מרץ 2022

הבטחה לקרבה פיזית

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

כשיורדים לשורה התחתונה, שבה אפשר לראות את ההבדל אולי הכי בולט בין האני החיצוני לפנימי, אנחנו רואים שהנשגב מצפה לקבל הבטחה – שתמיד יהיו סביבו קרובים פיזית, מי שיעניקו לו את הסם – עוד ועוד תשומת לב וכבוד. האני הפנימי לא מרגיש זקוק לכך כי הביטחון שלו כבר מספיק גבוה, בזכות האהבה שהוא מרגיש בתוך עצמו, במהות שלו.

בהקשר לאיך להשיג ביטחון, הבלבול הגדול הוא תמיד בין הנשגב ובין הפנימי. מתוך הזדהות עם הנשגב נדמה שזה הגיוני לצפות מעצמך ומאחרים מעמדה של דרישה, נדמה שזה הגיוני להלחיץ את עצמנו או אחרים, נדמה  שזה הגיוני להתנהג באגרסיביות, ונדמה שזה הגיוני לחשוב שהחשיבות שלי גבוהה יותר משל אחרים, בגלל כל מיני הבדלים שנחשבים "מרשימים יותר".

הנשגב כמובן מתכחש לקיומו של הנחות, אבל נוצר ביחד איתו ומונע מתוך חוסר הביטחון והמצוקה של הנחות. הוא לעולם לא יודה שיש בו תלות ליחס מאחרים כי זו תהיה מחשבה של נחות, אבל התלות הזו היא מה שמניע אותו, המחשבה בתת מודע שבלי יחס מאחרים אין אפשרות להרגיש מאושר ושלם ואין אפשרות להרגיש ביטחון.

מתוך זווית הראייה של הנשגב, ה"פנימי" נראה כמו אדם חלש, שאנן, עצלן, מתפשר מידי, איטי מידי, נחות מידי. מתוך הנשגב אנחנו לא באמת יכולים לזהות את הפנימי, הנשגב שם לב רק לסיבות שמשכנעות אותו שהוא חשוב יותר מאחרים.

בגלל שהנשגב מונע מתוך המצוקה של הנחות הוא דורש יחס אוהד מאחרים, ולא רק זה, הוא גם מצפה שיישארו תמיד קרובים אליו וימשיכו לתת לו יחס, הוא מצפה לקבל הבטחה כזו. כש"אנחנו" מצפים להבטחה של קרבה פיזית מאחרים, זו למעשה אלימות. הדרישה לקבל הבטחה לקרבה הפכה להיות כל כך נורמלית בחברה, שזה בכלל לא נראה כמו אלימות, אלא להפך – זה נראה כמו משהו רומנטי ומתוק. לפעמים אנחנו נדרוש זאת בצורה גלויה ובוטה יותר ולפעמים בדרך עקיפה ומרומזת יותר, אבל הדרישה היא אותה דרישה.

אם שני הצדדים דורשים הבטחת קרבה אחד מהשני, נראה שהכל בסדר – יש הסכמה הדדית עם הדרישה של הנשגב. אם מישהו מהצדדים ירגיש שהרצון שלו משתנה והוא מעדיף להתרחק, זה לא יתקבל בברכה – כי נדמה שהיתה "הבטחה".

כשאנחנו מנסים לשכנע בכוח, מנסים להכריח רצון של מישהו אחר להתקרב אלינו, אין פה שום דבר רומנטי או מתוק, זוהי התנהגות אגרסיבית שמתוכה אנחנו מפסיקים לראות את האדם כאדם, ורואים את האדם כאובייקט שמספק לנו כבוד וביטחון.

 

את ההבטחה הזו לקרבה אפשר לראות בצורה מאוד ברורה ב"מערכות יחסים" או זוגיות, אבל הדרישה הזו קיימת גם בכל שאר המקומות – בעבודה, במשפחה ועם חברים. הנשגב "רוצה" להרגיש שחותמים איתו על "חוזה" שקובע – תמיד נישאר ביחד, קרובים.

גם אם נכתוב ונחתום על חוזה מצחיק כזה, במציאות אין באמת חוזה כזה, הרצון האמיתי לא באמת יכול להיות כפוי או "מובטח". הרצון הוא דינמי, חופשי. הרצון האמיתי לוקח אותנו למקום שבו נוכל לקבל את ההשפעה החיובית יותר עבורנו ולתת את ההשפעה החיובית ביותר לאחרים. ומה שנכון לכך היום, לא בהכרח נכון לכך מחר.

יחד עם זאת, יש עניין של מסירות.
(דיברתי בפרק "מודעות ומסירות" על ההבדל בין מסירות ובין מחויבות.)

כשיש מסירות משותפת בין שני אנשים או יותר על מטרה משותפת, אפשר להרגיש זאת – אפשר להרגיש שיש השקעה משותפת שנעשית בלב שלם. השקעה לבנות חיים משותפים, לבנות עסק משגשג, לבנות חברות, לבנות משפחה, לבנות קהילה וכו'. ההשקעה הזו לרוב מגיעה עם קרבה פיזית, אבל לא נדרשת לשם כך הבטחה, להפך, אם אנחנו מצפים להבטחה כזו אנחנו לא באמת יכולים לבנות משהו מהלב. אנחנו יכולים לבנות משהו מהלב רק כשאין הבטחה לקרבה.

זו תהיה ההתייחסות של אני פנימי למצב אפשרי של התרחקות:

"עכשיו את/ה מוכן/ה להשקיע ולהתמסר למטרה משותפת ולכן קל להשקיע איתך ביחד, אבל זה לא אומר שתמיד תהיה מוכן/ה לכך. אנחנו לא אמורים לדעת שתמיד תהיה מוכן/ה לכך, וזה טבעי לגמרי אם בעתיד תרגיש/י שנכון לך להשקיע ולהתמסר לאדם או למטרה שמרגישה לך אמיתית ונכונה יותר. ברור לי שהביטחון שלי לא תלוי בהשקעה, במסירות שלך, או ביחס ממך, הביטחון שלי תלוי רק בי. אם ארגיש שאינך מוכן/ה להשקיע מהלב, לא אצפה ממך להתנהג כאילו את/ה "נותן/ת את הלב" כשזה לא באמת מה שאת/ה מרגיש/ה. אקבל בברכה את הרצון החופשי שלך, כי הרצון החופשי שלך זה את/ה, ואני באמת אוהב/ת אותך".

 

מסירות אפשר להרגיש. אפשר ממש להרגיש את הגודל שלה. כשהמסירות יותר גדולה, אנחנו נרגיש השקעה יותר גדולה אם זה מתוך עצמנו, או מתוך אדם אחר כלפינו. אם ההשקעה מרגישה נמוכה, החשק של הרצון נמוך יותר.

תיאום ציפיות ממקום של בקשה הוא מאוד חשוב וחשוב לבקש לדעת מהן הכוונות והרצון אחד של השני, לא מתוך דרישה להבטיח שהכוונה והרצון הזה יישארו לנצח, אלא מתוך בקשה להבהרה מהן הכוונות והרצון נכון לעכשיו.

אם אדם מרגיש עכשיו רצון להשקיע בקשר לטווח של כמה דקות, ימים, חודשים, או שנים, בעקרון אנחנו יכולים לשים לב להבדל. ואם אנחנו מתקשים להרגיש את רמת המסירות, כדאי לשאול ולתאם ציפיות. יכול להיות אדם שיגיד שמבחינתו בכל יום הוא יכול לשנות את דעתו ולהתרחק. אפילו שעקרונית זה נכון בכל מקרה, זה מעיד על נכונות למסירות ברמה נמוכה יותר. לכן טבעי ונכון שנבקש לדעת מהי רמת המסירות של האדם שאיתו אנחנו רוצים לבנות משהו יחד.

הדינמיקה ביחסים תהיה שונה לגמרי אם המחשבה היא:
"עכשיו אני מרגיש רצון להשקיע בקשר לטווח של כמה דקות/ימים/חודשים ולראות לאן זה מוביל".
או
"עכשיו אני מרגיש רצון להשקיע בקשר לטווח של שנים/חיים שלמים".

 

העניין של הבטחת הקרבה שונה רק כשזה נוגע לילדים. ילדים כשהם עדיין קטנים זקוקים ברמה ההישרדותית למחסה, אוכל ואהבה. ולכן ילדים בשנים הראשונות לחייהם לדעתי כן זקוקים להרגשה של הבטחת קרבה כזו. הם זקוקים לזה עד לשלב שבו יפתחו עצמאות רגשית, חיבור משמעותי עם האני הפנימי שלהם, ואת היכולת להתפרנס ולדאוג למחייתם. המטרה בהקשר הזה היא להרגיל אותם בהדרגה שהם אינם זקוקים להבטחה מאף אחד חוץ מעצמם.

בגלל שהם זקוקים לקרבה ולמסירות הזו בשנים הראשונות, בעיקרון נדמה שהוגן לצפות מהורים לתת להם זאת. אבל לא באמת הוגן לצפות זאת מהורים, לא בגלל שזה לא תפקידם, אלא בגלל שלא תמיד הם מסוגלים למלא אותו. עם כל הרצון הטוב, האני החיצוני נמצא כמובן גם בהורים ולא תמיד כל הורה מסוגל למלא את התפקיד הזה באופן חיובי. ללא כוונה רעה, הורה לפעמים יכול לגרום לילדיו יותר נזק מתועלת.

מהורים כן מתבקשת מסירות של חיים שלמים ולפחות לשנים הראשונות בחייו של הילד. זו לא מסירות שכל הורה מוכן לה, ולכן כדאי לדעתי לכוון לילודה דרך הכנה מסוימת להורות ולמסירות המתבקשת שבהורות. ובנוסף לאפשר מענה כלשהו לילדים שלא מקבלים את ההבטחה המתבקשת של השפעה חיובית, הגנה, הכוונה ואהבה. לא בהכרח בהעברה של הילד מהם, אלא במתן הכוונה/שיקום. כמובן שהנושא מאוד מורכב וזה לא הספר המתאים להיכנס לכך בהרחבה.

לצערי הרבה מאיתנו לא קיבלנו כילדים הרבה השפעה חיובית והכוונה נכונה, לא למדנו איך לאהוב את עצמנו בלי להזדקק לאישור או פידבק חיובי מאחרים, ולכן התרגלנו לחשוב שאנו חייבים אחרים כדי להרגיש ביטחון ואהבה, ומכאן הדחף לדרוש ולנסות לקבל הבטחה שתמיד יהיה מישהו שישמור עלינו ויאהב אותנו. המצוקה ברורה והדחף מובן, ועם זאת, האחריות שלנו היא לתת באופן עצמאי לילד שבנו את ההשפעה החיובית ההכוונה והאהבה, עד שנבסס בתוכנו אמונה יציבה, שהערך והביטחון שלנו תלוי אך ורק ביחס שלנו לעצמנו ולא באיך שאחרים חושבים עלינו ומתייחסים אלינו. וככול שנגלה את הרצון שבנו, באמת נוכל להרגיש ביטחון אמיתי ואהבה אמיתית.

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin