים סביבי וגם בעצמי.

הרגשתי בילבול כל כך גדול, עד שכבר לא ידעתי על מה אני מתלונן, על מה אני מרגיש כל כך קודר, למה יש בי כל כך הרבה מרמור וקושי, כל כך הרבה התנגדות, כעס, חוויה של ייאוש, חידלון, חוסר אונים, חוסר ערך, וחרדה נוראית שאני פשוט אשאר תקוע בדרמה הזו תמיד, ושזה רק ילך ויחמיר.
הרגשתי שאני מקולל, שהחיים הם קללה, שהכל פשוט רע ודפוק. השנאה שהרגשתי היתה גדולה. הרגשתי שנאה עמוקה להוריי ובנוסף אנשים החלו להיתפס אצלי כאיזשהו יצור טיפשי נבזי ודוחה ולכן התחלתי לשנוא אנשים בכלל רק מעצם היותם אנשים. באופן כללי החיים נראו לי כדבר תפל שנוא ומיותר.

לתופעה הזו "שנאה", יש סיבה. השנאה נותנת כוח לאני הנשגב. תמיד כשאנחנו מאוד כועסים על אחרים, אנחנו מרגישים "נשגבים" מהם ושהם "נחותים" מאיתנו.
האני הנשגב הוא לא הראשון שנוצר. האני החיצוני "המקורי" הוא האני הנחות. האני הנחות הוא זה שנושא את הדרמות – אשמה, חוסר ערך, רגשי נחיתות, בילבול רב, עצבות קיצונית, חרדות ועוד. רק בגלל המצוקה הזו, נולד הצורך להמציא את הדימוי המופרז, הנשגב שיספק אופוריה שתסתיר את הדרמה של הנחות.

הדרמה של הנחות "עובדת" כמו קפיץ. האני הנשגב מטפס על הקפיץ הזה עם הרבה הישגים חברתיים והרבה יחס אוהד מאחרים, נדמה שהדרמה מתכווצת ומתגמדת יותר ויותר, ואם האופוריה מספיק גדולה, הנשגב אפילו מאמין שנפטר מהדרמה לנצח, אבל כל מה שעשינו בפועל זה רק למתוח את הקפיץ יותר פנימה ולהגדיל את כוחו. אז גם אם לא שמנו לב לדרמה, המתח מבפנים הצטבר, ההתנגדות התגברה ובמוקדם או במאוחר, אי אפשר יהיה עוד להתנגד לכוח הזה והאני הנחות שוב יגבר על הנשגב.

הייתי בקבוצה של "נשגבים", שנים שנהנו לשבת ו"לרדת על העולם" במשך שעות ולהאדיר את עצמנו. לדבר על כמה אנחנו צודקים וחכמים, ואחרים טיפשים ונחותים. כך צללנו לאופוריה משותפת והרגשנו באיזושהי הרמוניה מדומה.
לפעמים גם הרגשנו "נחותים" ביחד, ומשכנו זה את זה לדרמה יותר גדולה. ולעיתים רחוקות יותר הרגשנו גם אמיתיים ביחד, ובתוך כל ה"כאוס" במידה מסוימת יכולנו להרגיש גם אהבה אמיתית.
אבל לצערי החלק האמיתי היה זניח. מרוב שהצלחתי להגדיל את האני הנשגב בצורה כל כך אפקטיבית, לא מעט פעמים השתכנעתי ש"התייצבתי", שאני "בסדר", שהצלחתי להתגבר על המצוקה. היינו קוראים למצוקה "הגוש". גוש טורדני בתוך הראש שלא עוזב. גוש של סבל, ייאוש נוראי, חוסר ערך, ריקנות. (כל הדרמות של הנחות).

שוב ושוב, האני הנחות בדחף להוציא ולפרוק את הדרמה, ומנגד האני הנשגב בדחף ליצור את האופוריה.
כשהדרמה מעפילה על האופוריה, הנשגב לא מתייאש כל כך מהר, נכון שהוא היה מעדיף להשתמש באופוריה כדי לסחוט יחס מאחרים. אבל אם אין ברירה, אז הוא ישתמש בדרמה של הנחות כדי להשיג יחס. הוא מתחפש לקורבן, הוא מתחפש למסכן כדי לעורר אמפטיה ולפעמים גם זה עובד, הוא מקבל יחס, וחוזר להרגיש שוב קצת נשגב, עד כמה שאפשר.
ולפעמים זה לא עובד, ואז החוויה של הנחות הופכת גדולה יותר, המודעות מזוהה יותר עם הנחות: נדמה לנו שאנחנו באמת נחותים, לא ראויים, והדרמות מתעצמות – ייאוש רב, חוסר אונים, ריקנות וחוסר ערך.

הטלטלות שחוויתי, קפיצות בין אופוריה גדולה ותחתית של ייאוש רב, היו רבות. ועם כל טלטלה כזו, היה קשה יותר להשתכנע באני הנשגב – קשה יותר להאמין שאתה "נשגב" אחרי כל כך הרבה נפילות. ונשארתי עם יותר ויותר עם הדרמות, אני הנחות, ביחד עם תוויות שליליות רבות – לא ראוי, אבוד, תקוע, חסר אונים, טיפש, חלש, דוחה, והרשימה ארוכה הרבה יותר.
האני הנשגב ספג מכה גדולה, גם בגלל כמות הטלטלות וגם בגלל שהזיוף באמת הרגיש יותר ויותר כמו זיוף. השריון הנוצץ נראה יותר ויותר מטופש, האובססיה ליחס הפכה לגלויה יותר וההכרה בעובדה הזו גם לא הוסיפה נקודות לשריון.

ובכל זאת, ההתנגדות של הנשגב נשארה לא קטנה, עדיין הוא "רצה" לחזור, להחזיר איכשהו את האופוריה שוב.
עם זאת, בזכות ההיחלשות של הנשגב, האני האמיתי טיפה התעורר – שאלתי את עצמי שאלות חדשות שלעולם לא שאלתי את עצמי קודם:
יכול להיות שאני לא רוצה שריון?
יכול להיות שאני לא חייב יחס מאחרים?
יכול להיות שיש דרך אחרת להרגיש ביטחון?
בהתחלה התשובה היתה: לא… אין סיכוי.

בשנים האלו עשיתי כל מה שיכולתי כדי להעצים ולתחזק את הנשגב, לצבור נקודות ולהפוך נערץ עד כמה שאפשר. וההצלחה היתה "מסחררת". הייתי סוחף אחריי המון תשומת לב ומקבל יחס של "נשגב". הסם של יחס מאחרים בכל זאת לא הספיק כדי לכסות על כל הדרמה, ולכן, בנוסף בתקופה הזו נעזרתי בהרבה מאוד הסחות דעת נוספות. לדוגמא, טלוויזיה ומשחקי מחשב, עישון סיגריות והרבה מריחואנה, אלכוהול, זללנות של אוכל ועוד.

הטלטלות בין דרמה לאופוריה המשיכו והן היו כה רבות שכבר לא יכולתי שלא לתהות – יכול להיות שאני עושה משהו לא נכון? יכול להיות שאני בכלל לא בכיוון?
השאלות האלו בהתחלה מאוד הציקו לי וניסיתי להתעלם מהן, אבל בסופו של דבר הייאוש היה כל כך גדול, שכבר לא הרגשתי שיש לי מה עוד להפסיד.
הגעתי לשלב בו הרגשתי שאני כבר לא מסוגל לחוות עצבות, כאילו שנכבו לי לגמרי הרגשות ושהמסוגלות שלי לחוות אכפתיות ממשהו עוד רגע נעלמת לגמרי. הרגשתי רדום, כבוי. כל מה שנשאר זה ייאוש, בילבול וחרדה אדירים. ידעתי שהחוויה הזו מוקצנת וכנראה לא מציאותית, אבל הרגשתי שאני כבר לא יודע איך לחוות שוב רגש אמיתי.
לכן, התחלתי להרהר בשאלות האלו קצת יותר ברצינות.
יכול להיות שאני לא רוצה שריון?
יכול להיות שאני לא חייב יחס מאחרים?
יכול להיות שיש דרך אחרת להרגיש ביטחון?
יכול להיות שאני עושה משהו לא נכון?
יכול להיות שאני בכלל לא בכיוון?

למרות שלא כל כך שמתי לב לכאב האמיתי שבי, אלו היו שאלות שבאו מתוך כאב אמיתי של האני הפנימי, כאב של צער ופספוס אמיתי, פספוס של הרצון האמיתי שלי, של הזמן והאנרגיה שלי, פספוס של המהות האמיתית שלי. וכך התעורר לאט לאט האני הפנימי.
התחלתי לשים לב יותר ויותר לזיוף של האני החיצוני, שגם הדרמות הן מוגזמות ושגם האופוריות מוגזמות.
בגיל 18, בנקודה מסוימת פשוט ידעתי שאם לא אעשה משהו אחרת אני פשוט אמות. המהירות שבה המצוקה התגברה בי היתה פשוט גדולה מידי, וכבר לא היה עוד שריון חזק להשתמש בו.

הרגשתי שאני מאבד את השפיות שלי, וזו לא היתה רק הרגשה, התפיסה שלי את המציאות באמת הפכה שגויה יותר ויותר, עד שידעתי שכבר לא אוכל לשאת יותר את השיגעון שהתרחש בתוכי. הרגשתי שכל המערכת הנפשית והפיזית שלי בזעזוע כל כך גדול שעוד רגע הכל בוודאי יקרוס. כל כך הרבה התנגדות נוצרה בתוכי, זעם אדיר התפרץ בתוכי שגם אותו לא הייתי מוכן לקבל – זעם על זעם, התנגדות על התנגדות על התנגדות.

בתוך שיאה של הסערה המטורפת הזו, בלי לשים לב, ניסיתי בכל כוחי להכריח את המציאות סביבי להשתנות, וכשראיתי שהקושי רק סוגר עליי עוד ועוד, עד למצב שבו האפשרות של מוות מתקרבת במהירות מפחידה, הגיע הרגע שבו הסכמתי להודות שזה לא בכוחי לשנות את המציאות – נוכחתי לעובדה שגם ההתנגדות הכי אדירה שיכולתי ליצור בתוכי, לא הצליחה לשנות את המציאות סביבי שכל כך סירבתי לקבל.

ועובדה זו התחברה ישירות לעובדה נוספת – ההתנגדות שבתוכי פוגעת בי כל כך שהיא כנראה תהרוג ממש בקרוב אם לא אעשה משהו כדי להוריד אותה.
התובנה החשובה הזו העירה את האני הפנימי, האמיתי. ידעתי שכדי לשרוד אני צריך להוריד את ההתנגדות שיש בי, המתח העצום שלא עזב אותי.
שמתי לב לתיעוב הענקי שיש בי על החיים ועל עצמי וידעתי שהתיעוב הזה מחובר עם ההתנגדות הזו, עם המתח הזה.

לא ידעתי איך אני יכול להפסיק לתעב את עצמי, אבל ידעתי שאם לא אלמד איך לעשות זאת אני פשוט לא אשרוד יותר. המחשבה שאני יכול להפטר מהסבל הזה על ידי שינוי ההתייחסות לעצמי, היתה מחשבה חדשה ומעניינת, כי עד לאותו רגע, הייתי משוכנע שהדרך היחידה שלי להרגיש טוב יותר, כי רק אם המציאות סביבי תשתנה – אם אחרים יבינו שמגיע לי יחס מכבד יותר.

המחשבה שאני יכול להרגיש טוב יותר גם בלי שאחרים סביבי יעניקו לי יחס, הרגישה כאילו כל חוקי המציאות נשברו ברגע אחד ונוצרו מחדש. לא ממש היה לי מושג איך אני יכול באמת להתייחס לעצמי אחרת ולהספיק לתעב את עצמי, אבל הבנתי שאני מוכרח להוריד מעצמי את ההתנגדות הזו, והבנתי שהיא תרד אם אשנה את היחס לעצמי.

למרות התובנה החשובה הזו, המצוקה היתה עדיין מאוד גדולה, אבל לא יכולתי שלא להיות משועשע מהרעיון שיש לי אפשרות לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר, שזה באמת בכוחי. לכן בתור התחלה, זייפתי התייחסות נחמדה יותר לעצמי. לא מהלב, ולא מתוך אהבה אמיתית, אבל גם לא רק מתוך זיוף.
זאת אומרת, עצם הרעיון של לדאוג לעצמי, עצם הניסיון לעזור לעצמי, הגיע ממקור פנימי אמיתי. והכי טוב שידעתי לעשות באותו רגע זה לזייף "גישה חיובית", לפחות קצת פחות שלילית ממה שהיתה בי. ולמעשה זו היתה באמת תחילתה של תנועה חיובית, אחרי הרבה זמן של מצב שבו היתה כמעט אך ורק גישה שלילית.

באותו רגע, ההחלטה הזו לנסות לעזור לעצמי, להציל את עצמי, היתה נקודת המפנה.
עם ההחלטה הזו התחברתי יותר לאני הפנימי ולכוונה חיובית שבתוכי. הכוונה החיובית הזו נתנה לי כוח. לא חשבתי על הכוח הזה בתור משהו כל כך גדול באותו הזמן, אבל היום אני מבין שזהו כוח של אהבה אמיתית. וזה גם הכוח שאיפשר לי לחוות את הכאב שיש בי ובמקום להתנגד לו, לקבל אותו.

לראשונה מזה שנים ארוכות נתתי לכאב ולסבל להציף אותי. במקום להתנגד לדרמות, קיבלתי אותן – נתתי לזעם לעלות בתוכי והרגשתי אותו במלואו, ואחריו עלה בי ייאוש נוראי ויכולתי להרגיש את הייאוש הזה מציף את כל ההוויה שלי, עד שהוא כביכול מחק אותה לגמרי. כשהייאוש חלף, עלתה עצבות… כל כך הרבה זמן רציתי להרגיש שוב עצבות ולא יכולתי… והנה סוף סוף יכולתי להרגיש בה. סוף סוף אני מסוגל להרגיש שוב…

הרגשתי עצב גדול על כך שאני מפספס את עצמי, שאני חי בתוך שריון טיפשי שבכלל מעולם לא הייתי מעוניין בו באמת. עצבות על כך שאני לא מרגיש את הרצון הפנימי שבי, שכמעט כל הזמן אני לא מרגיש את עצמי. לראשונה מזה זמן רב הבנתי כמה אני כועס על עצמי ושיכול להיות שזה לא הוגן.

כשיכולתי סוף סוף לאפשר מקום משמעותי לכאב שבי, יכולתי גם לראות את ההקשר בין הסבל שחוויתי להתנהגות שלי. לציפיות שלי, להתמכרויות והכפייתיות שהיו לי לחיזוקים חיצוניים. עוד לא הבנתי את כל זה ברמה עמוקה, אך הבנתי ששינוי של ההתנהגות שלי, ובעיקר שינוי היחס לעצמי – בהחלט יכול להשפיע על ההרגשה שלי.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin