מרץ 2022

הכוח האמיתי שבנו

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

כולנו צריכים חוויה של כוח פיזי ומנטאלי, חוויה של שליטה וביטחון. השאלה היא באמצעות איזו פרשנות אנחנו מרגישים את החוויה הזו, האם הפרשנות נכונה ובאמת יש בנו את הכוח שאנו מרגישים, או שזוהי פרשנות שגויה ואנו משלים את עצמנו ומרגישים כוח שבכלל אינו קיים?  

חשק זו אנרגיה לעשות, לפעול, להשקיע. בלי חוויה של חשק לפעול ולהשקיע נרגיש חסרי חיים, חסרי משמעות, נרגיש דיכאון גדול וייאוש רב. אנו זקוקים לחוויה של חשק לחיים, שיש סיבה חשובה שמניעה אותנו לקום ולפעול, להשקיע בעצמנו. אם אנחנו לא מרגישים מספיק חשובים כדי להשקיע בעצמנו, אנחנו נפקיר את עצמנו, נסכן את עצמנו, ונפגע בעצמנו. לא נעשה זאת מתוך כוונה רעה, אלא שפשוט החוויה של הכישלון, ההפסד והמיאוס מחיינו גדולה מידי. אנו פוגעים בעצמנו דרך חשיבה שיפוטית ושלילית לגבי עצמנו, דרך התמכרויות שונות ועד אלימות פיזית ממש.

עד כדי כך חוויה של חשק לחיים היא חשובה. זו חוויה שחשובה ממש ברמה ההישרדותית. בלי חוויה של חשק נרגיש מצוקה ואפילו חרדה. כי זה באמת מאוד מבהיל לחשוב שאתה לא מספיק חשוב, לא מעניין, חסר ערך ומשמעות – לא מישהו ששווה להרגיש בשבילו חשק להתעניין בו, לקום ולעזור לו, להשקיע בו.

וככול שהמצוקה הזו קיימת בנו יותר, כך נהיה נואשים יותר לחוויה של חשק, ונהיה מוכנים לדמיין ערך עצמי, אפילו שהוא מנופח, מוגזם ובכלל לא קשור למציאות. הערך העצמי המוגזם הזה מעניק לנו חוויה של חשק להשקיע ומשמעות. אבל כשהחשק מבוסס על תדמית דמיונית ומוגזמת כזו, זו לא תהיה מוטיבציה אמיתית, אלא אובססיה.

במצב זה אנחנו מרגישים כוח ושליטה מדומים של הנשגב ופחות את הכוח האמיתי שיש בנו, שהוא למעשה כוח הרצון שבנו. הנשגב לא יודה שזו אובססיה, כי "אובססיה זה לחלשים", הוא יהיה משוכנע שזה רצון ומוטיבציה אמיתית, אבל בגלל המצוקה שהוא מתכחש לה, תהיה בו את הדחיפות להשיג במהירות דברים ויחס מכבד מאחרים.

כשאנחנו ממהרים להשיג דברים, לפעמים קשה לחשוב על כוח הרצון כאל כוח גדול מספיק. כוח הרצון שמתחשב ביכולות ובמגבלות שבנו לפעמים באמת יאט את הקצב המוגזם שהיינו בו. האטה בתפיסה של האני החיצוני זה לא פחות מאסון.

הבילבול בין החשיבות של הדחף (להשיג מתוך לחץ) לעומת החשיבות של הרצון, זה בילבול שמתרחש בין השאר בגלל שלפעמים הדחף מביא אותנו להישגים מרשימים. הבעיה עם אותם הישגים מרשימים שמגיעים במהירות יחסית, זו גם השחיקה לאורך זמן וגם עצם העובדה שמה שהשגנו, לא השגנו מתוך מוכנות אמיתית ואז לא באמת נוכל ליהנות מכך. לפעמים הרצון מתערבב עם הדחף, ולפעמים הדחף כל כך גדול שלא היה שם שום רצון בכלל (רק השלנו את עצמנו שכן), וברגע שהשגנו עוד צעצוע או עוד הערצה מאחרים, זה ירגיש מזויף ודוחה, ונרגיש דחף לזרוק את זה.

אפשר לדמות את הדבר לטיפוס על הר: ככול שההר תלול יותר טבעי שנתפס בקצב איטי יותר, אבל כשאנחנו מטפסים על הר תלול במהירות, ברור שלא נצליח לעמוד בקצב הזה לאורך זמן, ולעומת זאת מי שכן התחשב ביכולת שלו, בהתחלה הגיע למרחק קטן יותר אבל לאורך זמן הוא הגיע למרחק גדול יותר, כי שמר על הכוחות שלו באופן ריאלי יותר.

לא מעט פעמים אני רואה שאנשים דורשים מעצמם לרוץ על הר תלול ולא מוכנים להבין שהם מתאמצים כל כך, ובמקרים שכן מוכנים להכיר במאמץ ובאובססיה, לפעמים עדיין לא מוכנים להבין שיש אפשרות אחרת. וזה כמובן מאוד עצוב.

אדם שהשיג כסף רב מהירות גדולה מידי, לא היה מוכן לכך, זה יגרום לו להתלהבות מופרזת של הנשגב ולעשות טעויות.

אותו דבר נכון לגבי זוגיות ובכלל קשרים עם אחרים, קריירה, לימודים, בריאות ולמעשה כל תחום שהוא. אדם שרוצה לרדת במשקל וממהר להשיג זאת, מלחיץ את עצמו מספיק כדי להכריח את עצמו להתאפק תקופה מסוימת ומגיע להישג מרשים. אבל בגלל שלא הקשיב לרצון שלו, הוא ירגיש התשה ועייפות מכל האיפוק המאולץ הזה, ובסופו של דבר יחזור לתפריט לא בריא.

אדם שרוצה להיגמל מהתמכרות מסוימת, מלחיץ את עצמו מספיק כדי להכריח את עצמו להתאפק תקופה מסוימת ומגיע להישג מרשים, ושוב נדמה שפתר את הבעיה, אבל הוא לא באמת היה מוכן לשינוי ולכן או שיחזור לאותה התמכרות או שיעבור לאחת אחרת.

 

ה"כוח" שבלהלחיץ ולהיכנס לאובססיה, יכול להראות מאוד משכנע, אבל לדעתי זה לא באמת נכון לקרוא לזה כוח כי בסופו של דבר, זה תמיד רק מרחיק אותנו מהרצון האמיתי שלנו – שהוא הכוח האמיתי שבנו.

 

שינויים של הרגלים ואורחות חיים כמובן דורשים התמדה מסוימת, כדי שנראה תוצאות שנחשבות מרשימות. לפעמים כשאנחנו מנסים להרגיש את הרצון שבנו, לנשגב הוא מרגיש חלש ונדמה שהדרך היחידה להתמיד היא רק דרך לחץ, שזו למעשה הלקאה עצמית – הנחות מגביר את קולו ("רק אם ארגיש מספיק כמה אני "דפוק"(או תווית שלילית אחרת), אוכל להרגיש חשק ואנרגיה לעשות שינוי").

אז איך אפשר ליצור התמדה בלי להיעזר בקולות של הנשגב והנחות?

נניח שהרצון לא מאוד מורגש, ואם הוא כן מורגש הוא הרבה פעמים מכוון לקצב התקדמות איטי יותר לעומת אחרים.

כשהתחלתי לעשות כושר כוח עם משקולות, התמדתי תקופה מסוימת והפסקתי. וכך זה חזר על עצמו הרבה שנים, התחלה שמרגישה מבטיחה ותקופה מסוימת אחר כך החשק שוב נמוך מידי ופשוט אי אפשר יותר להמשיך.

עד שהבנתי שמשהו פה פשוט לא עובד. ידעתי שאם אלחיץ את עצמי מספיק אני אצליח, ומצד שני ידעתי שהדרך של לחץ והלקאה עצמית היא פשוט אכזרית וטיפשית. כשהבנתי זאת ברמה מספיק משמעותית, ידעתי שקודם כל אני מעדיף לא לעשות כושר בכלל מאשר להלקות את עצמי. ובנוסף ידעתי שכן חשוב לי לשפר את הכושר הגופני, והחלטתי להקשיב יותר לרצון האמיתי שבי.

כשאנחנו מקשיבים לרצון, אנחנו קודם כל רוצים להבין כמה שיותר מה הסיבה לדבר שאנחנו בוחרים לעשות. אם הסיבה לא מספיק ברורה, בטח שלא נרגיש הרבה חשק לעשות שום דבר.

הסיבה אולי נראת כמו משהו ברור מאילו, אבל כל סיבה שחושבים עליה יותר, מעמיקה את המשמעות שלה עוד ועוד. תמיד חשבתי שהסיבה היא "להראות טוב ולשפר את בריאותי", "כי מה כבר עוד יכול להיות?".

הבעיה עם סיבה כזו שהיא כללית מידי ולא באמת אומרת הרבה. בשביל להרגיש סיבה משמעותית, אנחנו רוצים להבין למעשה מה אנחנו מבקשים ברמה עמוקה יותר – מה אני מקווה להרוויח אם יהיה לי מראה ובריאות משופרים?

העמקתי בסיבה עוד ועוד וממש יכולתי לדמיין איך השינוי שאני רוצה מרגיש: גוף בריא יותר שמרגיש ערני, קליל, מלא אנרגיה, חזק וחי יותר, ואז כל מה שאני אוהב לעשות, יקרה יותר ועם יותר שחרור והנאה.

הנושא של "החתירה ליופי חיצוני", הוא נושא מאתגר יותר כי אפשר אולי לחשוב שרק לאני החיצוני אכפת מיופי חיצוני, אבל זה לא נכון. ללא דחף לעשות רושם ומבלי למהר לכך, במהות שלנו אנחנו אוהבים ומעריכים יופי ושואפים אליו, זה טבעי וחיוני. ודבר נוסף שגם לאני הפנימי יש רצון לעשות רושם חיובי וגם זה כמובן טבעי וחיוני, כי רושם חיובי ללא התחפושות של הנשגב, הוא רושם שמקרב אלינו את האני הפנימי שנמצא באחרים.

האני הנשגב מחפש להראות יפה יותר כדי לסחוט יחס מאחרים. האני הפנימי רוצה להראות יפה יותר מתוך הערכה אמיתית ליופי בעיני עצמו, ולא בהכרח לפי מה שנחשב יפה בעיני אחרים.

רושם ויחס מאחרים חשוב לאני הפנימי, לא מתוך חוסר ביטחון כפי שאצל האני החיצוני, אלא כי כאשר הרושם חיובי יותר, מוכנים להתייחס אלייך יותר בכבוד, ולכן גם מוכנים יותר לקבל ממך בלב שלם. אין שאיפה גדולה יותר מאשר לעודד שגשוג הדדי – לתת ברצון חופשי לצד השני ולעודד רצון חופשי אצל הצד השני, שגם יהיה מוכן יותר לקבל וגם יהיה מוכן יותר לתת בלב שלם.

ההנאה, השותפות, ההרמוניה גבוהה יותר כשיש יותר הערכה הדדית אמיתית, ללא התחפושות של הנשגב, ובמובן זה בוודאי שרושם חיובי הוא חיוני.

עוד על הנושא הזה אפשר לקרוא בפרק "האיזון בין האני הפנימי לחיצוני"

 

כאשר הסיבה הפכה לי ברורה הרבה יותר, החשק להשקיע ולהתמיד עלה בהתאם. ובכל זאת, עדיין גיליתי שהקצב שאני מוכן לו הוא איטי יחסית, למעשה איטי מידי כדי להגיע לתוצאות מרשימות. אז האם בכל זאת כוחו של הרצון חלש מידי?

הנשגב כמובן מיד חושב שכן, ושבלי לחץ התמדה והישגים גדולים לא ניתנים למימוש.

אבל הקשבתי לעצמי וידעתי שזה בסדר גמור, גם אם אעשה כושר בקצב מאוד איטי וכביכול "לא אפקטיבי", כי ידעתי שהקצב ה"איטי מידי" יגדל בהדרגה, כל עוד זה מה שמכתיב הרצון האמיתי שבי, ושבזמן הנכון אגיע לקצב שכן יניב את התוצאות שקיוויתי להן.

במקרים רבים הרצון לא יכול להיות מאוד חזק בהתחלה וזה בסדר גמור: הבלבול בין החיצוני לפנימי עדיין גדול, המודעות לסיבה עדיין יחסית נמוכה, ההרגל החדש עדיין חלש, הגוף צריך זמן הסתגלות לשינויים ועוד סיבות שונות.

ידעתי שעכשיו לעומת פעמים קודמות אני הרבה פחות בלחץ להשיג את המטרה ורוצה להשיג אותה אך ורק בקצב טבעי, גם אם זה אומר שלעולם לא אשיג אותה. כי ידעתי שמה שאני באמת רוצה זה לקדם את הרצון שלי עד כמה שאפשר ולא את הדחף של האני החיצוני.

באופן טבעי, הכוח של הרצון גדל מיום ליום, כי המודעות גדלה, ההרגל התחזק, הגוף הסתגל יותר ויותר. אין סיבה לא לממש את הרצון יותר ויותר, אם הוא מתבהר ומתחזק יותר מיום ליום.

כן, הגעתי לקצב התמדה שמניב שינוי מעשי, הכוח התחזק והגוף התעצב. אבל זה באמת לא העיקר. העיקר הוא שעשיתי את מה שרציתי בקצב שלי. אם הייתי מגלה שהרצון שלי מוביל אותי לעשות משהו אחר חשוב יותר וכתוצאה מכך להפסיק עם הכושר, זה מה שהייתי בוחר.

ללכת בעקבות הרצון, זה לא אומר לכבוש יעדים, זה אומר לחיות את חייך עם יותר ויותר אהבה וחופשיות, ולסמוך על הרצון שלך שיוביל אותך לתוצאות הנכונות ביותר עבורך.

 

נתתי דוגמא "פשוטה" מהחיים, אבל אותו עיקרון נכון לגבי כל דבר שאנחנו מחפשים להשיג. תחום מאוד נפוץ שבו הדחף להשיג גדול זה – הבנה. פעמים רבות אני נתקל בדחף הזה "להבין במהירות" אצל אחרים ולפעמים גם אצלי. אנחנו מחפשים להגדיל את המודעות, כי אנחנו יודעים שמודעות גבוהה יותר היא מפתח להצלחה, מה שאנחנו שוכחים זה שהיגיון יכול להתחדש רק בעזרת חוויה חדשה ולא רק באמצעות עוד ועוד עומס של מחשבות.

עוד על הנושא הזה אפשר לקרוא בפרק "איך ליצור מודעות".

 

החשק שבנו מורכב גם מהדחף של האני החיצוני וגם מהרצון של האני הפנימי. ככול שהרצון מתחזק, הדחף יורד, ואז החשק שנרגיש יהיה מורכב יותר מהרצון. אותו דבר נכון גם כמובן להפך – אם הדחף מתחזק, החשק שנרגיש יהיה מורכב פחות מהרצון ויותר מהדחף.

 

אין כוח חזק וחשוב יותר מהרצון. לדעתי גם אין מטרה חשובה יותר מאשר להגדיל את ההרגשה של הרצון שבנו.

רצון זה לא רק הרגשה של "חשק".

הרצון שבנו זו גם המוטיבציה האמיתית שבנו, וזה גם מה שמעניק לנו חוויה של ביטחון אמיתי ורוגע פנימי אמיתי.

הרצון שבנו זו הכוונה החיוביות האין סופית שמגדירה מי אנחנו באמת.

הרצון זו הכוונה ליצירתיות.

הרצון שבנו זו האהבה האמיתית שבנו.

בכל דבר שאנחנו עושים, הנשגב יתמקד בלשאול: "כמה תוצאות אני אשיג בזכות זה?", האני הפנימי יתמקד בלשאול: "כמה מה שאני עושה מחבר אותי לרצון שבי?".

 

כדי להגדיל את ההרגשה של הרצון, אנחנו רוצים להמשיך להתרגל לשפר את היחס לעצמנו. פחות להדחיק את המצוקה של הנחות בעזרת הנשגב, יותר להכיר במצוקה של הנחות, ותמיד כשנכיר בה ברמה מספיק משמעותית, המחשבה של הנחות תראה מפסיק לא הגיונית ושקרית, כדי שנהיה מוכנים לשחרר אותה.

הנשגב הוא זה ששכנע אותנו ש"הסבל נחוץ" כדי להגיע להישגים ולקבל יחס וביטחון, אבל אם אנחנו שמים לב לגודל הנזק שנגרם מהמצוקה, ברור שהסבל הזה פשוט לא הוגן ולא משתלם, ברור שהמחשבה של האני החיצוני, הנחות והנשגב, זו חשיבה אלימה וטיפשית.

כשזה ברור יותר, באופן טבעי אנחנו מחליפים עוד ועוד את הדחף של החיצוני ברצון האמיתי שלנו.

 

אנחנו לא כועסים על האני החיצוני, אנחנו מבינים שהזהות הזו, הדימוי העצמי הדמיוני הזה, זה דמיון שנובע מתוך מצוקה – דמיון שבא מתוך כוונה טובה לעזור לנו להתמודד. אז אפילו שבפועל נגרם לנו נזק רב מהדמיון הזה של האני החיצוני, אנחנו מכילים ואוהבים אפילו אותו, ומשחררים אותו ככול שאנחנו מוכנים יותר להכיר במציאות ולהתחבר לעצמנו.

רצון הוא לא רק כוח שקיים כדי שנשיג בעזרתו דברים, רצון הוא הדבר שאנחנו רוצים להשיג יותר מכל, כי רצון זו למעשה אהבה אמיתית – מה שאנחנו הכי רוצים להרגיש. רצון ואהבה זו אותה אנרגיה: כשאנחנו באמת רוצים לעשות משהו, אנחנו באמת אוהבים לעשות את זה. כשאנחנו מרגישים את הרצון שבנו, אנחנו מרגישים אהבה אמיתית שנמצאת בנו.

אנרגיית הרצון תמיד בשאיפה להגדיל את עצמה – הרצון שיש בך עכשיו יכול ורוצה להיות גדול יותר: אהבה גדולה יותר, וגם משיכה להיות נוכח ליד עוד רצון של מישהו אחר, שמבטא את רצונו בדרכו המיוחדת.

כל היעדים, התוצאות, ההישגים, כולם נועדו כדי שהאנרגיה של הרצון והאהבה תהיה גדולה יותר ומאוחדת יותר בינינו.

כשאנחנו אוהבים באמת אדם אחר, אנחנו רוצים להיות נוכחים לצידו, ולא אותו. "אני רוצה אותך" זה משפט שרק נשגב יגיד. "אני רוצה להיות איתך" זה משפט שאני פנימי יגיד, כי החשיבות נמצאת ברצון שמתעצם כשאני לצדך ולא בחוויה של ההישג "יש לי אותך" או "אתה שלי".

 

אהבה היא דינמית, משתנה, בזרימה בלתי פוסקת עם צורת החיים שגם משתנה תמיד. אם אנחנו מנסים לקבע אהבה לתוך הישג או צורה ספציפית, זו מפסיקה להיות אהבה.

דוגמאות לכך שהנשגב מכניס אהבה מדומה לתוך ההישג או הצורה:

"כשיהיה לי גוף יפה אני יאהב את עצמי יותר"

"כשההתנהגות שלי תהיה חיובית יותר, אני יאהב את עצמי יותר"

"כשארגיש נעים יותר, אני יאהב את עצמי יותר"

"כשארכוש דירה ושיהיה לי מספיק כסף, אני יאהב את עצמי יותר"

אהבה לא מתנהגת כמו סלע – צורה ברורה ש"צריך" להגיע אליה.

אהבה מתנהגת כמו מים, היא כל הזמן משנה את צורתה בהתאם לנסיבות. סלע אולי נראה חזק אבל הוא חסר גמישות, אם הסביבה שלו תשתנה, יהיה קשה יותר להתאים אותו אליה, ועם מספיק שינוי של סביבה, הוא כבר לא יתאים למקום שהיה בו קודם, יופעל עליו לחץ והוא יישבר. מים לעומת זאת מתנהגים בגמישות ומתאימים את עצמם לכל סביבה, אפילו אם הם מתאדים הם מתמזגים עם האוויר, ולעומת זאת אם נקפיא אותם והם ילבשו צורה ספציפית – שוב זו הצורה שיכולה להישבר.

אם אנחנו מחפשים להכניס אהבה לתוך צורה ספציפית, זה אולי ירגיש אמיתי לזמן מה, אך סופה של הצורה הזו להישבר, כי טבעה של המציאות תמיד לשנות את צורתה: יופיו הגוף משתנה, אנשים מסביבנו באים והולכים, הבריאות יכולה להיפגע, כסף יכול ללכת לאיבוד, היכולות שבנו יכולות להצטמצם. הצורה לא באמת בשליטתנו והיא יכולה להשתנות או להישבר בכל רגע מעצם שבריריות החיים. ולפי התפיסה של האני החיצוני, ברגע שהצורה נשברת, האהבה נשברת – אי אפשר יותר להרגיש בה, כי חשבנו שאנחנו "חייבים" את הצורה בשביל לאהוב.

רק ברגע שמשחררים את הצורה, אהבה יכולה לזרום באמת – תמיד.

במילים אחרות – לא חייבים אף הישג ואף אחד אחר מלבד עצמך כדי להרגיש אהבה, לא חייבים זוגיות, לא חברים וגם לא משפחה, בשביל לאהוב.

המקור של האהבה לא בא משום צורה, כי אהבה אף פעם לא היתה ולא תהיה בתוך צורה מוגדרת או ספציפית.

לכן רצון הוא לא רק כוח כדי להשיג איתו הישגים או צורות שונות. רצון הוא כוח שנועד להגדיל את האהבה בחיינו, כדי שנתאים את עצמנו כל הזמן מחדש למציאות המשתנה ולהמשיך להגדיל את האהבה שבנו.

לדוגמא, אדם שמחובר לעצמו, רוצה ללמוד לנגן מתוך אהבה אמיתית. הוא לומד ונהנה מכך, ומנגן טוב יותר ויפה יותר, ואז קורה שהוא מאבד את ידו בתאונה וכבר לא יכול לנגן יותר. זה כואב לו והוא עצוב על כך כי איבד דבר שאהב לעשות, אבל הוא לא מתמקד באי היכולת שלו לנגן, כי המטרה האמיתית לא היתה הנגינה עצמה, אלא להגדיל את הרצון ובכך הוא בוחר שוב להתמקד – הוא חושב על הדבר הבא שבאמצעותו יוכל לבטא את רצונו. הוא פשוט מציאותי, הוא יודע שהערך שלו לא נוצר בזכות הנגינה, אלא שהנגינה היתה רק צורה מסוימת לבטא את הרצון, והוא מוצא דרך חדשה לבטא רצונו בגמישות ויצירתיות. אותו דבר נכון לגבי כסף, מראה, התנהגות וכל הישג אחר. גם החיבור האמיתי עם אנשים סביבנו זו צורה דינמית, יצירתית ומשתנה כדי לבטא את הרצון האמיתי שבנו, והקרבה הפיזית של אנשים סביבנו לא מגדירה את הערך שלנו. בחיבור מדומה עם אנשים, האני החיצוני מנסה ליצור צורה ספציפית וקבועה – מנסה להבטיח את הקרבה שלהם אליו.

לכן הכוח האמיתי שבנו הוא אף פעם לא הצורות השונות שאפשר וחשוב לשאוף אליהן, אלא הרצון, האהבה שבנו – שכן תמיד מגדירה מי אנחנו באמת.

כשאני פנימי שואף לצורה מסוימת, הוא עושה זאת כי הצורה מעניקה לו התכווננות ומיקוד, ועם זאת הוא יודע מראש שהצורה הזו היא לא העיקר והיא יכולה להשתנות. הוא לא מנסה להבטיח צורה ספציפית, אלא רק איך לבטא את רצונו כמה שיותר ולהגדיל את רצונו כמה שיותר.

 

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin