דצמבר 2019

הבחירה במציאות או באשליה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

הבחירה במציאות או באשליה | מרכז עוז

שפה, צורת מחשבה ומושגים הם דברים שנוצרו בין השאר כדי שנוכל לתקשר את המציאות לעצמנו ולאחרים. כל אחד משתמש במושגים בהתאם לתפיסת המציאות שלו.

עולם המושגים המוכר לפעמים כובל את התפיסה בתוך בפרשנות שגויה ואשלייתית ולכן גם בהתייחסות שגויה למציאות. אפשר לחדד ולהבהיר מושגים, כך שישקפו את המציאות יותר כפי שהיא באמת. וככול שאנחנו מבינים את המציאות יותר כפי שהיא באמת, אנו מסוגלים למתוח ולהגדיל יותר את גבולות היכולות שלנו, הפיזיים והמנטאליים.

מהי בכלל מציאות?

מציאות היא כל מה שבאמת קיים. לדוגמא, במשחק קלפים בשביל לנצח צריך רצף של מספרים מ 1 עד 10. אני פותח את הקלפים שקיבלתי ואני רואה רצף! אבל האמת שאין לי רצף כזה, והסיבה שאני רואה רצף היא כי יש בי דחף להאמין שזו המציאות, אז אני מעוות את מה שקיים מולי. אני חושב שיש לי קלף מנצח ואני זורם עם זה.. אבל אח"כ כולם רואים שזה לא רצף, המציאות חזקה יותר מהדמיון שלי, ואני מפסיד.

המציאות היא כל מה שבאמת קיים, ולכל מה שקיים יש תפקיד ויכולות מסוימים. לכן תפיסה מציאותית יותר תהיה זו שגם מכירה יותר בתפקיד שיש לכל דבר, וגבולות היכולות של הדבר בזמן נתון. גם כאן אני יכול לשכנע את עצמי שיש לי יותר יכולות מכפי שיש לי באמת, או לשכנע את עצמי שאני מסוגל לפחות ממה שאני באמת, ואני אתנהג בהתאם למה שאני מבין. אם אני מבין שיש לי כנפיים ואקפוץ מהחלון, זה לא יגרום לי להצמיח כנפיים. אם אני מבין שאני לא מסוגל ללכת, אני לא אקום מהמיטה, למרות שבפועל אני יכול.

אנחנו רוצים להבין את המציאות כפי שהיא, כדי שנוכל להגשים את עצמנו יותר, להרחיב עוד ועוד את חופש הפעולה שלנו, להתבטא יותר, לרוץ אם אנחנו יכולים לרוץ, לעוף אם אנחנו יכולים לעוף, ואם אנחנו מסוגלים לרוץ או לעוף ביחד עם אחרים, נרגיש יותר מוגשמים.

בשביל שנוכל להתחבר יותר עם אחרים, אנחנו זקוקים להבין מהי הקרקע האמיתית המשותפת בינינו, מהי ההרמוניה שאפשר לבנות יחד, לכן חשוב לנו להבין את המציאות כפי שהיא, למרות שהאשליה לפעמים מפתה.

איך יודעים שמשהו מציאותי הוא מציאותי?

הדברים במציאות נמצאים יחד במארג של סיבות ותוצאות. אפשר לראות במציאות כסוג של שרשרת אירועים של סיבות ותוצאות. כשההבנה של המציאות מתחברת, מתחברים יותר שרשרות של אירועים, הקשר בין הדברים ברור יותר. ככול שהקשר בין הדברים ברור יותר, אפשרי יותר לחוש וליצור הרמוניה בין הדברים.

מתי אדם משלה את עצמו?

הוא עושה זאת בין השאר כשקשה לו להכיר בגבולות שלו. כשקשה לאדם להכיר בגבולות שלו הוא מנסה להתנהג כאילו אין לו את אותם גבולות, אבל מאחר והם קיימים, התוצאה תהיה בהתאם לגבולות הקיימים.

לדוגמא, טעות נפוצה בזוגיות.
הזוג מאמינים שאין הרמוניה בזוגיות בגלל שהם לא יודעים איך לתקשר בצורה בונה וחיובית. בהגבלה הזו ביכולת התקשורת שאכן קיימת, הם מוכנים להכיר. אבל האמת היא שיש הגבלה בסיסית יותר, עוד לפני היכולת לתקשר באופן בונה, וזו היכולת לשחרר מטענים של כעס וטינה. כי כל עוד המטען הרגשי קיים, לתקשר באופן בונה, גם אם יתאמנו על כך בשיא הרצינות, יכול להיות שלזמן קצר ירגישו בשיפור ביחסים, אך בסופו של דבר הם יהיו מותשים מלדבר ב"אופן נכון", ויחזרו לנקודת ההתחלה, כי המטען נשאר שם וקשה מאוד להחזיק "שפה נכונה" לאורך זמן כשהמטען ממשיך לבעבע מפנים. אם יכירו בכך שכדאי קודם ללמוד כיצד לשחרר את המטען הרגשי, יוכלו בקלות לשדרג גם את המגבלה ברמת התקשורת.

כל דבר במציאות כדאי להבין בהדרגה ולא לנסות לקפוץ קדימה.

קשה לנו להכיר במגבלות שלנו, אם התרגלנו להאמין שאנחנו הרבה יותר חזקים, הרבה יותר מסוגלים, מפוקחים וכו'.

טבעי שאדם שעובר תקופה שיש בה הרבה יותר אתגרים מהרגיל, יחוש פחות בטוח ויחשוש יותר. אם אותו אדם מפרש פחד כחולשה, קשה לו לקבל את עצמו והוא מתאמץ להדחיק את הפחד. המאבק הפנימי מול הרגש רק גורם למתח להצטבר מפנים, ובסופו של דברים באופן מפתיע עולה בו התקף חרדה שהוא מתקשה להבין איך עלה בו.

ברגע שהסכים להבין שיש גבול לכוח שלו, שהוא לא חייב להיות "חזק" כפי שדמיין, ראה שהפחד כלל לא בעייתי וגם אם בזמן הפחד חש ירידה באנרגיה זה לא אומר שהוא חלש יותר.

בזכות ההכרה במציאות כפי שהיא אנו מסוגלים להתחבר לעצמנו יותר ולכן גם להתבטא יותר באופן חופשי יותר ולהיות מוגשמים יותר.

אנחנו משלים את עצמנו רק בזמן שאנחנו לא מסוגלים להבין שהמציאות היא בעצם לא כל כך נוראית.

קובי (בדוי) קיבל מכות בבית ספר יום יום במשך חודש שלם, זה גרם לו להרגיש ממש רע עם עצמו. כמה שנים אחרי הוא הצליח לצבור ביטחון עצמי ולהרגיש יותר טוב עם עצמו אבל הדחיק לגמרי את הזיכרון של החודש הקשה שעבר בבית ספר.

הוא הדחיק את המציאות הזו מפני שפירש אותה כדבר יותר מידי נוראי לעיכול ואם הזיכרון יעלה שוב, הוא ירגיש ממש רע עם עצמו כאילו הוא שוב אותו ילד, וכל הביטחון יירד בהתאם.

ברגע שהבין שמה שקרה אומנם היה מצער וכואב, אבל לא אומר שהוא צריך להרגיש רע עם עצמו, יכל שוב להיזכר באותם אירועים ולשחרר את הכאב שהיה מודחק שם. כעת כשהכיר יותר במציאות על אף שהייתה כואבת, יכל להתחבר לעצמו יותר ולהרגיש יותר בטוח.

לדינה (בדוי) היה דחף מאוד חזק לקבל אהבה מאחרים, ובמיוחד מגבר. במהלך השנים עברה בין כמה וכמה מערכות יחסים ותמיד היתה משוכנעת שמצאה את אהבת חייה, כל פעם מחדש זו מבחינתה היתה המציאות כפי שהיא.

היה לה קשה להכיר במגבלה הזו שיש בה דחף לקבל את החיזוק מאחרים. ועוד יותר קשה היה לה להכיר במגבלה שהיא מאשימה את עצמה שאם לא תקבל את החיזוק ממישהו אחר, היא לא יכולה להרגיש טוב ושלמה עם עצמה.

ברגע שהסכימה לקבל את המגבלה הזו, הבינה מה השינוי שעליה לעשות – לחזק את יכולת לקבל את עצמה ללא תלות בחיזוק מאחרים. היא למדה כיצד להקשיב ולהתחבר לעצמה יותר ולאחר שביססה את היכולת להתחבר לעצמה ברמה משמעותית, יכלה להרגיש שלווה פנימית כפי שלא הרגישה מעולם. הדחף לתמיכה מבחוץ הלך וירד, הביטחון והערך העצמי שלה עלו. כעת היא יודעת שהיא אומנם רוצה זוגיות, אבל יכולה להיות מאושרת גם בלעדיה, והיא כבר לא פועלת מתוך חסך ודחף לקבל חיזוק מבחוץ, אלא מתוך רצון שליו ותחושת מלאות.

לא תמיד פשוט להכיר במגבלות שבנו, בכאב שבנו, בחולשה. אבל תמיד משתלם להכיר בכל אלו, כי הם חלק המציאות, ואנחנו רוצים להתחבר לעצמנו באמת, לבסס ערך וביטחון אמיתיים, ולא על בסיס אשליה שיכולה תמיד להתנפץ.

להבין את המציאות יכול להיות דבר מבלבל, במיוחד שאנחנו רוצים להבין דברים מורכבים ובמיוחד אם יש לנו דחף לא רצוני להבין דברים, דחף להיות בשליטה או בוודאות.

אם נתייחס לעצמנו בסובלנות, וניתן את הזמן שצריך להבשיל כדי להבין דברים, נראה שבסך הכל אנו עומדים מול מציאות שהיא פזל מרשים ומעניין מאוד, שתמיד הולך ומתחבר והופך להיות משמעותי יותר.

הקצה הנשגב של היקום

אני זוכר תקופה שבה יכולתי להרגיש לראשונה איך הכל מתחבר ברמה מאוד מדויקת והרמונית. זה הפעים אותי כל כך שהרגשתי כאילו אני בקצה הכי נשגב של היקום, כאילו שהמציאות היא החלום הטוב ביותר שאפשר לדמיין ואני במרכז של כל זה, יכול לצפות בדברים בפליאה אדירה, ולהבין דברים ברמה סופר עמוקה ומדויקת, את אופיים האמיתי של הדברים, עד כדי כך שבאמת יכולתי לחזות הרבה התרחשויות מראש.

הרגשתי חופש ענק בתוכי שאי אפשר לתאר, ועוצמה אדירה. ונשארתי במצב במיוחד הזה שקראתי לו "הקצה הנשגב של היקום" בין שבוע לשבועיים בערך.

הייתי משוכנע שעם כל העוצמה הזו שאני חש, אני הולך לשנות סדרי עולם, שבמהירות רבה אנשים יקלטו גם הם את העוצמה והיופי הזה, ותכף כולנו נחיה בשלום אהבה והרמוניה. אבל זה לא קרה.

ניסיתי להעביר את הידע המופלא שעבר בי לאחרים ולהפיץ את הבשורה, שהכל באדירות נצחית, עטוף באהבה ויופי. זה עבר חלקית, עד שלב מסוים, והפסיק לעבור כפי שקיוותי. המשכתי לנסות, וזה לא עבר. כשראיתי שזה לא עובר, ההתלהבות שבי התחילה לדעוך.

ואז ניצבה בפניי סוג של התלבטות: אם אני מפסיק לנסות להעביר את זה הלאה ופשוט "אשמור את זה לעצמי", אני אמשיך להרגיש בפלא היקום ואולי אפילו אשמור על ההתלהבות הזו שאני נמצא בה. או שאחליט בכל זאת להעביר את זה לאחרים, אבל זה יהיה קשה יותר ממה שחשבתי… והקושי הזה יוריד לי הרבה מההתלהבות.

החלטתי להישאר בהתלהבות עם עצמי, כי הדבר האחרון שרציתי זה לחזור למצב רוח מדוכא ואפרורי כפי שהייתי בו קודם. ניסיתי אבל זה לא הצליח, כי בסופו של דבר הבנתי שאם אני רוצה להרגיש שלם, אין לי ברירה אלא לנסות למצוא את הדרך להתחבר עם אחרים, ולעזור לאחרים להבין את האהבה האדירה החשתי בה.

ההתלהבות דעכה. חזרתי למצב תודעה של "מוח רגיל" ושל "עולם רגיל" ואפילו די משעמם. למרות ההבנה העמוקה על עוצמה של האהבה בעולם, חששתי שכעת העולם המשעמם הוא המציאות שאי אפשר לחמוק ממנה ושעליי להיאלץ להסתפק בזה. אחרי מה שעברתי היה קשה להשלים עם כך.

אותם ימים בהם חשתי במין הרמוניה קסומה, היו עבורי אירוע כל כך עוצמתי שבמשך כל השנים שאחר כך, כמעט ולא יכולתי לשחזר את הזיכרונות של אותם ימים ולהבין מה קרה בהם.

עד שהחלטתי שאני רוצה להבין אחת ולתמיד מה זה היה מצב התודעה הזה של "הקצה הנשגב של היקום" שהייתי בו.

ממה היתה ההתלהבות הגדולה?

הבנתי שההתלהבות היתה מורכבת קודם כל מההבנה על כך שכן ישנה אהבה אמיתית בעולם הזה, עולם שעד אותו זמן חשבתי שכולו גוש טיפשי אכזרי וחסר כל ערך. ביחס להשקפת העולם הקודמת שהיתה לי, זו "תגלית" בהחלט מעוררת התלהבות. ההתלהבות נוצרה גם כי הרגשתי שאני יכול לקבל את עצמי עד הסוף, ללא שום הסגות. קבלה עצמית מלאה עם יכולת להרגיש הכי חופשי עם עצמי, להרגיש הכל, לחשוב הכל, להבין הכל, להיות הכל. קבלה עצמית עם חופש בלתי מוגבל שבהחלט גרמה להרבה התלהבות.

ההתלהבות נוצרה גם בגלל ההבנות עצמן שלא יכולתי להבין קודם. החופש לחיות את הרגע במלואו כפי שהוא, והחופש להתבונן בדברים מבלי לנסות לפרש, אלא רק להתבונן ולספוג את הדברים ולחוות את מה שקורה מסביב. הרגשתי כמו ספוג שרק מקבל ומקבל עוד ועוד נתונים על איך שהכל קורה. ולהבין איך הדברים קורים זה פשוט מדהים, כי גיליתי עד כמה היקום מתנהל מתוך סוג של סינרגיה ויחסי גומלין, ולא בכל מקום, אלא בדיוק במקומות בהם אהבה כן יכלה לזרום באופן חופשי. הרגשתי את זה קורה והרגשתי שאני מבין איך זה קורה בזמן אמת, בזמן הווה. להבין עוד ועוד מהחיבורים האלו של הכל עם הכל ולהרגיש חלק מזה, גם משם באה ההתלהבות.

ובסופו של דבר, בימים האחרונים של התקופה המיוחדת הזו, ההתלהבות באה מעוד סיבה, וזה הדימוי העצמי המופרז שנוצר בי. חשבתי שאני הדבר הכי מופלא וחשוב שיש, הרגשתי שאני מעל הכל, גדול יותר, חזק יותר. וזו התלהבות שכמובן מתבססת על אשליה, בהקשר הזה לא התלהבתי מהחיבור עם הדברים, אלא להפך, התלהבתי מהניתוק: אני אל מול היקום, מופרד ממנו, כי היקום נחות ממני.

נשמע מוזר נכון? איך יכולתי בו בזמן גם להתלהב מניתוק וגם להתלהב מחיבור? נכון, זה באמת בלתי אפשרי להתלהב משני הדברים המנוגדים האלו באותו הזמן. אבל זה כן יכול לקרות בקפיצות. קפצתי מהתלהבות אחת לשניה. וככול שהתלהבתי מהניתוק והדימוי המופרז, התודעה של החיבור וההרמוניה דעכה.

המצב התחיל להיות מבלבל יותר ויותר. חלק מהאבחנות כלפי המציאות נשארו מדויקות ובהרמוניה עם הסביבה, ועם זאת, הרבה ממה שחשבתי שאני רואה כמציאות, חיבור או הרמוניה במציאות, היה אשליה. התחלתי לאבד את זה ולהמציא כל מיני רעיונות שונים ומשונים… רק לפני כמה ימים אנשים סביבי אמרו לא פעם שאני ממש מבריק, ועכשיו התחילו להתייחס אליי כאל משוגע.

ההתלהבות מהדימוי המופרז הפכה ממכרת: הכוח, העוצמה, להרגיש יותר מאחרים, להרגיש יותר מהכל.

אבל למה בכלל הייתי צריך את הדימוי המופרז הזה אם יכולתי להרגיש בחיבור המופלא עם המציאות כפי שהיא?

אם הייתי נולד לתוך החוויה הזו של החיבור עם המציאות, כנראה לא הייתי צריך ליצור דימוי מופרז, אבל לא נולדתי לתוך זה, נולדתי לתוך מציאות שבה עברתי לא מעט אירועים שהובילו אותי לחוש בהרבה סבל, צברתי מטען גדול של כאב וצברתי מטען גדול של אשמה, גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. בגלל המטען נשאר בי דחף של התנגדות, משהו בתוכי נשאר במאבק מול עצמי ומול המציאות, היתה בי שנאה גדולה מודחקת והיה בי כעס גדול מודחק.

באותם ימים מיוחדים, הקבלה העצמית שהרגשתי בה היתה אמיתית וחזקה מאוד, ולכן גם החופש שהרגשתי בו, ומתוך החופש הזה נפרצו בתוכי יכולות מדהימות שלא ידעתי שקיימות. אבל זה לא יכל להחזיק. המטען מפנים היה חזק מידי, ואי אפשר לשחרר אותו מבלי להכיר בו ולהתמודד איתו. להכיר בכל הכאב הזה זה אומר להכיר שוב במגבלות, בחולשה, ובתוך אופוריה אדירה שבה הרגשתי בקצה היקום, לא הייתי מוכן לוותר על החוויה המדהימה הזו, אז במקום להכיר במציאות, במגבלות, בחולשה ובכאב, יצרתי דימוי מופרז שיחזיק אותי באשליה שאני יכול לעקוף את הכל, לעקוף את כל הכאב, לעקוף את כל הסבל והמגבלות שבי, לעקוף את כל הבושה מטעויות שעשיתי, ולהיות מאושר, רק מאושר, כל הזמן, מעכשיו ולתמיד.

והיה לזה מחיר. הערצה עיוורת לגרסא אשלייתית של עצמך מפרקת את התודעה מהמציאות. ההתלהבות הזו מהפירוק התחילה להישאר זמן רב יותר ויותר לעומת ההתלהבות מהחיבור. התודעה שבה הרגשתי מחובר להכל החלה לדעוך ולהישכח. ובסופו של דבר, גם ההתלהבות מהאגו התחילה לעדוך, כי איפשהו הבנתי יותר ויותר עד ידעתי שאני משקר לעצמי, הרגשתי יותר ויותר שאני מוגזם ושההתלהבות שיש בי טיפשית.

כביכול חזרתי לנקודת ההתחלה, בלי הרבה ערך עצמי, בלי הרגשה של חיבור משמעותי עם החיים, ובלי התלהבות משום דבר.

ההבדל היה, שבכל זאת עברתי חוויה מאוד חזקה שבה חשתי מאוד מחובר, וידעתי שככול שארגיש מחובר יותר, ארגיש יותר אהבה בתוכי. ובנוסף הבנתי שליצור לעצמי דימוי מופרז זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. ידעתי שאני רוצה להתחבר לעצמי באמת, ואם כרגע אני לא מוצא בעצמי הרבה ערך, אני מעדיף לקבל את עצמי ככה מאשר להשלות את עצמי שאני "חזק וגדול" יותר.

זה היה ממש מוזר, כי כל מה שחשבתי שאני יודע על עצמי התפוגג, כאילו התעוררתי מאיזשהו חלום של "אני", ועכשיו אני כבר משהו אחר לגמרי, לא דומה לשום דבר שהכרתי קודם.

הרגשתי שגם כל מי שהיו סביבי, הם כביכול לא מי שהיו קודם, כאילו אני מכיר את כולם מחדש, אפילו בני המשפחה.

ראיתי הכל באור חדש. הרגשתי חסר זהות ומאוד מפורק מצד אחד, ומצד שני, סוג של לידה מחדש, דף נקי, הזדמנות לשינוי מהותי.

הרגשתי מאוד מבולבל מצד אחד, ומצד שני, הרגשתי שעכשיו אני מבין דברים ברמה עמוקה כפי שלא הבנתי מעולם, ולמרות שאני לא יכול ליהנות או להרגיש מחובר למציאות, הרגשתי שיש בי איזשהו בסיס מאוד חזק,
בזכות זה שידעתי שני דברים: שאהבה היא דבר אמיתי שקיים במציאות, ושההתלהבות מהאגו (הראייה בעצמך כמופרד מהיקום) זו תמיד תהיה אשליה.

הרגשתי שיש לי בחירה בין מציאות או אשליה,

ושאני רוצה לבחור במציאות, על אף שיש בה כאב, ועל אף שזה גורם לי להבין עד כמה אני מוגבל והרבה פחות נלהב ממה שהרגשתי קודם, באשליה.

החלטתי שמעכשיו ממש חשוב לי להיות כן עם עצמי, ושכנות תהיה המצפן בחיי, ולא משנה מה גובה המחיר שאצטרך לשלם כדי להרגיש כן ואמיתי עם עצמי. הרבה פעמים זה אמר להתרחק מאנשים, להתנהג בצורה פחות פופולרית ולכן להיות דחוי יותר. אבל גם שדחו את הדעות שלי או את ההתנהגות שלי, רוב הזמן לא הרגשתי דחוי או נעלב, כי הערכתי את הכנות שבי.

אחרי שחזרתי למצב תודעה רגיל, בחודשים הראשונים הרגשתי מאוד מרוחק מאחרים, אבל יותר קרוב לעצמי מתמיד.

ידעתי שעליי למצוא את הדרך להתחבר לאחרים, כי בכל זאת אני חיי בחברה של בני אדם סביבי, אבל לא רציתי שזה יבוא על חשבון האני האמיתי. וזו היתה חידה לא פשוטה לפיצוח. לתקשר את עצמך בתוך עולם מושגים שנראה לי ברובו מטופש לגמרי: הקודים החברתיים, הדעות הקדומות, הסטיגמות וכו'

איכשהו אתה חייב "לשחק את המשחק". בשביל להיות מובן עליך לדבר בשפה שבה יבינו אותך, גם אם זו שפה שלפעמים אתה פחות מתחבר אליה. ומהסיבה הזו, הרגשתי אתגר גדול להתבטא. רוב הזמן שתקתי.

כשלאט לאט התחלתי לתקשר יותר עם אחרים, גיליתי ששוב אני מרגיש פגיע, נעלב, לוקח אישית, ולפעמים אפילו נלחץ לא מעט, או כועס בצורה קיצונית.

הרגשתי שקשה לי עם אחרים. ושוב נגררתי ליצור אשליה של אגו מנופח שנהנה איכשהו להתמקד ב: אני חכם יותר, אני מפותח יותר, שווה וחשוב יותר מכל השאר.

הפעם הבנתי שזה טיפשי, אבל הרגשתי שאין לי ברירה, אני נגרר שוב ושוב לתוך האשליה הזו. אז לא ממש נהנתי ממנה ובמקביל שנאתי את עצמי שאני נגרר לתוכה שוב ושוב.

ידעתי שאני רוצה להיות ולהתנהג יותר בענווה, להעריך את עצמי מבלי הדחף להאמין בדימוי מנופח ואגוצנטרי. ולבנות שוב את החיבור האמיתי עם הדברים סביבי, לראות את עצמי כחלק ממשמעות רחבה גדולה מחובר במציאות, ולא מפורק ותלוש ממנה.

ובאמת, לאט לאט, התחלתי להבין את הדברים מחדש, להבין את הכוח שבלהיות חיובי: להשקיע בעצמי, בבריאות הפיזית והמנטאלית. התחלתי להכיר בטעויות שעשיתי, הבחירה באשליה, באגו המנופח, שהוביל אותי להתנהג בחוסר רגישות ולפעמים גם באגרסיביות, ובעיקר כלפי עצמי: הנטייה להרס עצמי, להזנחה, הזלזול בעצמי, באנשים אחרים ובחיים סביבי.

וככול שעברו השנים, למדתי ושיפרתי ועוד ועוד.

טעות אחת קריטית מאוד, לקח לי הרבה שנים לקלוט.

במשך בערך 13 השנים הבאות אחרי "הדף החדש" והשינוי המהותי שהתחלתי לעשות בעצמי, עוד לא קלטתי את שורש עניין האגו המנופח.

ראיתי באגו כמקור לכל הבעיות שהיו לי, וכמקור לכל הבעיות בעולם. ראיתי באגו כשורש של רוע. חשבתי שהתשוקה לתחושת כוח, הדחף "להיות יותר" וכל מה שקשור לניפוח האגו, היא בעצם הבסיס לרוע שנמצא בכל אדם. האמנתי שבכל אדם קיים יצר רע, שבכל אדם קיים רוע, שהאדם מטבעו גם רע וגם טוב.

וזו לא אמונה חריגה במיוחד בחברה, אפילו להפך, אני מניח שהרוב מאמינים בהשקפה הזו.

כשהתחלתי לעשות את השינוי השורשי בעצמי, הייתי מוכן להכיר בטעויות שעשיתי, אבל לקחתי את זה רחוק מידי, ראיתי בעצמי כמעט כמפלצת, חשבתי שעכשיו אני צריך לשנות מפלצת. ובשביל לשנות מפלצת מופרעת צריך לאלף אותה עם שוט גדול וחזק. חשבתי שעכשיו אני צריך להיות הכי נוקשה עם עצמי שאפשר כדי שאוכל "לתפוס את עצמי בידיים" ולהשתנות. ובמשך שנים, למרות שעשיתי שינוי חיובי גדול, עדיין הייתי מאוד מאוד קשה עם עצמי.

אחרי כל השנים הגעתי סוף סוף להבנה שהאגו הוא לא השורש של הבעיות בעולם, ואין שום רוע או "מפלצת" באף אדם. האגו האשלייתי הזה בא רק כדי למלא חלל ריק באדם שמרגיש ריק. ולכן שורש הבעיה, היא שהאדם מרגיש ריק, כי אינו יודע להעריך את עצמו מספיק ללא האשליה.

לא מדובר ברוע, מדובר בריקנות.

ריקנות שיוצרת מצוקה, מצוקה שיוצרת אשליה של נפרדות, אנחנו מול החיים, אנחנו נגד החיים, אנחנו כחשובים יותר מאחרים, ומשם, מתוך האשליה אנו נדחפים למאבקים וריבים, הרס עצמי, אגרסיביות ואטימות רגשית. כל זה נובע ממצוקה, לא מרוע. אין בנו שום רוע.

כשקלטתי את זה עד הסוף, הרגשתי שירד ממני סלע מאוד כבד של אשמה. אשמה גם כלפי עצמי, וגם כלפי אחרים.

כל כך התרגלנו לחשוב במושגים של רעים מול טובים, והחשיבה הזו הרעילה אותנו בכמויות אדירות של אשמה.

בכל השנים שנלחמתי מול האגו, כתבתי עשרות מאמרים כנגד האגו, הסברתי על הרוע שנמצא בנו, בכל הזדמנות ניסיתי להוכיח ולשקף את פרצופו של הרוע שנמצא בכולנו. עשיתי זאת מתוך כוונה טובה, כדי שנוכל להתגבר עליו, אבל לא הבנתי שכל עוד אני נלחם עם האשליה הזו של "רוע", אני ממשיך לקיים אותה, ובאופן אירוני ובלי לשים לב, אני מגדיל את האשליה שכל כך רציתי להפסיק לבחור בה, שוב אותה אשליה של נפרדות שמובילה להתנהגות בה עושים אפליה: אנחנו הטובים והחשובים יותר מול הרעים והנחותים. והנזק שבא עם האשמה המסיבית הזו, הוא לא רק בהתייחסות מול אחרים, אלא גם ובמיוחד מול עצמנו, כי המיקוד האובססיבי באשמה על ה"כיעור" שאנו רואים באחרים, משקף את ה"כיעור" שאנו חוששים לראות בעצמנו, כשלמעשה לא מדובר בשום כיעור, כי שוב, למרות שההתנהגות יכולה להיות מכוערת, הבסיס שלה הוא לא כיעור או רוע, הבסיס שלה הוא ריקנות ומצוקה. ומה שאנו באמת חוששים לראות זה את הריקנות והמצוקה שבנו.

 

מה קרה ש"פתאום" הבנתי שהמקור לבעיה הוא לא האגו, אלא ריקנות שיש בנו?

במהלך כל אותם שנים, השינוי שעשיתי לא היה רק ברמה של תפיסת המציאות ושינוי צורת החשיבה לחיובית יותר, אלא גם שינוי ברמה הרגשית.

מטענים רגשיים כבדים מאוד שסחבתי על עצמי עוד מילדות השתחררו ממנו. כעסים מאוד גדולים על הוריי (עד רמה של שנאה ממש), כעסים על הממסד, על החברה. היה לי לב כבד ובטן מלאה על הכל. הכל הרגיש לי דפוק מהיסוד במשך שנים, אז אפילו ששניתי את התפיסה ושיפרתי אותה לחיובית יותר במשך הרבה שנים, הכאב לא משתחרר מעצמו כל כך מהר. צריך לגשת אליו, לגשת לזיכרונות, לרכך אותן, לרכך את ההתייחסות אליהן ומתוך כך, הכאב מתחיל להשתחרר באופן טבעי. גם התהליך הזה של שחרור הכאב לקח כמה שנים.

ואז מצאתי את עצמי במצב שבו אין בי מטען רגשי כבד. אולי נשאר מטען מסוים, אבל גם אם כן, כנראה שולי. השחרור שמגיע במצב שבו הנך ללא המטען הזה, זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. ללא המטען, מתפוגגת ההתנגדות הפנימית, הנטייה הלא רצונית להיאבק בדברים. פתאום הרבה יותר קל לקבל את עצמך, ורוגע ושלווה נכנסים למודעות. ועכשיו כשאין חוויה של ריקנות או מצוקה, אין את הדחף להתמלא ממשהו חיצוני, לא חיזוק מאחרים ולא חיזוק מאשליה של דימוי מופרז. פתאום אני קולט ברמה העמוקה ביותר, שבכל הפעמים שבהם התנהגתי באגרסיביות או אטימות רגשית, זה היה תמיד רק מתוך מצוקה. ופתאום אני קולט שאותו דבר נכון גם לאחרים, שכולנו מתנהגים בצורה מכוערת רק כשאנחנו ברמה של מצוקה כלשהי. הבנתי שזה נכון גם לגבי כל הפגיעה שאני חוויתי מאחרים, וגם לגבי כל פגיעה באשר היא. הרוע נעלם מהמשוואה.

הבחירה באשליה היא לעולם לא בחירה שאנחנו עושים באופן מפוקח.

אנחנו בוחרים באשליה רק כשאנחנו לא יודעים איך לקבל את המציאות, שזה אומר בעיקר את הכאב שבנו, המוגבלות שבנו והחולשה שבנו.

הריקנות נוצרה בנו בגלל שהתרגלנו להאשים ולשפוט את עצמנו. אנחנו שופטים את עצמנו בעיקר על זה שיש בנו כאב, שיש בנו מוגבלות ושיש בנו חולשה. למה? כי גדלנו לתרבות כזו שבה מעריכים אותך כמעט רק אם אתה עושה רושם של "חזק ושמח", לרוב אם אתה עושה רושם של "חלש ועצוב", ידחו אותך, זאת אומרת אין כל כך מקום לכאב, מוגבלות או חולשה. ואם זה לא מספיק, התרגלנו לחשוב (בלי לשים לב) ששיפוט עצמי ולהלחיץ את עצמנו זו דרך אפקטיבית להתקדם ולהשיג תוצאות.

הבנתי שכדי שנרגיש שלמים ומשוחררים עלינו ללמוד להתייחס לעצמנו ללא אשמה ונוקשות, אלא ברכות, באדיבות וסובלנות. ועלינו לשחרר את המטען הרגשי שיש בנו, אחרת תישאר בנו איזו התנגדות פנימית לא רצונית, נטייה כמעט בלתי נשלטת למאבקים מול עצמנו ואחרים.

להחליט לבחור במציאות על פני האשליה, זהו צעד אמיץ. זה הרגע שבו הנך בוחר להכיר בכאב, במגבלות ובחולשה שבך, וכן גם בעוצמה וביופי האין סופיים שבך. זוהי גם בחירה לשחרר את החוויה האשלייתית של וודאות, לא כי לא יכולה להיות וודאות, אלא כי הדחף לוודאות הוא תמיד לוודאות בלתי אפשרית. במילים אחרות, לקבל לחייך באהבה הרבה סימני שאלה. וזוהי גם בחירה לשחרר את החוויה האשלייתית של שליטה בתוצאות (לא כי לא יכולה להיות השפעה אדירה על תוצאות, אלא כי הדחף לשליטה, תמיד יהיה לשליטה בלתי אפשרית.

הבחירה במציאות, זו בחירה למקד את השליטה שבנו ליכולת לשנות את עצמנו בעיקר, כי זה המקום היחיד שבאמת יש לנו אחריות לשנות. על אחרים יש לנו אחריות להשפיע. על עצמנו יש לנו אחריות לשנות.

ההחלטה להכיר במציאות, לקבל את עצמך ללא תלות בחיזוקים חיצוניים, עם הכאב, עם המגבלות ועם החולשה, זו החלטה שלדעתי היא תפנית שורשית ומהותית כל כך באופיו של האדם, עד כדי קפיצת דרך אבולוציונית, גם בכלל וגם בפרט, שכן כל אותן אשליות שנתפסו כחיוביות במשך תקופה ארוכה, (בהיבט היסטורי אפשר לומר שאלפי שנים) והיו הגורם המרכזי בעיצוב אופיו של האדם, עם הזמן נתפסות יותר ויותר כשליליות ומתפוגגות. אשליות כמו סגידה לעצמנו (בכל מיני גרסאות, דימויים ומופעים שונים), סגידה לכסף, סגידה למעמד וכוח.

אם ניגרר אל האשליות האלו, אפשר בקלות לצפות עוד ועוד מאבקים טיפשיים עם הרבה כאב וסבל ובסופו של דבר חורבן. לעומת זאת, אם מסלול התודעה יתיישר אל המציאות, אחריות אישית וקבלה עצמית, קפיצת הדרך שצוינה קודם, לא תהיה האחרונה…

 

לחצו כאן לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי (שמתוכו קל להכיר ולבחור במציאות)

אהבתם? שתפו: