נובמבר 2021

איך לשפר את היחס לעצמי

חלק א' - להיעזר בכאב

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

סבל וכאב רגשי הם שני דברים מאוד שונים, ובמובנים רבים אפילו אפשר להגיד הפוכים. הסבל תמיד מגיע עם הלקאה עצמית, ולכן כל מטרתו היא לאותת לנו שחסר לנו יחס מכבד וקבלה לעצמנו. הכאב מביא איתו מסרים חשובים נוספים, אך גם כאן, המסר החשוב ביותר יהיה להוסיף יחס תומך לעצמנו.

אפשר לחשוב על סבל כאל צפירה של אזעקה, אור אדום מהבהב וקול מאוד צורם. במצב של סבל תשומת הלב שבנו למציאות היא נמוכה, או במילים אחרות הפרשנות שלנו למציאות מאוד גרועה, כי אף פעם אין באמת סיבה הגיונית להלקות את עצמנו, גם אם מאוד נדמה לנו שכן (למשל אחרי שעשינו טעויות ונזקים גדולים).

למעשה ככול שאנחנו פחות מחוברים למציאות, אנחנו פחות מחוברים לעצמנו ויותר לאני החיצוני, לכן או שנהיה באופוריה של אני נשגב או שנהיה בסבל של אני נחות.

בגלל שאנו מאוד לא מחוברים למציאות, לפעמים אין ברירה אלא לעבור חוויה מטלטלת מאוד כדי שנעצור ונחשוב מחדש על הדרך שבה אנו תופסים את המציאות, והסבל מאפשר את הטלטלה הזו. זה מאוד לא נעים, כי זה מרגיש שנטרפים לנו הקלפים שהתרגלנו לשחק איתם, והחוויה של הסבל היא שאנחנו נמצאים במשחק שהשקענו בו זמן רב והרבה אנרגיה ואנחנו מפסידים בו שוב ושוב.

בכל זאת, במובן מסוים זה חיובי, כי בעצם הסבל בא להגיד שאנחנו לא משחקים נכון, או לא אמורים לשחק בכלל במשחק האכזרי הזה שבו אנחנו שוב ושוב מודדים אחד את השני, למי יש שריון גדול יותר.

ובמובן נוסף, זה מאוד בעייתי כאשר אנחנו לא מוכנים לקלוט את המסר הזה ולמרות הסבל הרב ממשיכים להתעקש לנצח במשחק האובססיבי להשגת סם הממכר ביותר – היחס.

גם אם הסבל משקף בעיה מאוד גדולה, כשאנחנו יודעים איך להתייחס אליו נכון ולפרש אותו כתוצאה של התייחסות נוקשה לעצמנו (הלקאה עצמית), אז אנחנו פחות נרוץ לטשטש אותו עם הסחת דעת כלשהי או יחס מאחרים, שיגרמו לביטחון מדומה, אלא נשנה את הסיבה האמיתית לסבל, נשפר את היחס לעצמנו, וככול שנעשה זאת יגדל בנו ביטחון אמיתי.

הסבל תמיד משקף בעיה בתפיסה/בפרשנות שיש לנו למציאות. הכאב לעומת זאת לא משקף שום בעיה בפרשנות, אלא בדיוק להפך, הכאב מראה שאנחנו מבינים את המציאות ומתחברים אליה ולעצמנו יותר. ואתן כמה דוגמאות.

אנו זקוקים לכאב, לא רק כדי לקבל תמרור שמכוון אותנו איך לפעול נכון יותר, אלא גם כדי לעורר אהבה אמיתית.

אם אנחנו לומדים מהכאב, הוא מיד משתחרר. רק אם אנחנו ללא מסוגלים ללמוד וחוזרים על אותה טעות שוב ושוב, זה מעיד על התנגדות שיש בנו – אנחנו מוסיפים הלקאה עצמית לחוויה של הכאב ואז הכאב ממשיך לחזור בלופ עד שלא נשנה את הפרשנות השגויה (לחשוב שאנחנו נחותים) וזה מצב של סבל.

כשאנחנו במצב של סבל, אנחנו במצב של התנגדות ולכן קשה יותר לשים לב להזדמנות שיש לנו ללמוד שחסר לנו יחס מכבד לעצמנו. ככול שהסבל יהיה גדול יותר האשליה שחסר לנו יחס אוהד מאחרים תרגיש משכנעת יותר.

כדי שהאשליה שחסר לנו יחס אוהד מאחרים תרגיש פחות משכנעת, אנחנו רוצים להבהיר לעצמנו עד כמה הסבל שאנו מרגישים נוצר בגלל המחשבות השליליות שיש בנו על עצמנו. ככול שנבהיר את זה, אנחנו נבין שמה שאנו באמת צריכים זה לשנות את המחשבה על עצמנו ולא יחס מאחרים. חשבנו שהבעיה היא שאין לנו מספיק יכולת לעשות רושם ושלא מתייחסים אלינו מספיק, ועכשיו ברור שהבעיה האמיתית היא שאנחנו כועסים על עצמנו. כשהמודעות עולה ברור שאם לא היינו כועסים על עצמנו, אם לא היתה בנו התנגדות רבה לעצמנו ולא היינו סובלים.

להבין את הבעיה לעומק זה למעשה רוב הפיתרון. בהמשך להבנה הזו אנחנו נחזק את הקבלה לעצמנו וביטחון אמיתי ימשיך לעלות.

ברגע שזיהינו את העובדה שיש בנו הלקאה עצמית – זיהינו שיש בנו מחשבות של נחות ושכל הסבל שבנו נוצר מהמחשבות האלו, העובדה הזו יכולה להיות חצי ברורה או מאוד ברורה. כל עוד היא רק חצי ברורה אנחנו עדיין נהיה מוצפים במחשבות של הנחות, אבל ברגע שהעובדה הזו הופכת ברורה, מתחיל להתעורר כאב אמיתי. וברגע שמתחיל כאב אמיתי מתחילה להיות מורגשת באופן משמעותי גם אהבה אמיתית. למה בעצם אפשר להתחיל להרגיש אהבה אמיתית?

כי אם הגענו לשלב שבו העובדה הזו ברורה, זה אומר שהאני הפנימי העניק לעצמו הרבה הקשבה – היינו מוכנים במידה רבה לשים לב למציאות כמו שהיא, לנהוג בכנות ולהגיד לעצמנו את האמת (בלי לנסות ליפות או לכער אותה). המציאות כל כך ברורה שעכשיו אפשר להבין לעומק כמה נזק נגרם לנו בגלל המחשבות של הנחות, זה באמת מצער – ואי אפשר להדגיש מספיק עד כמה הכאב הרגשי בשלב הזה חשוב: אם לא נצטער על כך שתקפנו את עצמנו, לא נוכל ללמוד להפסיק לעשות זאת, לכן ברור שהצער בהקשר הזה הוא מאוד חיוני.

ברגע שאנחנו מרגישים את הצער הזה, מבינים שכדאי להרגיש אותו, לא ממהרים להדחיק אותו, אלא נותנים לו מקום וזמן, אנחנו מרגישים יותר ויותר קבלה ואהבה פנימית.

כשכואב לנו כך, זה אומר שאנחנו מרגישים שאכפת לנו, שאכפת לנו מעצמנו, אנחנו מרגישים שזה לא הוגן שאנחנו סובלים ושמגיע לנו יותר. זו התייחסות של אהבה, וזו אהבה אמיתית.

כמובן שגם אם הרגשנו כאב והתחלנו להרגיש חמלה ואהבה לעצמנו, זה לא בהכרח אומר שהיא מיד הופכת למאוד גדולה, כי המגנט של האני הנחות ממשיך לעבוד במקביל במודע או בתת מודע, אבל הוא נחלש.

בכל פעם שנתחבר לעצמנו ונרים לעצמנו את הביטחון בעזרת הקשבה וחמלה לעצמנו, אנחנו מחזקים את ההתניה הנכונה שביטחון אמיתי נוצר רק בזכותנו ולא בזכות יחס של מישהו אחר – המגנט של האני הפנימי ממשיך להתחזק.

סוגי הכאב הם:
עצבות, כעס, בלבול, בושה, פחד, גועל, ייאוש, חוסר אונים.

תיארתי קודם איך הכאב של הצער יכול ללמד ולעזור לנו להשתחרר מהלקאה עצמית. לעורר את הכאב הזה יכול להיות לאדם אחד דבר מאוד קל ומהיר – מיד יזהה את המחשבה של הנחות, יבין כמה היא מזיקה לו ויחליף אותה במחשבה תומכת ונכונה, והכאב שמילא את תפקידו ישתחרר במהירות, זה יכול להיות תהליך של שניות בודדות אצל אדם שמיומן בהקשבה לעצמו. אצל אדם אחר זה יכול להיות תהליך שייקח יותר זמן – בהתחלה הוא לא מזהה את המחשבה של הנחות כהלקאה עצמית, נדמה לו שזו פשוט עובדה שהוא נחות, ורק אחרי יחסית הרבה הקשבה, הקשר בין הסבל למחשבה הזו יהפוך ברור, ורק אז, הוא יוכל לזהות שהמחשבה של הנחות לא באמת מייצגת אותו. וגם אז, אחרי שיתחיל לעלות כאב אמיתי, יכולות לעלות שוב התנגדויות רבות (מחשבות נוספות של הנחות). אבל בסופו של דבר, אם ממשיכים להתמיד בנתינת תשומת לב לקשר בין המחשבה והרגש, המודעות תגיע לרמה שבה תהיה מספיק קבלה כדי להשתחרר מהמחשבה של הנחות ונוסיף מחשבה של האני הפנימי במקומה. ההקשבה היא שריר החשוב ביותר שבהחלט אפשר ורצוי לחזק.

השימוש בכאב כדי להשתחרר מהלקאה עצמית זה לא משהו שאפשר לדלג עליו או לעקוף אותו – אם לא נרגיש צער על איך שהתנהגנו עם עצמנו, פשוט לא נהיה מסוגלים ללמוד שעשינו טעות.

דוגמא נוספת על שימוש בכאב: צער מאובדן על מישהו שאהבת ונפטר. אימי נפטרה שהייתי בן 19 ואני זוכר את החוויה הזו כמטלטלת בצורה קיצונית. הרגשתי כאב, אבל הרגשתי הרבה יותר סבל מכאב. הכאב של הצער מאוד טבעי וחיוני, הוא מלמד אותך כמה הנך מעריך את החיבור שנוצר עם אותו אדם, כמה הנך מעריך את כל מה שהעניק לך. הכאב נותן משקל, משמעות וערך לזיכרונות החיוביים ולהשפעה החיובית שאותו אדם השאיר עבורך. ובסופו של דבר הכאב מלמד אותך על עצמך האמיתי – כשאנו מחוברים לעצמנו דרך הכאב, אנו מרגישים את עצמנו ואת הרצון שבנו בצורה אותנטית וחזקה יותר.

הכאב הראשוני כמובן עמוק ועוצמתי יותר, אבל הוא יכול להשתחרר לאט לאט, ואנחנו גם לא רוצים שהוא ישתחרר לגמרי, זה טבעי ורצוי שנחוש כאב מידי פעם כעולה בנו זיכרון עוצמתי כלשהו וגעגוע. בסופו של דבר הכאב מחמם את הלב במידה הנכונה, הזיכרונות הנעימים מרככים את הקושי, וברור לך שלטובת כולם הדבר הנכון והרצוי לעשות הוא להתמקד בהמשך שגשוג חייך והסובבים אותך. כשהמודעות מספיק גבוהה ברור שגם רצונו של הנפטר היה שנמשיך בחיינו ולא נשקע לצער אין סופי.

יחד עם זאת, כאשר הפרשנות לאובדן מגיעה במידה משמעותית גם מהאני הנחות, מתחילה אשמה והלקאה עצמית, והכאב הופך לסבל. יכולות להיות מחשבות כמו:
"אני לא יכול לחיות בלעדיו"
"אני אבוד"
"אני חסר אונים"
"בלעדיו אין משמעות לחיי"
"בלעדיו אינני אדם ראוי כמו שהייתי"
"איך לא נהגתי איתו טוב יותר"

מחשבות מהסוג הזה של הנחות משקפות תלות שנוצרה לאותו אדם – ליחס שקיבלנו ממנו או יחס מקרובים אליו שקיבלנו באמצעותו. אני זוכר כמה הרגשתי אבוד, חסר אונים וכמה האשמתי את עצמי שלא נהגתי עם אימי בצורה תומכת יותר. לקח לי כמה שנים לשים לב להלקאה העצמית הזו אחרי שהדחקתי אותה, ואז אחרי ששמתי לב לכך, יכולתי לשחרר ממני את אותן מחשבות שיצרו בי מתח נורא במשך הרבה שנים.

כמה סימנים שעוזרים לנו לעשות אבחנה בין כאב וסבל:

הסבל איטי או "תקוע" ומתיש, לעומת הכאב שנמצא בתנועה, ומאפשר חוויה של לימוד, שחרור והקלה.

הסבל מייצג חוסר מודעות והתנגדות. הכאב מייצג מודעות וקבלה.

הסבל נוצר מסיבה לא מוצדקת או הגיונית, הכאב כן נוצר מסיבה מוצדקת והגיונית.

הסבל מרחיק אותי מעצמי ומלחיץ. הכאב מחבר אותי לעצמי ומרגיע.

החוויה של "אני בתוך הסבל הוא עוטף אותי", לעומת "הכאב שנמצא בי, אני עוטף אותו".

עוטף אותי או נמצא בי, זה אחד ההבדלים שאני מאוד נעזר בלשים לב אליו.

אם ניקח לדוגמא חוסר אונים, איך אפשר לדעת אם זו חוויה של כאב או סבל?

תחשבו כמה זה משחרר ומקל להרגיש חוסר אונים ממשהו שהתעקשת עליו זמן רב, וסוף סוף הסכמת לקבל שפשוט אין לך אפשרות להכריח את השינוי שהתעקשת לראות.

אם אקח שוב את הסיפור שתיארתי מוקדם יותר בפרק "האהבה המדומה הראשונה אצלי" על החלום שנאחזתי בו "המשפחה המושלמת", כמובן שברגע שהסכמתי שאינני יכול להכריח את החלום הזה, ההקלה בהקשר הזה היתה אדירה, כי הפסקתי לדרוש מעצמי משהו בלתי אפשרי – לנסות להכריח את משפחתי לאהוב אותי יותר.

יכול להיות שבהמשך לאורך השנים התעורר בי שוב הדחף לראות את המשפחה במצב מגובש ואוהב יותר, אבל בגלל שקיבלתי יותר שהיכולת שבי להשפיע על אחרים היא מוגבלת, הכאב של החוסר אונים שיחרר אותי מהדרישה המוגזמת הזו. דווקא כשהסכמתי להרגיש שאני לא יכול (חוסר אונים) זה מה ששחרר אותי מהדחף להתעקש על דבר שמעבר ליכולות שלי. זאת אומרת בכאב לעומת סבל, החוסר אונים הוא מול הדרישה המוגזמת ולא מול עצמי – הסכמתי להרגיש שיש בי חוסר אונים (יכולת מוגבלת) בהקשר הזה, וכך נעזרתי בכאב. אם לא הייתי מסכים להרגיש שאני לא יכול, הייתי ממשיך להתעקש ללא הרף.

ובנוסף, ברגע שהפסקתי להתעקש על יכולת שאין לי, זה אפשר לי להתמקד ביכולת להשפיע על אחרים שכן קיימת בי – ראיתי איך ההתייחסות שבי למשפחה הופכת מקבלת יותר וזה באמת קירב בינינו היכן שבאמת זה היה אפשרי. ממצב של להתעקש על חלום בלתי אפשרי, יכולתי לראות הזדמנות אפשרית לגמרי ולהתמקד בה. גם אם התוצאה לא דומה למצב האוטופי שדמיינתי ב"חלום", ברור לי שמה שחשוב זו התנועה החיובית שכן אפשרית, ולא לנסות להכריח מצב בלתי אפשרי.

במצב של סבל, שבו התעקשתי להגשים את אותו חלום, זרקתי על עצמי תווית של חסר אונים והרגשתי דרמה ענקית שכולי חסר אונים, וחוסר אונים עוטף אותי מכל הכיוונים. (כי עד שלא אשיג את החלום הזה אני רואה את עצמי כנחות ולא ראוי).

להשתמש בכאב של חוסר אונים זה "כלי" עוצמתי לא פחות מכוח האדיר שיש בשימוש בצער. כמו בכל כאב שאינו סבל, גם חוסר אונים מביא איתו אהבה אמיתית, במקרה של חוסר אונים זו יכולה להיות כמות אדירה של קבלה, כי אנחנו משחררים את עצמנו מדרישות מאוד בלתי אפשריות שיכול להיות שנאחזנו בהן שנים רבות.

הדרישה לעצמנו היא צורה ברורה ליחס מאוד עוין ושיפוטי כלפי עצמנו. הדרישה היא מחשבה של הנחות: " כדי לחשוב שאני ראוי אני חייב [מרכיב של שריון] ועכשיו. אחרת אני מתנגד וכועס על עצמי". (את מרכיבי השריון תיארתי בפרק "איך נוצר הסבל"). במילים אחרות הנחות דורש לעורר את הנשגב.

להשתחרר מהדרישות האלו ולהחליף אותן בבקשות, זה המאפיין שהכי משקף את ההתנהגות החיובית של האני האמיתי ברמה הפרקטית והמעשית. ארחיב על כך בהמשך.

כשאנחנו נמצאים בהלקאה עצמית (יש בנו מחשבות של הנחות), גם אם נהיה מודעים לכך וגם אם לא, החשיבה הזו תוביל אותנו לחשוב שאנחנו חייבים להתאמץ נורא לבנות שריון, והמאמץ הרב הזה (שגם לקיומו לא תמיד נשים לב) ירוקן מאתנו הרבה אנרגיה. לעומת מחשבות או מאמץ, מצב של חוסר אנרגיה שנמשך לאורך זמן הרבה יותר קשה להדחיק, וכשהאנרגיה תישאר מרוקנת לאורך זמן, תעלה בנו הנטייה לחוש ריקנות או חוסר ערך.

חוסר ערך או ריקנות, זו תמיד חוויה שמקורה בהלקאה עצמית, וזהו סבל כי אין סיבה הגיונית או מוצדקת שנחשוב שאנחנו נחותים. ובכל זאת, כדי להשתחרר מהחוויה הזו של הריקנות, כדאי לשים לב לקיומה ולא להדחיק אותה. כי דרך תשומת הלב לסבל אנחנו נוכל לזהות שיש בנו אשמה והלקאה עצמית, ואז נוכל לעורר כאב אמיתי, לשנות את היחס לעצמנו ולהשתחרר מהסבל.

אם עשינו זאת בצורה הנכונה הזו, מה שבאמת ממלא את הריקנות הזו, זו אהבה אמיתית לעצמנו, לעומת אוכל, טלוויזיה, שעשועים אחרים, כדורים, עישון, יחס מאחרים או כל הסחת דעת אחרת.

הכאב האמיתי פותח את הלב, מאפשר לנו להרגיש את הרצון האמיתי שיש בנו להטיב עם עצמנו ובכלל לעשות טוב כמה שאפשר. הרצון האמיתי שבנו זו אהבה אמיתית. זו אנרגיה חיובית ועוצמתית של מוטיבציה אמיתית. כמובן שלא תמיד יש הכרח לחוש בכאב כדי להתקרב לרצון האמיתי שבנו ולאהבה שבנו, אך כדי להשתחרר מהלקאה עצמית תמיד נצטרך להיעזר בכאב, ואין בכך שום דבר נורא, כי כבר בתוך הכאב האהבה שבנו מורגשת. זאת אומרת שימוש בכאב, זה גם תמיד למעשה שימוש באהבה.

במילים אחרות, במקום להתנגד לסבל, אפילו שהוא מאוד לא צודק ולא הגיוני, ברגע שאנחנו מסכימים לחוות אותו לכמה רגעים, אנחנו יכולים לקלוט שיש בנו הלקאה עצמית ואז הכאב האמיתי יכול לשחרר אותנו ממנו.

איך להיעזר בכאב רגשי, זה נושא מורכב וכמובן רגיש מאוד, לכן אין באמת אפשרות למצות את הנושא בקצרה, ובכל זאת, מאחר והנושא הזה כל כך חשוב, אוסיף עוד…

נקודות התייחסות להבדלים בין כאב וסבל:

כאב של עצבות – כשאני מזהה כמה נזק האשמה (המחשבות של הנחות) גורמת לי, עצוב על כך שיש בי כל כך הרבה התנגדות ואגרסיביות כלפי עצמי, כי אני מרגיש זה מאוד לא הוגן. אני מרגיש עצבות כי אני מרגיש רחוק מעצמי, רחוק מההתנהגות שמתאימה לי ומהרצון האמיתי שלי. עצוב לי על כך שההלקאה העצמית הזו גורמת לי להתמקד באובססיה ליחס מאחרים, במקום ברצון האמיתי שבי ובהתנהגות שבאמת מתאימה לי. לכן אני מפספס הרבה מהרצון, הזמן והאנרגיה שבי ואני באמת מצטער על כך.

סבל של עצבות קיצונית וייאוש – אני (הנחות) מספר לעצמי שאני מיואש לגמרי כי אני רואה בעצמי  כישלון גדול, כל כך מתאמץ להשיג דרישות שאין לי אפשרות להשיג, ואני לא מוכן לקבל את המגבלות שבי, לכן אני מרגיש תקוע בייאוש ועצבות קיצונית.

כאב של ייאוש – אני מרגיש ייאוש כי נמאס לי לסבול מהיחס העוין לעצמי, התוקפנות לעצמי לא מקדמת אותי לשום דבר חיובי, אלא רק פוגעת בי. רק בגלל שאני מסכים להרגיש את הייאוש הזה, ברור לי שכדאי לי לשפר את היחס לעצמי.

סבל של "אשמה מוסרית" – אני מרגיש המון אשמה כי כשאני מתנהג בצורה תוקפנית, אני לא מבין שההתנהגות הזו היא לא אני, אלא תוצאה של מצוקה שיש בי. בגלל שאני לא רואה זאת, נדמה לי שמה שהניע אותי זה "רוע" ואני קורא לעצמי "רע".

כאב של בושה – הבושה מורכבת מצער וגועל. לעומת אשמה, אני לא מתבייש בעצמי אלא בהתנהגות האגרסיבית שנגרמה בגלל מצוקה. כשאני מרגיש בושה אני לומד שהמחשבות של הנחות מזיקות לי, מסוגל להפריד אותן ממני ולכן מרגיש יותר טוב עם עצמי.

כאב של בילבול – כשאני מסכים להרגיש בילבול, אני מוכן לקבל שכרגע לא ברור לי כיצד לנהוג, ומאפשר לעצמי את הזמן להקשיב יותר גם לרצונות שבאני הפנימי וגם לדחפים שבאני החיצוני, לעשות אבחנה ביניהם, ולהגדיל את המודעות בקצב שמתאים לי.

סבל של בילבול – אני אומר לעצמי שאני מבולבל ומטומטם כי מתוך חרדה אני מאבד את שיקול הדעת שלי, אין לי סבלנות לחוסר הבנה שלי ונדמה לי שאני חייב להבין עכשיו יותר ממה שאני באמת מסוגל, לכן אני בעזרת התוויות השליליות של מבולבל ומטומטם אני לוחץ על עצמי ומנסה להכריח את עצמי להבין מיד.

כאב של גועל/דחייה – אני מרגיש גועל ודחייה (לא על עצמי) אלא מההתנהגות התוקפנית – השיפוטיות, התוויות והדרישות, כי אני מרגיש כמה זה מכוער, כמה זה פוגע ומזיק לי. אם לא הייתי מסכים להרגיש את הגועל הזה, לא הייתי מסוגל להבין שזו התנהגות שלילית.

סבל של גועל/דחייה – אני (הנחות) אומר לעצמי כמה אני מגעיל ודוחה וזה מעורר בי את הדחף להתייחס לעצמי כמו לזבל, לזרוק על עצמי תוויות שליליות, להתרחק מאחרים ולהסתיר את עצמי.

כאב של פחד – אני מרגיש פחד מהתוקפנות שיש בי כלפי עצמי, כי ההתנהגות הזו באמת מסוכנת ופוגעת בי. אני רוצה להיות זהיר יותר, ולא לפגוע בעצמי, אלא לטפח את עצמי. אם לא הייתי מסכים להרגיש את הפחד לא הייתי מסוגל להבין שיש סכנה ולהיזהר ממנה.

הפחד הוא מידתי וענייני מול איום אמיתי, ומשפר את התגובה שלי מול האיום.

חרדה (סבל של פחד) – אני מרגיש פחד שלא עוזב אותי כי אני לא מחובר לעצמי האמיתי, מחשבות של של הנחות חוזרות בי שוב ושוב ומאוד משכנעות אותי – נדמה לי שאני [תוויות שליליות], נחות ולא ראוי ומאוד מבהיל אותי לחשוב שזה מי שאני.

כאב של כעס – הכעס שיש בו הוא לא מול עצמי או אחרים, אלא מול התנהגות לא הוגנת שברור לי שנגרמה ממצוקה. הכעס שבי מחבר אותי לעצמי כי הוא מידתי ולא גדול מידי, הוא מחדד את חוש הצדק שבי והוא לא גדול יותר מהרוגע או מהחמלה שיש בי. אם לא הייתי מסכים להרגיש את הכעס שיש בי, לא הייתי מרגיש את ההתנגדות שיש בי להתנהגות אלימה ולא הוגנת. בעיקר מקומם אותי כשאני מבין כמה עוול נגרם לי כשאני תוקף את עצמי.

סבל של כעס – אחרי שכל כך תקפתי את עצמי, אני מרגיש לא שלם ולא בטוח והחרדה יוצרת בי המון מתח, אני מאוד מתקשה להכיל את המתח שמצטבר בי ומרגיש דחף גדול לפרוק אותו בתוך עצמי או על אחרים. אני מרגיש הרבה כעס על עצמי (או אחרים), מתוך התנגדות גדולה של הנחות או של הנשגב. לא תמיד נגרם עוול אך בכל זאת אני מפרש זאת כך ואז כועס מאוד, ואם באמת נגרם עוול, אני לא שם לב שההתנהגות הלא הוגנת נגמרה מתוך מצוקה. הכעס הרב נותן ביטחון מדומה לאני החיצוני לזמן מה, אך בסופו של דבר זהו מתח רב שאני סובל ממנו ושמוביל אותי לעשות טעויות רבות.

סבל של חוסר ערך – אני (הנחות) מספר לעצמי שאני חסר ערך כי נדמה לי שבלי מספיק יחס אוהד מאחרים אין לי הרבה חשיבות, ביטחון או ערך. זו האמונה המרכזית שמכשילה אותי.

סבל של בדידות – אחרי הרבה מחשבות של נחות, אני מרגיש הרבה פחות ראוי להתקרב ולהתחבר עם אחרים, ואינני מסוגל עם אחרים בצורה אמיתית. לכן אני מרגיש יותר ויותר בדידות – לבד, זר ולא שייך.

סבל של שעמום – ככול שאני משוכנע שאני נחות, החשק שבי להשקיע בעצמי יורד, הרצון האמיתי שלי פחות מורגש – המוטיבציה יורדת ואני מאבד עניין.

סבל של חוסר אונים – אני סובל מחוסר אונים כי נדמה לי שאני יכול להשיג יותר ממה שאני באמת יכול. אני מנסה להכריח את עצמי להשיג יותר יכולות/תפקוד, רגשות נעימים, מוטיבציה, התקדמות, השפעה על אחרים, או הישגים נחשבים כלשהם כדי להגדיל את הביטחון המדומה של האני הנשגב.

כאב של חוסר אונים – אני מרגיש חוסר אונים מול הדרישה הלא מתחשבת שיש לי כלפי עצמי, אני מרגיש שאני לא יכול ליישם את הדרישה הזו, או כי היא הזויה לגמרי או כי אני מאיץ בעצמי להתקדם בקצב שאני לא מסוגל לו. אם לא הייתי מסכים להרגיש שאני לא יכול לעמוד בדרישה הזו, הייתי ממשיך לנסות לעמוד בה ונתקע שוב ושוב בסבל של חוסר אונים.

מחשבות מפחידות

כשאנחנו מסתכלים על המגנט (האמונה) של הנחות, אפשר לזהות מערכת של כמה אמונות. האמונה הכללית תמיד תהיי זהה: "אני חייב יחס מאחרים כדי להרגיש ביטחון", ומתחת לאמונה הזו, אפשר לזהות עוד אמונות "קטנות" יותר, כאשר כל אמונה זו בעצם מחשבה מאוד משכנעת, ובדרך כלל גם מחשבה מאוד לא רגילה או טיפוסית. מיד אתן כמה דוגמאות.

המחשבות של הנחות הן מחשבות שיוצרות סבל, מאוד מרתיע ומאיים לשים לב לקיומן בנו, ולכן אנו מדחיקים אותן. כשאומרים "להדחיק את הכאב", לזה בעצם מתכוונים –  להדחיק מחשבה של נחות (מחשבה שיוצרת סבל רב כי היא מאוד משכנעת אותנו שאנחנו לא ראויים ו"נחותים"). מפחיד להכיר במחשבות האלו, כי מפחיד להרגיש נחות. במילים אחרות, אלו מחשבות מפחידות.

כשאנחנו מגלים את המחשבות האלו ומתחילים להשתכנע מהן, הביטחון המדומה של הנשגב מתחיל לרדת. זה יכול להרגיש כמו סכנה גדולה ושכביכול עדיף להמשיך להדחיק את המחשבה הזו, לכן במקרים מסוימים רצוי להכיר במחשבות של הנחות בליווי של אדם נוסף עם מספיק מודעות וביטחון, כדי שיידע להזכיר לך את הכיוון הנכון, גם כאשר הביטחון המדומה שבך יירד.

אני זוכר שבאופן אישי פעמים רבות צללתי לתוך המחשבות של הנחות בכוונה כדי לנסות לשחרר אותן. הייתי משוכנע שיש בי מספיק ביטחון, אבל כשהייתי שוקע למחשבה של הנחות היא היתה משכנעת אותי יותר ממה שציפיתי, הייתי מגלה שהרבה מהביטחון שהרגשתי היה מדומה, והייתי נאלץ לשקוע לדרמה מאוד גדולה ולהיתקע בה זמן רב, עד ששוב הייתי מצליח להיזכר מי אני באמת ולהפריד ממני את אותה מחשבה. הצלילות העמוקות והמהירות מידי האלו היו בהחלט טעות שעשיתי (מבלי לשים לב), גם כי זה הוביל להרבה סבל מיותר וגם כי זה מאוד הקשה על התהליך של בניית ביטחון אמיתי.

בכל אופן המשכתי לצלול לבורות האלו, אך מפעם לפעם התחתית היתה פחות עמוקה, השנים עברו, ובסופו של דבר ביססתי מספיק ביטחון ש"לרדת לבור" כבר לא מרגיש כמו "לרדת לבור", כי המגנט של האני הפנימי מאוד חזק ("אני ראוי להערכה גם אם אחרים לא מעריכים אותי"), ובכל פעם שאני "הולך לפגוש את הנחות" אני מביא איתי הרבה אהבה. בנוסף, הנחות שעדיין קיים, הרבה פחות משכנע, לכן כיום זה מרגיש לי כמו פעולה שגרתית וכמעט אוטומטית להכיר במחשבות של הנחות ולשחרר אותן.

אני מספר על זה משתי סיבות. האחת, כדי לעורר תקווה אצל מי שיכול להיעזר בה – שיידע שגם ממקום חסר ביטחון כל כך גדול עד כמעט מוות, אפשר להרים ביטחון למצב מאוד יציב שרק הולך ומשתפר כל הזמן.

הסיבה השניה היא להיזהר מהדחף "לפתור הכל" במהירות. הקשבה איטית וזהירה מאוד חשובה בהקשר הזה – לא לנסות להתאמת מיד עם המחשבה הכי מודחקת (זו שהכי משכנעת אותי שאני נחות), או במילים אחרות לא לנסות לשחרר אמונה שלילית במהירות. הדרך הנכונה והיעילה ביותר היא להתייחס למחשבות של נחות יותר "רגילות" פשוטות וברורות, ולהשתחרר מהן קודם. וכך בהדרגה להמשיך לזהות את המחשבות של הנחות היותר מודחקות, עד שמגיעים למחשבות המודחקות ביותר.

מחשבות "רגילות ופשוטות" אפשר למצוא בתוך התלונות היום יומיות שאנחנו משמיעים, כמו למשל: "אני לא מצליח לפתור את התרגיל", "אין לי כוח יותר", "אני חייב לעשות את זה", "איזה מטומטם אני שהגעתי למצב הזה" וכו'

אלו משפטים נפוצים שאנחנו שומעים ומשמיעים כל הזמן, אנחנו לא תמיד עושים את ההקשר שיש פה מחשבה של נחות, כי אנחנו לא שואלים את עצמנו "מה זה אומר עליי בהשוואה לאחרים?".

"אני לא מצליח לפתור את התרגיל" "…ואחרים כן, אז אני נחות יותר"
"אין לי כוח יותר" "…ולאחרים שחזקים ממני יש יותר, אז אני חלש נחות יותר".
"אני חייב לעשות את זה" "…כי בלי זה פחות יקבלו אותי"
"איזה מטומטם אני שהגעתי למצב הזה" "…חכמים ממני לא היו מגיעים למצב הזה, אז אני נחות".

אלו הן מחשבות פשוטות וברורות יחסית.

מחשבות יותר עמוקות של נחות יכולות להיות מחשבות מאוד מוזרות כמו:

"כשאני מדבר אני נחות", "כשאני יוזם אני נחות", "כשאני אוהב אני נחות", "כשאני אוכל אני נחות", "כשאני שולט (או לא שולט) אני נחות", "כשאני לוקח סיכון (או לא לוקח) אני נחות", "כשאני כואב אני נחות", "כשאני נהנה אני נחות", "כשאני קיים אני נחות", "כשאני בלחץ אני נחות", "כשאני מתנגד אני נחות".

אלו מחשבות שעקרונית הרבה פחות ברורות להבנה. גם על מחשבות של הלקאה עצמית "רגילה" אנחנו לא מרבים לדבר באופן גלוי, ובטח שלא על הלקאה עצמית עמוקה ומודחקת, לכן זה יכול להישמע מאוד משונה ולא מובן. אני בטוח שחלקכם יכולתם להבין/להזדהות  עם חלק מהמחשבות האלו יותר וחלקכם יכולתם להבין יותר חלק אחר.

יש איזושהי פעולה או מצב שהוא עבורנו טריגר למחשבה שאנחנו נחותים – לדבר, לאכול, להרגיש וכו'

בלי לשים לב, במצב הזה אנחנו מיד משווים את עצמנו לאחרים ומיד מרגישים נחותים: אם אני מדבר/אוכל/מרגיש אני עושה זאת הרבה פחות טוב מאחרים ואני נחות. או במילים אחרות "אני לא יודע לדבר, לאכול, להרגיש כמו אחרים". (אלו כמובן רק דוגמאות).

המחשבות היותר מוזרות האלו (לא משפטים שאנחנו שומעים בדרך כלל ביום יום) אלו בדרך כלל המחשבות העמוקות והמודחקות יותר של האני הנחות. כשאנחנו מוצאים אותן ומסוגלים לעורר כאב מולן, חוש הצדק שבנו מתחזק – ברור שהן לא הוגנות ושהן לא עוזרות לנו יותר, אהבה אמיתית נכנסת לתוך המצוקה של הנחות, ויכול להיות ששחררנו מחשבה מאוד עמוקה של נחות – ששחררנו את אחת האמונות השליליות החזקות יותר שיש בנו. יכול להיות שנצטרך לגשת למחשבה הזו כמה פעמים נוספות כדי לשחרר אותה לגמרי, אבל היא בוודאות תשתחרר אם נמשיך לחזק את הביטחון האמיתי מול אותה מחשבה.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin