פברואר 2022

לידתו של האני החיצוני

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

שמתם לב שכתבתי "לידתו של האני החיצוני" ולא של האני הנחות או הנשגב? הסיבה היא ששניהם נולדים יחד. וזו נקודה שצריך רגע בשביל לקלוט איך זה קורה.

לרוב נתחיל מלהרגיש את החוויה של הנחות ואז נדחיק אותה על ידי הנשגב, אבל לפעמים זה הפוך: אנחנו נרגיש את החוויה של הנשגב ונדחיק את האפשרות לחוויה של הנחות.

אם ניקח לדוגמא ילד שמהרגע שנולד הוריו התמקדו בלהעריץ אותו, ונניח שאפילו העריצו אותו גם מחוץ לבית, בגן, בחוגים ובכל מסגרת חברתית אחרת. זה ילד שהתחיל לייצר את הנשגב (משוכנע מאוד שזה הוא) וכמעט ובכלל לא הרגיש נחות, אבל זה לא אומר שהנחות לא נוצר באותו רגע שהוא התחיל לתפוס את עצמו כנשגב.

כשנותנים לנו יחס של הערצה למעשה מלחיצים אותנו. ליתר דיוק, כשאנחנו לא מחוברים לעצמנו, אלא מרגישים נשגבים, יחס של הערצה יגרום ללחץ. זה נשמע משונה כי לרוב זה לא מה שנרגיש, אלא להפך, הערצה מאחרים תרגיש נעימה, מרגיעה ומחזקת, אבל מה שקורה בפועל זה שהאני הנשגב מתחיל לטפס על עץ גבוה ולכן מתחיל להצטבר בנו מתח:

האני הנשגב בנוי ממצבור מרשים של הישגים שמייחסים אליו. ללא ההישגים האלו הוא לא היה מקבל הערצה. הורים שמעריצים את ילדיהם, מדברים הרבה על ההישגים של ילדיהם שנחשבים מוצלחים יותר משל ילדים אחרים.

כשאנחנו מעריצים אנחנו מדגישים את ההתנהגות, היכולות וההישגים כאילו שזה הדבר הכי חשוב שקובע למה אנחנו חשובים, ושוכחים להדגיש את המהות שהיא הרצון הטוב שיש בנו, שזה באמת מה שמגדיר מי אנחנו.

ככול שאנחנו מתמקדים בהערצה של עצמנו או של אחרים אנחנו למעשה מעלים את רף הציפיות והדרישות שלנו – ולכן נכון שבהתחלה נרגיש אופוריה של נשגב, אבל התפיסה של הנחות נוצרת לא פחות מאשר התפיסה של הנשגב. ("אני נחות בלי כל ההישגים האלו").

אז גם אם החוויה שנתחיל איתה את חיינו היא חוויה של הנשגב ואופוריה, במוקדם או במאוחר הדרישות האלו יתחילו להלחיץ ברמה שכבר אי אפשר יהיה להדחיק, לא נוכל לעמוד בכל הציפיות, החלום יתנפץ והדרמה של הנחות תופיע.

 

הדוגמא הבסיסית והראשונית ביותר לדרישות מנוגדות בו זמנית, זו הזהות המפוצלת שבאני החיצוני: מצד אחד אנחנו דורשים מעצמנו לסבול ("אתה חייב לסבול מספיק כדי להגיע להישגים") ולכן מרגישים "צריכים" להחזיק את המחשבות של הנחות, ומצד שני דורשים מעצמנו להרגיש נעים ולכן מרגישים "צריכים" להחזיק את המחשבות של הנשגב.

 

אחת הטעויות הכי גדולות שנעשות לדעתי זה הבילבול בין "נורמליות" ובין שפיות. נדמה לנו שמה שנורמלי יותר הוא שפוי יותר, אבל למעשה הרבה ממה שנחשב "נורמלי" הוא לגמרי לא שפוי. מה שנחשב נורמלי זה להשיג המון הישגים מאוד מסוימים, להראות ולהתנהג בצורה מאוד מסוימת. וכמובן, להגיע לכל זה בכמות ובמהירות גדולה.

אנחנו שוכחים לעצור ולשקול מה מתוך ההישגים האלו אנחנו באמת רוצים, אם זה באמת מתאים לנו. אולי זה רק משהו שנחשב על ידי אחרים כ"טוב ויפה", אבל זה לא באמת מבטא את הייחודית שלי? וגם אם כן, אנחנו שוכחים לשאול אם זה באמת אפשרי להשיג את זה בקצב שמצפים מאיתנו, ואם זה לא אפשרי בקצב מסוים, אז באיזה קצב כן.

 

"נורמה חברתית" זה אחד הדברים הכי מסוכנים שיש. זה מסוכן כי כשיש זרם חזק לכיוון מסוים, מאוד משכנע ללכת איתו, אבל זה לא אומר שהוא לוקח אותנו לאן שרצינו.

מצד אחד זה טבעי וחיוני מאוד שיש נורמות – הסכמות על איך לנהוג ולשתף פעולה כדי שכולם ירוויחו יותר. מצד שני, נורמות הרבה פעמים לא עוזרות לנו לשתף פעולה ולהרוויח יותר, אלא להפך. אם אנחנו מתייחסים לחיים כאל תחרות טיפשית בינינו, המניע העיקרי בכך יהיה "להיות נשגב" וזה לא באמת עוזר לנו, אלא להפך – רק גורם לנו להתרחק מעצמנו ולסבול יותר.

לעומת זאת, אם אנחנו מתייחסים לחיים כאל יצירה מופלאה שכולנו שותפים לה, יצירה של אין סוף גוונים שונים ששווים בחשיבותם; אז במקום להעתיק אחד את השני, ניתן מקום לשוני שנמצא אחד בשני, נמצא יותר את הייחודיות שנמצאת בנו ונבטא אותה יותר. המניע יהיה להביע את עצמנו ביצירתיות וחופשיות, ומתוך כך לתת מעצמנו יותר בלב שלם. נסו לדמיין מה היה קורה אם תפיסה כזו היתה הנורמה.


‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin