מרץ 2022

ההבדל בין ניצול הדדי לשגשוג הדדי

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

יש דעה שאומרת שתמיד נחשוב בצורה אגוצנטרית, שאי אפשר בכלל לחשוב אחרת. אפשר לחשוב שניצול – כל עוד הוא הדדי, הוא דבר טוב וחיובי. אנחנו כמובן לא נקרא לזה ככה, נקרא לזה בשמות יותר רכים כמו אינטרס משותף, תלות הדדית, או משהו דומה לזה, אבל זו אותה כוונה. אנחנו יכולים לחשוב שלנצל מישהו זה בסדר, אם גם הוא מנצל אותי וזה מוסכם על שנינו, נראה ששני הצדדים מרווחים אז מה הבעיה?

בחשיבה שבאה לנצל, אפילו כשזה הדדי, אנחנו עורכים סוג של רשימה של דברים של מה אני יכול לקבל מהאחר, משווים אותה לרשימת הדברים שהצד שני ערך לעצמו, ואז בוחנים מה באמת אנחנו יכולים לתת ומה באמת הצד השני מוכן לתת לנו. ברגע ששני הצדדים משוכנעים שהם מקבלים מספיק, מתחיל הניצול ההדדי. בסך הכל זה יכול להישמע די הגיוני.

מה שהופך את המצב הזה לבעייתי זו בין השאר ההתניה, סוג של "התחשבנות" לנתינה שלי אל מול מה שאני מקבל מהצד השני.

כמובן שאיננו אמורים לתת כל דבר לכל אחד ללא הגבלה וללא שום אבחנה, זו למעשה אפילו לא תהיה נתינה אמיתית. עם זאת כשאנחנו נכנסים ל"חשיבה מתחשבנת", זה בסיס רחב ליצירת מתחים וקונפליקטים.

בעיה שניה היא שבגישה הזו אנחנו בלי לשים לב מודדים את הערך של האדם מולנו ביחס למה שאנחנו מקבלים ממנו – ככול שאני יכול "להשתמש בו" יותר, כך אני מעריך אותו יותר, וככל שהוא פחות שימושי עבורי, אני מאבד עניין. ולמקרה שזה לא מספיק ברור למה זו בעיה, אני אחדד את העניין. כשאנחנו רוצים להכיר בן אדם באמת ולהעריך אותו, אנחנו מקשיבים לו, וגם הוא, במידה מסוימת מקשיב לנו.

ההקשבה ההדדית הזו, היא הבסיס להכרות אמיתית. בזמן ההקשבה הזו, אני לא שם לנגד עיני את רשימת התוצאות אליה אני שואף ובודק איך האדם שמולי יכול לעזור לי להגשים יותר מטרות מתוך הרשימה, ואני אפילו לא מנסה לחוות דעה, בזמן הזה קורה משהו הרבה יותר חשוב. על בסיס מידת ההקשבה האמיתית ששני הצדדים מצליחים ליצור, נוצר בניהם חיבור אמיתי. על הבסיס הזה מורגש יותר רצון אמיתי ונתינה יותר אמיתית ומהותית, לעומת הגשמת רשימת המטרות שהכנו מראש, כי הרגשנו שזה מה שאנחנו מחפשים להשיג.

 

כשאנחנו מעריכים אדם מהזווית הצרה של הניצול ההדדי, אנחנו מתמקדים מידי ברשימת התוצאות ומפספסים את הערך הבסיסי של האדם: הרצון הטוב שבו והייחודיות שבאישיותו.

 

בפרק "איך לשפר את היחס לעצמי", חלק ד' "ששת הצעדים", הצעד החמישי הוא נתינה. בחלק זה אני מתאר מהי לדעתי נתינה אמיתית. בקצרה, נתינה אמיתית מתקיימת כשכמה תנאים מתאפשרים:

  1. נבסס את הנתינה על הקשבה, כנות, חמלה וענווה.
  2. לא נדחוף בכוח משהו למישהו, אלא נתחשב ברצון ובמוכנות שלו לקבל.
  3. לא ניתן כדי לרצות מישהו.
  4. לא נצפה לתמורה. (אם וכאשר נבקש משהו מאותו אדם, זה לא יהיה על בסיס "חשבון" של מה שנתנו לו קודם).
  5. לא נתאמץ. אם אנחנו מרגישים מאמץ רב בנתינה, זו לא נתינה מהלב. בנתינה בלב שלם לרוב לא נרגיש מאמץ בכלל אלא להפך, הנאה ושחרור, ואם יהיה מאמץ מסוים, נהיה שלמים איתו ונהנה ממנו.
  6. הנתינה לא תבוא על חשבון בריאותנו.

 

במצב של שגשוג הדדי מתקיימת נתינה מהלב של כל הצדדים. זאת אומרת שהנתינה שלנו לא תבוא במחשבה של "התחשבנות", ואנחנו ניתן בגלל שבמהות שלנו אנחנו אוהבים לתת לאחרים, זה מספק אותנו כל כך שבאמת ברור לנו שהצד השני לא צריך להחזיר דבר.

יחד עם זאת, זה שאנחנו נותנים מהלב לא אומר שאנחנו לא צריכים גם לבקש דברים. בדיוק כמו שמגיע לנו לממש את המהות שלנו ולהרגיש את הסיפוק שבביטוי עצמי ונתינה מהלב, מגיע לנו גם לבקש לעצמנו דברים מאחרים. וכאן נכנסת החשיבות של תיאום ציפיות מעמדה של בקשה.

על ההבדל בין ציפיות מעמדה של דרישה לעומת ציפיות מעמדה של בקשה, אפשר לקרוא בפרק "ריבים והתפייסויות".

 

במובן הזה אנחנו רוצים לבסס יחסים פוריים עם אחרים במשפחה, זוגיות, חברויות, קריירה וכו'. ביחסים פוריים נרגיש בשגשוג הדדי, שכולם מרוויחים ובלי להתאמץ מידי: האחד נותן מה שהוא מרגיש שהוא יכול לתת מהלב, ומרוצה ממה שהצד השני נותן, כאשר גם הצד השני נותן מהלב. לכן תיאום ציפיות מעמדה של בקשה הוא מאוד חשוב לשגשוג הדדי.

 

כדי שזה יתאפשר עלינו קודם כל להקשיב – לשים לב למהות של האדם, לרצון הטוב שבו ולהתייחס אליו כאל שווה אלינו בחשיבותו: מה שהוא מקבל חשוב לא פחות ממה שאני מקבל.

ב"ניצול הדדי" לעומת זאת, אפילו אם כולם ירגישו מורווחים, אנחנו נראה אחד את השני כ"פונקציות" למימוש הדחפים שלנו. בנוסף, בגישה זו הנטייה לתת עדיפות לרווחיות האישית, גדולה על הנטייה ליצור רווחיות שוויונית והוגנת יותר.

 

כשאנחנו רואים את האדם מולנו כפונקציה שמאפשרת לי לקבל דברים, אנחנו מאבדים קשר עם המהות של האדם, וכמובן שזו גישה מתנשאת של הנשגב. במצב של ענווה לעומת זאת, אנחנו מגלים שערך החיים גדול יותר, לא רק כשכל הצדדים מרגישים מרוויחים, אלא גם כשכל הצדדים מרוויחים את מה שהם באמת רוצים.

קל מאוד לשכנע אדם שמזוהה עם האני החיצוני להרגיש מרוויח – אם נדע לתת לו את היחס שהוא מצפה לו. בתמורה לכך הוא יהיה מוכן לשלם או "להחזיר" לא מעט, ולכאורה כולם מרוצים. אבל אין פה שגשוג הדדי, אלא ניצול הדדי.

אם אנחנו מרגישים מרווחים או משפיעים על מישהו להרגיש כך, זה לא בהכרח אומר שאנחנו באמת מרוויחים את עצמנו, ייתכן שאנחנו מרגישים שהרווחנו יותר מהאשליה של הנשגב.

רק במצב שבו כל הצדדים באמת מתקרבים יותר לרצון האמיתי שבהם ומממשים אותו יותר – זה שגשוג הדדי.

רצון זה לא רק חשק, רצון זה חשק שמגובה ביכולת, מוכנות ובקצב טבעי של התקדמות למימוש הרצון.

 

החיבור לאחרים דרך הרצון האמיתי, הוא חיבור אמיתי מהלב ולא רק שיקול קר של "מה אפשר להרוויח".

כשאנחנו מתחברים לרצון האמיתי שבנו, אנחנו מגלים שהוא לא "רק שלנו". שהרצון שבנו, זו אנרגיה שמחברת אותנו עם החיים, זו אנרגיה ששואפת לשגשוג הדדי מתגבר כל הזמן. זו אנרגיה של אהבה אמיתית.

ככול שאנחנו מכירים יותר באנרגיה הזו של אהבה, אנחנו מסוגלים לחתור לצדק גדול יותר, כי אז ברור שמה שנותן את הזכות לאחר לקבל חיים הוגנים והזדמנות שווה, זו לא הפונקציונליות שלו לגודל הרווח שהוא מעניק לי, או כמה הוא נחשב מרשים, אלא עצם זה שיש בו את הרצון הטוב, יש בו אהבה, לא פחות מאצלי, גם אם הוא פחות מסוגל לבטא זאת.

אנחנו לא רוצים להיות בשגשוג הדדי רק עם מי שמספיק דומים לנו, או רק עם מי שמתנהגים "מספיק יפה". אנחנו רוצים להיות בשגשוג הדדי עם כולם.

אם האדם מולי פחות מסוגל להיות מחובר לאני הפנימי שלו, וההתנהגות שלו אגרסיבית יותר, זה לא אומר שהוא צריך לרדת בסדר העדיפויות, זה רק אומר שהוא יותר במצוקה וצריך יותר עזרה.

ככול שאנחנו מתייחסים לחיים בענווה, ההתנהגות שלנו הופכת הוגנת וצודקת יותר. שוני אצל האחר לא מוריד ממנו זכויות. זה ששונה ממני לא יקבל יחס מועדף אם הוא יהפוך יותר דומה לי, ולא יקבל יחס מפלה אם יהפוך יותר שונה ממני.

כולם ראויים ליחס ראוי באופן שווה.

יחס ראוי זה לא בהכרח אומר להתקרב ולהתחבק. יחס ראוי לפעמים זה להתרחק, כי לפעמים התרחקות באופן רגוע ומכבד, תאפשר לצד השני יותר הזדמנות להתחבר לעצמו – ולכן במצב זה עדיין מתקיים שגשוג הדדי.

במקרים של אלימות קיצונית חשוב גם להתרחק (ואם לא יודעים איך להתמודד עם ההתנהגות הזו, אז כדאי אפילו להתרחק מאוד). אבל אם כן יודעים איך להתמודד נכון עם התנהגות כזו חשוב להתרחק מידי פעם אבל בטח שלא "לנטוש", כי במצב כזה כדאי לדאוג לאפשר הכוונה נכונה לאותו אדם: מצד אחד להמשיך להעניק לו יחס אוהב ומצד שני להמשיך להציב גבולות ברורים, לשקף תיאום ציפיות ומידי פעם להתרחק.

כל מה שמאפשר יותר הזדמנות להתחבר לרצון האמיתי שלנו, זה מה שמאפשר שגשוג הדדי.

כשאנחנו מחוברים לעצמנו אנחנו לא מתעלמים מאלימות, מוותרים או נכנעים או להתנהגות כזו, אנחנו נשפיע כמיטב יכולתנו על הצד השני להרגיש את הרצון האמיתי שבו, ואז באופן טבעי הוא ירצה לשפר את התנהגותו.

 

כדי להמחיש קצת יותר את ההבדל בין ניצול הדדי לשגשוג הדדי, ניקח לדוגמא זוג שנכנסים לדייט ראשון. הם מחפשים התאמה ויכולים לשאול את עצמם "האם האדם הזה ייתן לי את מה שאני מחפש?". אם זו השאלה המרכזית שמעסיקה אותם, הם מחפשים ניצול הדדי.

לעומת זאת אם הם שואלים את עצמם "כמה הרצון האמיתי שבי מתעורר בקלות כשאני ליד אותו אדם? וכמה אני יכול לעודד את הרצון האמיתי שבצד השני?"

אם הרצון מורגש יותר משמעותית, זה סימן שאפשר לפתח שגשוג הדדי קרוב יותר. וגם אם הרצון לא מורגש מאוד, זה כמובן לא "סימן שלילי", אלא רק אומר שכנראה יהיה מתאים יותר להשאיר שגשוג הדדי רחוק יותר – כנראה השפעה חיובית ומדויקת יותר תגיע לאותו אדם ממקור אחר.

אם הרצון הורגש משמעותית גבוה יותר, זה אומר שכנראה תתחיל התעניינות טבעית אחד בייחודיות של השני כבני אדם. ורק אח"כ טבעי להתחיל בהדרגה תיאום ציפיות מעמדה של בקשה כדי לבדוק איך אפשר להפיק את המירב מהקשר, ברצון חופשי ולב שלם, כדי לממש שגשוג הדדי.

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin