פברואר 2022

לחלום נכון

להתרגש מניצחונות וכישלונות

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

האני הנשגב למעשה מתחלק לשתי חוויות: הראשונה היא המחשבה שאנחנו באמת נשגבים בגלל כל מיני הישגים ויחס שאנו מקבלים מאחרים (שזה כמו "לחיות את החלום"), והחוויה השניה היא "החלום" (שלא התגשם) – המחשבה על ה"נשגב האפשרי".

גם המחשבה של "החלום האפשרי" יכולה להעניק לא מעט ביטחון מדומה, כי הציפיה והמחשבה שאנחנו יכולים להגשים את החלום מעוררת הרבה אנרגיה (של אובססיה) ואשליה של כוח ושליטה.

התרגלנו לחשוב (כי זה נורמלי לחשוב כך) שהאושר שלנו תלוי בכל מיני הישגים גדולים. אנחנו פחות שמים לב שבסופו של דבר אנחנו נכנסים ללחץ ואובססיה להישגים הגדולים האלו, רק כי אנו מאמינים שבזכותם נקבל יותר הערצה מאחרים. במילים אחרות הסם העיקרי שאנחנו נשאבים אליו בחוסר שליטה זה סם היחס ולא ההישגים, כי ההישגים רק משרתים את המטרה – להרגיש ביטחון באמצעות יחס מאחרים.

החלום של הנשגב הוא לא תמיד להישגים שנחשבים "מאוד גדולים", אבל בכל זאת מבחינתו הישג כזה יהיה מאוד משמעותי, ותמיד בדרך להישגים גדולים יותר. לפעמים גם הישגים שנחשבים "קטנים" יותר, הם לא בהכרח קלים להשגה. לדוגמא:

"אני בסך הכל "רוצה" להפסיק לפחד"

"אני רק "רוצה" לאכול כמו כולם"

"אני בסך הכל "רוצה" זה שבן/בת זוגי יקשיב לי טיפה יותר"

"כל מה שאני "רוצה" להפסיק לסבול"

"אני לגמרי חסר מוטיבציה, אני רק "רוצה" שיהיה לי כוח לקום מהמיטה לשטוף כלים"

את המילה רוצה שמתי במירכאות, כי לאני החיצוני אין רצון אלא דחף, ובכל זאת המחשבה היא ש"אני רוצה". החלום לא נשמע יוצא דופן או גדול במיוחד, אבל עדיין זה חלום, כי הפער בין הדרישה (להשיג הרבה ומהר) ובין היכולת האמיתית, הוא פער גדול. לא תמיד ברור איך ההישגים ה"צנועים" האלו קשורים לאובססיה לקבל יחס מאחרים, אבל כל עוד זה חלום של הנשגב, כל מה שבאמת מעניין אותו בסופו של דבר זה יחס מאחרים. וכמובן שהנשגב לא יעצור שם, לאחר שישיג את החלום הפחות מפואר הוא ירדוף אחר חלום גדול יותר.

החלום להשיג כל מיני אמצעים לרושם ויחס, הוא חלום שמרגיש כל כך חשוב, נחוץ וחיוני, כי בלעדיו יכולה להתעורר חרדה לא קטנה. להתעורר מהחלום של הנשגב זה אחד הדברים הכי כואבים שאפשר לדמיין, כי בדרך כלל התלות וההיאחזות בחלומות של הנשגב היא גדולה יותר ממה שנדמה לנו. ממש כמו לקחת מוצץ מתינוק.

רק כשמפסיקה התלות נוכל לנשום לרווחה ולהגיד "זה היה רק מוצץ", אבל עד אז אנחנו נתאמץ לא מעט כדי להשאיר את החלום של הנשגב קיים.

החלום של הנשגב משכנע במיוחד כי זו "נוסחה שעובדת": אם תחלום בגדול ותתאמץ מאוד יש סיכוי לא רע שתגשים חלומות של נשגב, תגיע לתוצאות מרשימות מאוד ותקבל הרבה יחס. מה שלא באמת עובד פה, זה שהחלום הזה לא באמת היה הרצון האמיתי שלך, וגם היחס שקיבלת באמצעות ההישגים (הערצה) זה לא היחס שבאמת רצית. ולמעשה בכלל לא רצית להיות יותר מאף אחד אחר, לא רצית להיות נשגב.

כל עוד החלום מאוד משכנע כמובן שהנשגב לא יסכים ויאמין שזה מה שהוא "רוצה" ובהחלט משתלם לו להתאמץ כל כך למען החלומות שלו. ואם הצלחת (או מדמיין את ההצלחה) לזמן מה אתה מרגיש בשמיים, אבל למעשה בזבזת המון אנרגיה וזמן על הגדלה של התלות במוצץ והגדלה של הסבל שיבוא אחרי שהמוצץ הזה יילקח ממך.

הרבה פעמים אנשים במצב הזה של "לחיות את החלום" יגידו שמשהו מפריע להם ולא יבינו מה זה. הם יגידו "יש לי הכל! בריאות, זוגיות, כסף, משפחה, קריירה, ובכל זאת אני לא מרגיש מרוצה, אני לא מבין למה אני לא מסוגל פשוט להכיר תודה וליהנות ממה שיש לי?"

זו שאלה טובה שמגיעה מתוך האני הפנימי שבהם. התשובה היא כמובן שהם לא מקבלים מספיק אהבה אמיתית ויחס מכבד מעצמם. נדמה להם שההערצה העצמית שהם חווים זו אהבה, אבל זו רק התלהבות מופרזת מתדמית "נשגבת" שלא באמת קיימת. נדמה להם שהביטחון שהם מרגישים הוא אמיתי, אבל הוא מתבסס במידה רבה על תלות ביחס מאחרים, אז כמובן שזה לא ביטחון אמיתי. ולפעמים זה אתגר לא קטן להעיר נשגב מהחלום שלו.

החלום של הנשגב, זו למעשה "התאהבות" ברעיון ש"אנחנו חשובים יותר" בגלל הישגים ויחס מאחרים, הערך העצמי שאנו מרגישים נקשר לרעיון (אם נשיג את החלום נקבל את עצמנו יותר ואם לא נשיג נתנגד לעצמנו יותר).

הרעיון כל כך מפתה שאנחנו מאמינים שהוא אפשרי או שהוא מתממש, כשבפועל זה בכלל לא אפשרי, מאוד רחוק מלהיות אפשרי, או במקרים בהם זה כן אפשרי זה דורש מאמץ כל כך גדול שזה בא על חשבון הבריאות שלנו ועל חשבון הרצון האמיתי שלנו.

לדוגמא, אנחנו "מתאהבים" ברעיון שאוהבים אותנו, כשלמעשה אוהבים יותר את מה שאנחנו נותנים, או רק את התדמית המרשימה שאנו מציגים.

אנחנו "מתאהבים" ברעיון שיש לנו הרבה כוח ושליטה, כשלמעשה "הכוח" לא באמת מגיע מתוכנו, כי זה "כוח" שמתבסס על משהו חיצוני שאנחנו תלויים בו – אמצעים שונים שמאפשרים רושם ויחס מאחרים. לפעמים הרבה מהאמצעים ויחס שאנחנו מאמינים שיש לנו, בכלל לא קיימים.

האמצעים לרושם למעשה מייצגים את ההשפעה שיש לנו על אחרים (עקרונית מי שמרשים יותר יכול להשפיע יותר).

הרבה פעמים בעת משבר משמעותי כלשהו (התמודדות עם מחלה קשה, משבר כלכלי גדול, התמכרות קשה, אובדן חיים של אדם יקר) הדחף לקבל יחס מאחרים עולה.

ציפינו לקבל יותר יחס, אם זה מחברים או משפחה ולא קיבלנו אותו. חשבנו שיש לנו השפעה יותר חיובית עליהם ושהם יתמכו בנו יותר, בפועל הם נתנו פחות יחס ממה שציפינו או בכלל לא, ואז גילינו שיש לנו השפעה פחות חיובית ממה שחשבנו (פחות רושם), ואנחנו מגלים שבמידה רבה חלמנו. גם כשהמציאות הזו מתגלה, זה לא אומר שנקבל אותה: הנחות ירגיש סבל רב, וכדי להדחיק אותו הנשגב ימשיך להיאחז ברעיון שהוא יכול להחזיר את ההשפעה שלו במהירות גדולה.

הבועה, החלום של הנשגב תמיד נועד להתפוצץ בשלב זה או אחר.

אז איך אפשר לחלום בצורה נכונה?

אפשר להתבלבל ולחשוב שלחלום בגדול זו תכונה שמאפיינת רק את האני הנשגב, אבל זו כמובן טעות.

למעשה האני הפנימי רואה ושואף הרבה יותר רחוק וגם מגיע להישגים הרבה יותר משפיעים וחשובים. בכל תחום שהוא, כשאנחנו מחוברים לעצמנו יותר אנחנו ניצור ונפיק משהו מיוחד ומעורר השראה. אפשר למסחר אומנות, מוסיקה, סרטים וכו' – בעצם להעתיק כמו כל מיני "הצלחות" אחרות, אבל אומנות ייחודית ואמיתית יותר תבוא מאדם שיצר אותה כשהיה יותר מחובר לאני הפנימי שבו.

ובדיוק כמו שאפשר למסחר אומנות לסוגיה, אפשר למצוא התמסחרות בחינוך, בריאות, מדע, פוליטיקה ובכל תחום אחר. עם או בלי לשים לב אנחנו מעתיקים "הצלחות" בתחומים שונים פשוט מתוך דחף "להיות מוצלחים ונשגבים". אנחנו מעתיקים כמובן גם מראה, דיבור, התנהגות, מנהגים, הרגלים, אמונות וכו'. הכל כדי שיחשיבו אותנו מרשימים ויעניקו לנו יותר תשומת לב.

אלו שהיו מחוברים לעצמם יותר ונתנו יותר מהלב כדי לתת ולא כדי לקבל הערצה, הם אלו שחוללו באמת שינויים חיוביים גדולים – פורצי דרך בתחומים של זכויות וצדק, אומנות ובידור, ספורט, מדע, חשיבה עצמאית ועוד. וזה לא אומר שלא היה בהם בכלל אני חיצוני, כי אף אחד לא מחובר לעצמו במאה אחוז, אבל מי שיותר מחוברים לעצמם, תמיד הופכים יצירתיים יותר, כנים יותר ושלמים יותר עם הנתינה שלהם לאחרים.

האנרגיה להשקיע בחלום לא באה מתוך הדחף והאובססיה לקבל יחס, אלא מתוך הרצון לבטא כמה שאפשר את הייחודיות שיש בנו ולהעניק השראה ותועלת לאחרים בדרך המיוחדת שלנו.

אנחנו רוצים לחלום בגדול, לא מתוך מחשבה שאנו אמורים להיות נשגבים או לקבל יותר יחס, אלא מתוך מחשבה שמגיע לנו יותר ושאנחנו רוצים לבטא ולהעניק יותר מהייחודיות שלנו.

אם אנחנו רגילים יותר להעניק לעצמנו ביטחון בזכות יחס מכבד לעצמנו, התלות ביחס מאחרים קטנה מאוד ורוב האנרגיה שיש בנו מתפנה לחלום בגדול ולהשקיע בדברים שאנחנו באמת אוהבים ורוצים, ולא מתוך דרישה או איום, אלא מתוך עמדה שלווה ויציבה של בקשה.

אם במקום לדרוש חלומות, נבקש חלומות, באמת נתחבר לעצמנו ונהיה מאושרים יותר. ואפילו אם לא נגשים את החלומות במלואם, נהיה מאושרים יותר רק מעצם ההליכה עם הרצון האמיתי שלנו והביטוי העצמי שהולך וגדל.

אחד הסימנים הכי חשובים להבדיל בין חלום של הנשגב ובין חלום של האני הפנימי, זו ההתייחסות השונה לכישלון. אני חיצוני שונא כישלון, בדיוק כמו שהוא לא מוכן לקבל את עצמו עם מגבלות, כאב וחולשה, הוא לא סובל את המחשבה על כישלונות, ומתנגד מאוד לאפשרות שהחלום שלו לא יתגשם. מבחינת אני חיצוני כישלון שווה הפסד.

אני הפנימי לעומת זאת, בכלל לא רואה בכישלונות כדבר שלילי או הפסד, ואפילו להפך, אני פנימי מתרגש מעצם האפשרות לכישלון ומוכן לקבל כישלונות. הוא יודע שכישלונות נועדו כדי ללמד ולחשל, ולכן לא ירגיש שהוא מפסיד גם כשהוא נכשל במטרה או חלום מסוים.

ברור לו שאם הוא נכשל במשהו זה לא אומר עליו שום דבר שלילי, ולהפך, זה אומר שהוא העז לנסות לצלוח אתגר מחוץ לאזור הנוחות וזה הופך אותו לאדם עשיר יותר בחוויות, ניסיון וידע. ברור לו שכישלונות וטעויות הם חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה וההתפתחות שלו.

אם היינו יודעים בוודאות שכל מה שנעשה, נעשה בצורה הכי מוצלחת שאפשר במאה אחוז כל הזמן, זו אולי מחשבה שקוסמת לאני הנשגב, אבל למען האמת במצב כזה היינו הופכים לרובוטים והיתה נגזלת מאיתנו האפשרות החשובה כל כך – לטעות.

בגלל שאנחנו יודעים שיש אפשרות שנטעה וניכשל, אנחנו יודעים להעריך יותר את הפעולות הנכונות ואת ההצלחה בכל מה שאנו עושים.

במיוחד שאנו מעזים להגיע למקומות חדשים, לנסות דברים חדשים, ללמוד תחום חדש, שפה חדשה, לחשוב בצורה שונה ממה שאנו רגילים, להמציא משהו חדש, לנסות לקדם רעיון שהרבה יגידו שהוא "מופרע", לרכוש יכולות וכישורים חדשים, לשנות הרגל חזק, להתחבר לעצמנו ולאחרים מתוך אהבה אמיתית. בכל הדברים האלו ברור שנעשה טעויות ונחווה כישלונות וזה חלק חשוב מהריגוש בחיים.

ככול שנלמד להיכשל, נעז לחלום יותר בלי פחד ולכן גם נצליח יותר.

כשאנחנו מבקשים, אנחנו שמים לב לרצון, ליכולת, למוכנות ולקצב שבו אנחנו יכולים להשקיע בלי לשחוק את עצמנו או לפגוע בבריאותנו.

כשאנחנו מבקשים, אנחנו שמים לב למה שבאמת אפשרי לנו, מתחשבים במגבלות ולכן גם מתמקדים ביכולות שכן ישנן וממצים אותן יותר. עם זאת, זה חשוב (לדעתי אפילו מאוד) לנסות גם דברים חדשים, להעז לבדוק את גבול היכולת, להעז לדמיין תוצאות מדהימות שאולי לא באמת אפשריות. ההבדל הוא כשאנחנו חולמים בצורה הזו ומעזים, ועדיין מבקשים ולא דורשים, אנחנו עדיין לוקחים בחשבון שייתכן שלא נצליח להגשים כל יעד, ייתכן שיהיו כישלונות בדרך ומבינים שזה לגמרי בסדר.

חשוב שנקרא תיגר על היכולות שלנו, על ההבנה שלנו, על תפיסת המציאות שלנו, חשוב שנעז לחלום הכי רחוק שאפשר לדמיין, וחשוב שנדע שהחלום לא חייב להתגשם. חשוב שנדע שהחלום נועד לכוון אותנו להתחבר לעצמנו כמה שאפשר, הרבה יותר מאשר רק להתגשם ולסמן וי על עוד הישג שאשפר להתפאר בו.

סימן משמעותי נוסף להבדל בין החלום של הנשגב והחלום של האני הפנימי הוא בהתייחסות למטרה. כשהנשגב מציב מטרה הוא ננעל עליה, מבחינתו זו "אפשרות סגורה" – הוא לא רואה אפשרויות נוספות, חוץ מאותה מטרה ספציפית שנראית ומרגישה בצורה מסוימת, מגיעה בזמן מסוים ובכמות מסוימת.

לעומת זאת אני פנימי חולם על אפשרויות רבות בו זמנית, הוא מסוגל לראות יותר אפשרויות, לדעת שאם מטרה אחת לא תתממש זה בסדר גמור, כי זה פותח אפשרות נוספת שגם נלקחה בחשבון. האני הפנימי מתרגש מאפשרויות רבות בו זמנית מבלי לצפות שהן יתממשו בזמן מסוים או בכמות מסוימת, ההתרגשות היא מהתחברות לרצון ומימוש של הרצון בקצב טבעי. החלום של אני האמיתי גמיש ודינמי: בגלל שגם כישלונות וטעויות מתקבלים בברכה, יש הרבה פחות אשמה, הרבה פחות התנגדויות, המיקוד הוא על מה שכן אפשרי ולכן העוצמה של הרצון רק ממשיכה לעלות.

לחלום ולהישאר מחוברים לעצמנו זה לא דבר מובן מאילו בכלל, כי החלום מאוד מפתה את האני הנשגב, ויכול להיות מאוד קל להתבלבל בהקשר הזה, ובלי לשים לב להתחיל להיאחז בחלומות. במידה מסוימת (ולפעמים לא קטנה) אנחנו חיים את החלום של הנשגב וחושבים שזו מציאות, עד שאותו אמצעי לרושם נלקח מאיתנו מסיבה זו או אחרת, ושוב עולה חווית הנחיתות המודחקת.

כשאנחנו חולמים ומחוברים לעצמנו, אנחנו לא נקשרים לחלום, אנחנו מתחברים לאהבה שבאה עם הביטוי הכן והגדל של עצמנו, כי זו בדיוק המטרה של החלום, לעודד אותנו להיפתח ולבטא את עצמנו כמה שיותר.

כשאנחנו מחוברים לעצמנו ברור החלום הוא רק מציאות אפשרית ועדיין לא מציאות. ברור שהמטרה של החלום בסופו של דבר זה להתחבר כמה שאפשר למציאות, כי אין דבר מופלא ומקסים יותר מלהכיר במציאות – להרגיש עוד יותר שווים לאחרים ועוד יותר בהרמוניה עם אחרים.

כשאנחנו מציבים לעצמנו חלומות בצורה נכונה – להשיג יותר תנאים ואמצעים שיעזרו לנו להתחבר לעצמנו ועם אחרים בצורה אמיתית, ובלי לדרוש או למהר לכך, השאיפה הגדולה תהיה מפתה במובן חיובי, כי היא תחדיר בנו הרבה מוטיבציה ואנרגיה חיובית של אהבה אמיתית.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin