נובמבר 2021

התחפושות

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

אני מאמין שבכולנו שלושה קולות פנימיים, הראשון הוא הקול שמייצג את מי שאנחנו באמת – אני הפנימי והאמיתי. ועוד שני קולות שמייצגים איזושהי אשליה של "עצמנו", לפעמים נדמה לנו שאנחנו נחותים ואז מדברים ומתנהגים כך, ולפעמים נדמה לנו שאנחנו נשגבים ואז מדברים ומתנהגים בהתאם.

להרגיש את האמת שאנחנו שווים בחשיבותנו לכל השאר, זו הרגשה שקיימת באני הפנימי ויש בה המון ביטחון אמיתי. לא תמיד יש לנו גישה להרגשה הזו, אם נכלאנו לחשיבה השוואתית ותחרותית אנחנו עלולים להשתכנע באשליה של דימוי נמוך – האני הנחות. וזו אשליה בכלל לא נעימה, למעשה היא דרמה אחת שלמה, שכוללת בה הרבה סוגים של סבל.

 

במצב שבו אנחנו מסוגלים לזהות שיש בנו בילבול מסוים ומעלים בהדרגה את המודעות, החשיבה ההשוואתית הזו יורדת ונוכל להתחבר שוב לאני הפנימי ולהרגיש שוב ביטחון אמיתי. אך לא תמיד זה אפשרי לנו. וכשזה לא אפשרי, הדרמה הופכת משכנעת מידי, החוויה של הנחות והלא ראוי הופכת חזקה מידי, והפתרון היחיד שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו באותו הזמן זה "להיות נשגבים".

האני הנשגב הוא למעשה סוג של סם שמשמש אותנו כדי לטשטש את החוויה הדרמתית של ה"לא ראוי ונחות". במילים אחרות, הקול של האני הנשגב בא כדי לתת ביטחון מדומה.

 

האני הנחות מופיע בשתי תחפושות:

מסכן וקורבן. הקול של המסכן יודע לדבר רק על גודל המסכנות שלו ובעיקר מאשים את עצמו בסבל שהוא מרגיש. הקול של הקורבן גם מדבר על גודל המסכנות שלו רק שבעיקר מאשים אחרים בסבל שהוא מרגיש.

הקולות של המסכן והקורבן לא מופיעים רק בדיבור שאנחנו משתפים עם אחרים, אלא גם במחשבות שיש בנו. הקולות האלו, או המחשבות של הנחות, למעשה הם קולות שמשפיעים באופן מאוד ספציפי ושלילי על ההרגשה שבנו.

 

 

מחשבות לדוגמא שאפשר למצוא אצל המסכן:

"היכולת שלי כל כך מוגבלת, אני אדם כל כך איטי ומוגבל."

"שום דבר לא הולך לי, אני כישלון מהלך."

"כבר ממש נמאס לי מעצמי, כנראה אני אבוד."

"אף אחד לא מתעניין בי, אני אדם דוחה."

"אין לי כוח, אני אדם חלש"

 

אפשר לשים לב שהמסכן מתמקד באשמה עצמית. המסכן זו התחפושת שהכי משקפת את החוויה של הנחות, כי יש בה הכי הרבה הלקאה עצמית.

אם נתייחס למסר שמנסה לעבור במחשבות של המסכן, למעשה נמצא סוג של טיעון או הסבר "למה אני מסכן ונחות".

 

לדעתי מאוד חשוב להבין את התחפושת של המסכן שנמצאת בנו והמחשבות שהיא מביאה איתה, כי ברגע שזה הופך להיות ברור, אנחנו מסוגלים להבין עד כמה חשוב שנשנה את החשיבה השלילית שיש בנו.

 

עוד כמה מחשבות של מסכן:

"אני מרגיש לחץ, אני אדם לחוץ, אנשים לחוצים הם נחותים מאנשים רגועים."

"אני מרגיש עצבות, אני אדם דכאוני ודרמתי. זה מוריד מהערך שלי"

"אני מתקשה להכיר תודה במה שיש בחיי, זה אומר שאני כפוי תודה. קשה לי לחשוב שאני ראוי לכבוד"

"אני מתקשה להבין/להחליט. אני מטומטם. זה הופך אותי לנחות"

"היכולת שלי לחשוב בהגיון נמוכה ביחס לאחרים, זה אומר שאני אדם מבולבל ולא ראוי ליחס"

"הסגנון שלי מאוד שונה משל אחרים. אני מוזר ודוחה. אני כנראה יצור נחות."

"אני מתנהג בצורה שלילית/אגרסיבית, זה אומר שאני אדם רע ונחות יותר."

"לא מתייחסים אליי כפי שציפיתי זה אומר שאני לא בסדר, אני כנראה לא ראוי"

"חסרים לי כל כך הרבה הישגים והצלחות לעומת אחרים, עד שלא יהיה לי אותם אני פשוט אדם נחות."

"אין לי מספיק יכולות/מוטיבציה/הבנה. אני לא יכול להרגיש ראוי עד שלא יהיה את זה."

"חשבתי שאני יותר חכם, ועכשיו אני מגלה שאני ממש טיפש. אני לא חושב שאפשר לכבד אותי באמת, אני פשוט יותר מידי נחות".

"אני לא מבין איך יכולתי לעשות את הטעות הזו שוב. לאנשים נורמליים זה לא היה קורה, אני כנראה נחות לגמרי"

"אני מרגיש/ה שיכולתי ________ יותר, ולא עשיתי זאת. זה אומר שאני לא ראוי ליחס אוהד."

(להתנהג טוב / להבין / לתפקד טוב / לעשות / ליזום / להשקיע / להתקדם / להשיג)

כאשר הקולות האלו נמצאים בנו, גם אם נשים לב לקיומם של המחשבות האלו וגם אם לא, כך בדיוק נוצרת בנו החוויה של הנחות והלא ראוי. כך למעשה נולד מלכתחילה הדימוי החיצוני של הנחות: עוד ועוד מחשבות מהסוג הזה עברו בראשנו, עד שהשתכנענו שזה מי שאנחנו.

 

כמובן שכמו כדור שלג הדרמה הופכת חזקה יותר ויותר ככול שהמחשבות השליליות לגבי עצמנו מתגברות.

את ההלקאה העצמית של הנחות, אפשר לזהות על ידי ההתנסחות או צורת הדיבור. אחד המאפיינים הבולטים בצורת הדיבור של הנחות זה לזרוק על עצמו תוויות שליליות. למשל:

מטומטם / רע / מפלצת / פספוס / איטי / תקוע / חלש / כישלון / לוזר / נחות / דפוק / חסר ערך / אפס / חסר כוח / חסר אונים / אבוד / משעמם / לא מעניין / זבל / שלילי / גרוע / פחדן / תלותי / חסר אחריות / שאנן / מעופף / דוחה / ותרן / פראייר / לא בסדר .

 

האני הנחות מביא איתו את הדרמה של ה"לא ראוי" ורגשי הנחיתות. את ההקשר הזה אפשר לזהות יחסית מהר. ככול שהקשבתי להשפעה שיש למחשבות האלו, גיליתי שבסופו של דבר כל סוגי הסבל הרגשי שניתן להעלות על הדעת, מקורם מהמחשבות השליליות של האני הנחות.

מחשבות של הלקאה עצמית, מגבירות את ההתנגדות לעצמי. ההתנגדות הזו מוסיפה עוד ועוד מתח, וככול שהמתח עולה הסבל מופיע בצורותיו השונות:

 

כשסיפרתי לעצמי שאני נחות והרגשתי כך זה יצר:

חרדה – כי מאוד מבהיל אותי לחשוב שאני [תווית שלילית], שאהיה עוד יותר [תווית שלילית] ושלנצח אני אשאר [תווית שלילית].

רגשי נחיתות – כי ככול שאני משכנע את עצמי שאני [תוויות שליליות] אני מרגיש נחות וחסר ערך יותר ויותר בהשוואה לאחרים.

בדידות – כי ככול שאני מרגיש שאני נחות, אני לא מרגיש ראוי להתחבר עם אחרים ולא מרגיש שאני מסוגל לתקשר עם אחרים בצורה אמיתית.

שעמום – כי ככול שאני מרגיש נחות, אני פחות מרגיש את הרצון האמיתי שלי, המוטיבציה שלי יורדת ואני מאבד עניין.

כעס רב ושנאה – כי ככול שאני משכנע את עצמי שאני נחות אני נגעל מעצמי עוד ועוד שאני מרגיש כעס רב ושנאה עמוקה לעצמי.

עצבות קיצונית, ייאוש וחוסר אונים – כי ככול שאני משכנע את עצמי שאני נחות אני מרגיש מוגבל יותר ויותר עד שאני רואה בעצמי אבוד, חסר אונים וחסר סיכוי.

 

ההכרה במחשבות של הנחות, היא דבר שלא תמיד פשוט לעשות, כי כשמתחילים לשים לב למחשבות האלו, הן יכולות להפוך משכנעות יותר וסוגי הסבל למיניהם הופכים חזקים יותר. אבל אם ממשיכים להעלות את המודעות למחשבות האלו, קורה דבר עוצמתי מאוד שמחולל שינוי אמיתי. ככול שנשים לב למחשבות השליליות שיש בנו על עצמנו, נבין שלמעשה הסבל שחווינו נגרם רק בגלל אותן מחשבות ולא בגלל שמישהו אחר לא נתן לנו מספיק כבוד. וזה כל כך משמעותי כי ברגע הזה ברור לנו שמה שאנחנו באמת צריכים זה לא לעשות רושם על אחרים, להתחפש לנשגב, או לקבל יחס מאחרים, אלא לשנות את היחס לעצמנו – לקבל יותר את עצמנו. ההבנה הזו מבהירה את המציאות משמעותית, האחריות שלנו כעת ברורה הרבה יותר, וביטחון אמיתי מתחיל לעלות.

בהמשך, אתאר עוד איך אפשר להמשיך לחזק את החיבור לאני האמיתי.

 

המסכן זו התחפושת הכי פחות אטרקטיבית כדי לנסות לסחוט באמצעותה יחס מאחרים. ורק כשנרגיש שלא הצלחנו לסחוט יחס באמצעות תחפושות אחרות, האני החיצוני ישתמש בתחפושת של המסכן.

 

התחפושת השנייה הכי פחות אטרקטיבית היא התחפושת של הקורבן.

זו תחפושת מיוחדת במובן הזה שהיא מביאה איתה מסר כפול וסוטר. הקורבן מדבר על כמה שהוא מסכן, על כמה שקשה לו וכמה הוא סובל, ומהבחינה הזו הוא מציג את עצמו כנחות. מצד שני הוא מדבר בהתנשאות על כל האשמים – האחרים שגרמו לו לעוול וסבל שהוא מרגיש. מהבחינה הזו הוא מציג את עצמו כנשגב. הקורבן בכל זאת שייך לאני החיצוני הנחות, כי לרוב יהיה קשה להתייחס למי ששקוע בסבל ומתנהג כקורבן, כאל אדם נשגב, אלא להפך.

 

מחשבות לדוגמא שאפשר למצוא אצל הקורבן:

"העולם הוא מקום בלתי נסבל"

"אנשים טיפשים, רעים ודוחים, אני פשוט שונא אותם"

"כל הזמן עושים לי את זה, נמאס לי כבר"

"הגוף שלי בוגד בי, אני שונא אותו"

"בטח שאני מתעצבן, אם לא היית מתנהג ככה, לא הייתי מתעצבן"

 

הקורבן מתמקד באשמה על אחרים, הכעס עליהם עוזר לו להרגיש קצת נשגב, אך בסופו של דבר הוא עדיין מרגיש יותר מסכן ונחות.

 

המסכן שמתמקד בהלקאה עצמית נושא עמו את כל הסבל בצורה הכי מורגשת. הקורבן זו תחפושת שכבר נמצאת באמצע הדרך לנשגב, כי ההתנשאות מעל מי שהוא מרגיש שפגע בו עוזרת לו להדחיק את הסבל במידה מסוימת.

 

כל שאר התחפושות שייכות לאני הנשגב – למצב שבו כבר נדמה לנו שיש לנו ביטחון. האופוריה של הנשגב מעצם המחשבה שהוא נשגב, זו אופוריה שנותנת ביטחון מדומה מהסיבה הפשוטה שהתחפושות של האני הנשגב הן יותר אטרקטיביות ומאפשרות קבלה של יותר יחס – אנשים אחרים שגם הם מזוהים בחשיבה תחרותית והשוואתית, נותנים יותר יחס למי שנתפס כנשגב יותר. היחס הוא "הסם" החזק והממכר ביותר, הסם שמעניק ביטחון מדומה, ערך עצמי מדומה ורוגע מדומה לאני החיצוני.

בתחפושות של המסכן והקורבן אנחנו נשתמש רק אם לא תהיה לנו תחפושת מרשימה יותר זמינה באותו רגע, כמו התחפושות האלו של הנשגב:

בריון/כל יכול, מחנך, צדקן, מלאך/סופר נחמד, סמיילי, טווס, נערץ.

 

העדיפות הראשונה של האני החיצוני היא לתפור לעצמו תחפושת של נערץ. ככה השריון ירגיש לו הכי חזק – האופוריה, הביטחון והאהבה המדומים יהיו הכי מורגשים.

כמו בתחפושות של הנחות, בכל תחפושת של נשגב יש מסר מסוים:

המסר שמביא איתו הנערץ זה שהוא גדול וחשוב יותר מאחרים וחייבים לכבד ולאהוב אותו. הנערץ מרגיש המון הערצה מאחרים ולכן האופוריה מאוד גדולה. זה למעשה החלום הגדול ביותר של האני החיצוני. במצב של נערץ נדמה לאני החיצוני שהוא מאוד אוהב את עצמו ושיש בידיו את הפיתרון האולטימטיבי לכל הסבל שהרגיש בחייו. כעת הסם של היחס נגיש ברמה גבוהה ולכן המודעות להלקאה העצמית שיש בו כמעט אפסית. וכמובן, ברגע שיקרה משהו שיפגע באספקת הסם, האופוריה תהפוך ברגע אחד לדרמה גדולה – האני הנחות שוב יחזור לקדמת הבמה.

 

האני הנשגב בדרך כלל לא מצליח להפוך לנערץ, וגם אם כן זה מאוד לא יציב – זה ממשיך תקופה מסוימת עד שקורס. כי מאוד בעייתי להבטיח שתמיד נקבל כמות גבוהה של יחס אוהד ובתדירות גבוהה. בכל זאת האני החיצוני עושה את כל המאמצים להיות נערץ, כי מבחינתו זה הפיתרון לסבל ומה שיעניק לו ביטחון ואושר.

תחפושת אחת לפני הנערץ, היא התחפושת של הטווס. בתור טווס נדבר עוד ועוד על גודל השריון שלנו. עם או בלי לשים לב אנחנו נתרברב ונשוויץ בכל מה שרק אפשר: ביכולות, בתפקוד, בהישגים, בהון, רכוש וצעצועים, במראה, בהתנהגות וכו'.

אם יש לאני הנשגב הרבה מאלו, הוא מקבל יותר ויותר יחס אוהד מאחרים ומתקרב יותר ויותר לתחפושת של הנערץ. כמובן שאצל כל אחד האני הטווס והנערץ נתפסים קצת אחרת – למשל יש מי שלא יתרברבו הרבה בכסף או במראה, אבל ידברו הרבה על התנהגותם המוסרית יותר מאחרים: רגישותם לאחרים, תרומתם לחברה ונדיבות לבם. יש מי שידגישו יותר את חוכמתם, או את גופם, או את הכישרונות שבהם. זאת אומרת כל אחד יבנה את השריון שלו משילוב קצת שונה של "נקודות זכות", אבל בסופו של דבר המטרה היא זהה – להשיג את הסם – כמה שיותר יחס אוהד מאחרים.

 

שאר התחפושות של הנשגב יכולות להיות משכנעות, אך הן מביאות איתן קושי רב יותר – לא קל להחזיק במשחק שלהן ובנוסף התחפושות של הנחות מתחילות להתערבב ביחד איתן, לכן המופע הופך להיות פחות ופחות אטרקטיבי. ואלו הן שאר התחפושות:

התחפושת של הסמיילי, באה להגיד: יש לי אנרגיה ושמחה בלתי נגמרת. סמיילי זו תחפושת די נפוצה שבה אותו אדם נראה מאוד אנרגטי, מרוצה, קליל, שמח וזורם עם החיים. לכאורה מאוד נוח ליד אדם שמתנהג כך, רק שלפעמים אפשר לזהות שהחיוך על פניו נשאר "תקוע", המאמץ להחזיק את החיוך מורגש כמוגזם, ומתחיל להיות ברור שיש פה משהו לא לגמרי אותנטי.

 

התחפושת של מלאך/סופר נחמד, באה להגיד: ההתנהגות שלי מושלמת. בדומה לתחפושת של הסמיילי, זו התנהגות שלכאורה אפילו יותר נוח לידה, כי גם כאן מודגשת אנרגיה גבוהה וסוג של "חיוביות", אך הפעם החיוך פחות "תקוע" על הפרצוף, כי זו תחפושת יותר מתוחכמת. "ההתנהגות שלי לא רק שמחה, היא מושלמת – אני יודע להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון, להיות מאוד נחמד ומבין, ולא לאכזב אף אחד.

התחפושת הזו דורשת מאמץ רב. הדאגה לגבי מה אחרים חושבים על כל צעד וכל החלטה שאני עושה מאוד גדולה, והנטייה לרצות אחרים מאוד גדולה. לרוב אפשר לזהות די בקלות שההתנהגות הזו אינה אותנטית.

התחפושת של צדקן, באה להגיד: חייבים לפעול בדרך שלי ולפי רף הציפיות שלי.

התחפושת של מחנך, באה להגיד: חייבים להקשיב לי וללמוד ממני.

הצדקן והמחנך אלו תחפושות די דומות, הן כבר יותר אגרסיביות – הדרישה ליחס מורגשת יותר. הנערץ שמקבל יותר יחס, רגוע יותר ולכן פחות מפגין אגרסיביות. השלב שבו נתחפש לצדקן ומחנך, זה שלב שבו נרגיש יותר זקוקים ליחס, ולכן נתחיל להפגין יותר אגרסיביות כלפי חוץ.

בתור צדקן הדגש יהיה בדיבור על התנהגות טיפשית או אכזרית של אחרים, מה ששם את התחפושת בעמדת "עליונות" או "נשגבות" מעל אחרים.

כשאנחנו מחוברים לאני הפנימי, כמובן נשפר את המוסריות בהתנהגות מבלי להתרברב בכך, אך כשאנחנו מזוהים עם האני החיצוני, דוגמאות נפוצות לצדקן אפשר למצוא אצל מי שטיפסו ל"גבעה מוסרית" כלשהי ומדברים מלמעלה על השאר שאינם בדרגה המוסרית שלהם. יכול להיות שהם השיגו התנהגות מוסרית בתחום מסוים ועליו הם ידברו באופן אובססיבי. תחומים כמו זכויות בני אדם, אקולוגיה, טבעונות, צדקה ומעשים טובים.

 

המחנך דומה לצדקן כי הרבה פעמים הוא ישלב גם את ההופעה של הצדקן ואז ימשיך בניסיון לחנך אחרים איך לנהוג נכון יותר. בכל זאת מדובר בתחפושת שונה מהצדקן כי המחנך לא חייב ללמד/להטיף רק מוסר, אלא פשוט מרגיש נשגב מעצם היותו בעמדת "המורה החכם", והוא יכול ללמד באובססיביות כל נושא שהוא.

 

אחרי שניסינו ולא הצלחנו לקבל יחס בזכות צירופים וערבובים של כל התחפושות האלו, נעבור לתחפושת של הבריון, שמידי פעם גם רואה את עצמו כ"כל יכול". הבריון פוגע פיזית או מדבר בשפה תוקפנית יותר – שפה מתנשאת של השמצות וקללות, איומים ודרישות. הבריון זו תחפושת שכבר מאוד קרובה למצוקה של האני הנחות. לא הצלחנו להרגיש ביטחון מדומה באמצעות התחפושות הפחות אגרסיביות, המצוקה גדולה מידי ועדיין לא קיבלנו יחס, נרגיש שאין לנו ברירה ולכן נשתמש בבריון.

כמובן שמי שייתפס כבריון ייתפס כפחות אטרקטיבי, אך בכל זאת אם בריונות מופגנת כלפינו ואנו נכנעים לה – אנחנו נעניק לצד השני את היחס שהוא ציפה לו. ורק במובן הזה היא "אטרקטיבית" יותר מהקורבן והמסכן. זאת אומרת שמידי פעם בכל זאת התחפושת של הבריון עדיין מצליחה לסחוט יחס.

 

בכל אחת מהתחפושות של האני החיצוני, גם בתחפושות של הנחות וגם בתחפושות של הנשגב, ישנו הניסיון לסחוט יחס מאחרים, ותמיד זו תהיה התנהגות בריונית במידה זו או אחרת.

הבריון זו התחפושת האחרונה של הנשגב – הניסיון האחרון לחזור לתחפושת של נערץ (עד כמה שאפשר). זו תחפושת שנקראת "בריון" כי בשלב הזה הבריונות כלפי חוץ הכי בוטה. אבל זה לא אומר שאין בריונות בכל שאר התחפושות.

ככול שתחפושת פחות אטרקטיבית, השריון פחות חזק (הביטחון המדומה חלש יותר) ורמת האגרסיביות או ההתנהגות הבריונית כלפי חוץ עולה.

לדוגמא, אחות "ביקשה" מאחיה לסגור את הדלת. (היא לא באמת ביקשה אלא דרשה). אנחנו יודעים שזו לא בקשה אלא דרישה, כי ברגע שהוא לא ציית לדרישה, היא הגבירה את הבריונות: הרימה מאוד את הטון וכינתה אותו "מטומטם". אם הוא היה מציית מיד, היא היתה מרגישה לפחות במידה מסוימת "נערצת", כי הצליחה לסחוט "יחס מכבד".

 

אם גם אחרי התנהגות של בריונות אגרסיבית בוטה כלפי חוץ לא הצלחנו לקבל את היחס שציפינו, האגרסיביות של הנחות תהפוך מורגשת יותר.

סוגי הסבל והדרמות של הנחות יהיו מורגשים יותר, נתחיל להרגיש ייאוש וחוסר אונים ונעבור לתחפושות הכי פחות אטרקטיביות של הקורבן ולבסוף המסכן.

האגרסיביות של הנחות גדולה יותר משל הנשגב, אך היא פנימית: הנחות תוקף את עצמו – מספר לעצמו למה הוא נחות ולא ראוי.

בתחפושות של הנחות (הקורבן והמסכן) יש בריונות מסוימת גם כלפי חוץ – עם או בלי לשים לב אנחנו עושים מניפולציה רגשית על הצד השני, מנסים לעורר אשמה או רחמים כדי לקבל יותר יחס.

 

הסדר של השימוש בתחפושות הוא לא קבוע, כי כמובן שאצל כל אחד התפיסה לגבי איזה תחפושת תביא לי יותר יחס היא קצת שונה, אבל מהניסיון שלי לאורך השנים מול מטופלים ובכלל, זה פחות או יותר המסלול שבנו אנחנו עוברים בין התחפושות.

דבר נוסף שאפשר לשים אליו הוא שתמיד תהיה תחפושת אחת שתבלוט יותר מאחרות, אבל זה לא אומר שרק היא קיימת באותו רגע. למעשה כשאני החיצוני פותח את ארון התחפושות שלו, בכל פעם הוא תופר לעצמו תחפושת קצת שונה שמורכבת מקולאז' של כמה תחפושות.

 

כדי להמחיש קצת יותר את המעבר בין תחפושות שונות, אתאר שני סיפורים קצרים. הסיפור הראשון מבוסס על סיפור אמיתי (הוא אומנם קצת מפוברק אבל בכל זאת הוא מאוד נפוץ ואני מכיר הרבה סיפורים אמיתיים הדומים אליו). הסיפור השני הוא סיפור אישי ואמיתי לגמרי.

 

איתמר (בדוי) נכנס למקום עבודה חדש, בתקופה הראשונה הוא התחפש למלאך/סופר נחמד. אחרים שזיהו זאת התייחסו אליו בצורה מאוד נחמדה, אבל בסופו של דבר גם האני הנשגב שלהם זיהה את הנטייה שבו לרצות ולהיות תמיד נחמד וניצל את ההזדמנות. כמעט כולם ביקשו ממנו עוד ועוד "טובות". המאמץ שהוא הרגיש היה מאוד גדול, אבל הוא מאוד חשש לסרב או לשים גבול מסוים להיענות שלו.

ברגע שהמאמץ הפך רב מידי, הוא החליף את התחפושת מ"מלאך" ל"סמיילי". התחפושת של הסמיילי, עדיין משדרת הרבה "חיוביות" אבל עם פחות נטייה לרצות, ולכן התחפושת עזרה לו לקבל יחס קצת יותר מכבד – התחילו לדרוש ממנו קצת פחות טובות.

אבל עדיין זה לא היה קל, ורמת הציפיות ממנו עדיין היתה גבוה יותר ממה שהיה מוכן באמת לתת.

עברה תקופה, והמטען שצבר על החברים בעבודה הלך וגדל. בתוך תוכו לא הפסיק להאשים אותם שסוחטים אותו ומנצלים אותו. בסופו של דבר החליט להחליף את התחפושת של הסמיילי בתחפושת של צדקן והתחיל להתלונן הרבה על ההתנהלות הלא הוגנת במשרד, כשהוא מדגיש עד כמה הוא מעניק לאחרים ותורם ואחרים לא מעריכים זאת.

נדמה היה לו שאולי יבינו אותו סוף סוף וישנו את היחס כלפיו, אבל זה לא עזר ומהר מאוד הרגיש שהוא כבר לא יכול לשאת את המטען שצבר ושהגיע הזמן לפרוק אותו. בעבודה הוא חשש לעשות זאת כדי שלא יפטרו אותו, לכן בעבודה הוא התחפש לקורבן. בניגוד לצדקן הוא פחות הדגיש את "העליונות המוסרית" שלו ויותר "ספג בשקט" את היחס שהרגיש כיחס לא הוגן מאחרים.

את המתח שצבר בעבודה הוא פרק בבית ליד משפחתו בתוך תחפושת של בריון, איפה שהרגיש קצת יותר בטוח. הוא היה נכנס לוויכוחים מעיקים, וצועק את התסכול שצבר עם הרבה אשמה כלפי חוץ.

גם בבית לא הבינו אותו במיוחד. ובנקודה הזו הוא חש בדידות עמוקה וייאוש.

בסופו של דבר החליט שהסבל שעובר עליו מוגזם וכדאי שיבין איך לפתור אותו בדרך אחרת, כי להשיג יחס מאחרים מכבד כבר לא היה בכוחו – להשקיע עוד מאמץ בתחפושות כבר נראה כמו בזבוז זמן או חלום אבוד.

לאחר שהקשיב היטב האבחנה שלו לגבי המציאות הפכה ברורה יותר והוא הגיע למסקנה שעליו לשנות את היחס לעצמו. לאחר שלמד איך להתייחס לעצמו עם הרבה הבנה והערכה, יכל להרגיש ביטחון רב גם כשאף אחד אחר לא יכל לגלות כלפיו התחשבות מיוחדת או הבנה עמוקה.

עם הזמן הוא הרגיש מספיק בטוח בשביל לדבר עם החברים בעבודה בלי תחפושת – אלא מתוך האני הפנימי, בגובה העיניים, לא מעמדה של נחות או מעמדה כועסת מידי ומתנשאת של נשגב. התקשורת הפכה נעימה יותר לכולם.

כעת ברור לכולם מה איתמר מוכן לעשות ומה לא. יכול להיות שבסופו של דבר יוחלט שהדרישות לתפקיד לא מתאימות לו, אך בכל מקרה, הוא ירגיש מנצח, כי העיקר מבחינתו זה לא לשמור על מקום העבודה, אלא להיות נאמן לרצון הפנימי שבו ולהתנהג יותר כשווה בין שווים ולא מתוך מצוקה של נחות או אופוריה של נשגב.

 

המעבר בין תחפושות יכול לקרות בתקופות ולפעמים גם בתוך דקות. דוגמא נפוצה למעבר מהיר כזה בין תחפושות זה מול שירות לקוחות של חברה מסוימת, כשהרגשנו שמגיע לנו יותר או שנעשה לנו עוול מסוים. אנחנו מתחילים את השיחה בטון של מלאך/סופר נחמד, ואז מתחילים להשמיע טיעונים של צדקן. כשעדיין אין היענות לטענות שלנו, נעבור לבריון – נתחיל להרים את הטון, לדרוש ולאיים, ואם גם זה לא עובד, נעבור לדבר בתור קורבן.

 

אני זוכר היטב שיחה בסגנון דומה שעשיתי לפני כמה שנים, מול חברה מסוימת שהייתה חייבת לי אלפי שקלים. התחלתי את השיחה בצורה הכי נחמדה, אבל כשניסיתי להסביר את הסיטואציה הם אפילו לא היו מוכנים להודות שיש להם חוב אליי.

הרגשתי שרומסים אותי. לא שמתי לב שלמרות היחס הלא הוגן שהפגינו כלפיי, המצוקה שהרגשתי היתה קשורה אך ורק לכך שאני סיפרתי לעצמי שאני כל כך פרייר, חלש, לוזר ונחות. באותו הרגע הרגשתי שאני מוכרח לגרום להם להבין, שאני חייב לשכנע אותם לשנות את היחס כלפיי ולהעביר לי את הכסף מיד.

בלי ששמתי לב, איבדתי את הביטחון והאני הנחות "קרא לעזרתו" של האני הנשגב כדי שייתן לו קצת ביטחון מדומה: מצאתי את עצמי צועק, זורק השמצות, דורש ומאיים. באמת חשבתי שההתנהגות הבריונית הזו היא מה שיעזור לי לקבל מה שמגיע לי.

הפקיד גם הוא מרוב הבריונות שהפגנתי החל כנראה להרגיש לא נוח עם עצמו וקפץ במהירות מתחפושת של מלאך לתחפושת של מסכן – שמעתי בקול שלו שעוד רגע הוא מתחיל לבכות. עד כדי כך שהוא הרגיש כנראה חוסר אונים ולא הצליח להמשיך איתי את השיחה. הבוס שלו כנראה ראה את המתרחש ואת העובד שלו עוד רגע בוכה. אני מניח שהוא חשב לעצמו "מי זה הלקוח הפסיכי שעשה את זה לעובד שלי?" הוא תפס את הטלפון וצרח עליי בבריונות שהייתה גרועה לא פחות מזו שאני הפגנתי. השיחה הסתיימה בצורה המכוערת ביותר בניתוק חד צדדי.

כמה שניות אחר כך הבנתי את הטעות שעשיתי. ראיתי את הנחות שהיה בי ואת הנשגב שבא לעזרתו עם התחפושות השונות עד לבריון.

אם היה מצב אחר שבו הייתי מחובר לעצמי, הייתי מבקש הסבר בדרך הרבה יותר מפויסת ורוב הסיכויים שהייתי מקבל אותו והכל היה מסתדר בקלות ובמהירות. וגם אם לא הייתי מקבל הסבר, הייתי יכול לשלוח מכתב אזהרה מעורך דין מבלי שום צורך "להשתולל".

הרגשתי כמה טיפשי ולא אפקטיבי היה הבריון, כמה מתח מיותר וסבל זה גרם לי, ושזה לא היה הוגן כלפי אף אחד.

הצד החיובי בסיפור זה שבאמת הצער שהרגשתי על איך שהתנהגתי הוביל אותי להתפקח הרבה יותר ומאז ידעתי שהסיכוי ששוב אשתמש בבריון בצורה כזו בוטה הוא הרבה יותר נמוך.

בכל אופן את הכסף הם החזירו לי כמה חודשים אחר כך מיוזמתם.

 

כמה מחשבות אפשריות שנמצאות בתחפושות של האני הנשגב:

"יש בי מודעות וידע גבוהים יותר לעומת אחרים זה אומר שאני מעל שאר הטיפשים"

"יש בי יכולות ביצוע גבוהים יותר לעומת אחרים, זה מעיד על כך שהחשיבות שלי גדולה משל אחרים".

"יש לי הישגים גבוהים יותר לעומת אחרים, זה שם אותי במעמד של כבוד גדול יותר מאחרים".

"אני מרגיש רוגע/שמחה. לא הרבה יכולים להרגיש כך, זה אומר שאני נשגב יותר."

"אין הרבה שהיו מסוגלים לסבול כמוני, זה אומר שאני חזק ונשגב יותר"

"אני מרגיש הרבה מוטיבציה ואנרגיה, אנשים אחרים משועממים או תקועים, אני נשגב מהם".

"אני מכיר תודה במה שיש בחיי, זה מוכיח על עליונות שיש לי על אחרים שלא מסוגלים לעשות זאת".

"אני נחשב מצליח יותר מאחרים זה אומר שאני מפותח ונשגב יותר מאחרים."

"יש לי התנהגות/מראה/ידע שנחשבים מרשימים יותר מאחרים, זה מראה על עליונות שלי על אחרים"

"אני כל הזמן עוזר לאנשים, ואכפת לי הרבה יותר, אז ברור שאני נשגב"

"אני מתנהג בצורה חיובית ומזמינה, לא כולם מסוגלים לכך, לכן אני חשוב ונשגב"

 

האני הנשגב מתמקד בהערצה והאדרה עצמית, התנשאות, יוהרה, התרברבות, שליטה ובעלות על אחרים.

כמו שקשה לנו להכיר בכך שקיים בנו הקול של אני הנחות, לפעמים לא פחות קל להכיר בכך שקיים בנו גם הקול של האני הנשגב.

כל עוד קיימים בנו הקולות והמחשבות של האני הנחות, אנחנו נשתמש גם בקולות של האני הנשגב כדי ליצור ביטחון מדומה. אנחנו נשתמש פחות ופחות בתחפושות ככול שנלמד להתחבר לעצמנו באמת וביטחון ואהבה אמיתיים יחליפו את המדומים.

 

לפעמים כשאני מדבר על הבעיות שיש בתלות ביחס מאחרים, זה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה, כי לפעמים זה לא משנה כמה ההסבר פשוט, או כמה המציאות ברורה והתשובה מתחת לאף, אנחנו פשוט לא מוכנים לשים לב לתלות שקיימת בנו, כי לשים לב לתלות הזו זה אומר לשים לב שיש בי מחשבות של נחות – דבר שמאוד לא מובן מאילו לקבל כעובדה.

כששוב שואלים אותי "אבל מה הבעיה עם לקבל יחס מאחרים?" אני ממשיך לתת את אותה התשובה: אין שום בעיה עם יחס – אני רוצה שתקבל את כל היחס בעולם, אבל שאתה תקבל אותו, לא תחפושת, כי באמת מגיע לך לקבל יחס. וקודם כל מגיע לך לתת אותו לעצמך.

במילים אחרות, אחת הבעיות עם התחפושות היא שהן תחפושות, הן לא אנחנו. גם אם השגנו תשומת לב זה לא אנחנו השגנו אלא התחפושת של האני החיצוני.

אנחנו לא באמת רוצים יחס של הערצה לתחפושת או אהבה מדומה לאני הנשגב ואנחנו לא באמת רוצים ליטוף של רחמים לאני הנחות. אנחנו רוצים הקשבה אמיתית, הבנה אמיתית, אהבה אמיתית, ממי שיכול לתת אותה מתי שהוא יכול וכמה שהוא יכול, ולא ממי שלא יכול, מתי שאינו יכול, או ברמה שאינו מסוגל לה. וקודם כל, הקשבה, הבנה והאהבה לעצמנו.

למי ששכח מהו כוחו של האני הפנימי להיות אטרקטיבי, אני מציע לקרוא שוב את החלק "להיות אטרקטיבי".

בהמשך אדבר על איך חיבור אמיתי והרמוניה עם אנשים יכולים להיות אפשריים יותר.

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin