נובמבר 2021

למה בחרתי לכתוב על אהבה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

איך בכלל התחלתי לחשוב על הנושא "אהבה" באופן מעמיק?
אחרי תקופה שבה סבלתי לא מעט מחרדות ולחצים נפשיים, הגעתי לנקודה שבה הבלבול שבי היה גדול כל כך שלא ידעתי איך להתייחס פחות או יותר לשום דבר. הרגשתי במצוקה נוראית ותקוע בחוסר יכולת להחליט שום דבר משמעותי לגביי עצמי וחיי, לא ידעתי מה אמיתי ומה לא וזה הוציא אותי מדעתי. לא ידעתי אם בכלל אפשר לדעת, והמחשבה שאי אפשר לדעת כמובן עוד יותר הלחיצה אותי. היו לי הרבה רעיונות לגבי איך לפרש את המציאות ולהתייחס אליה. 

לפעמים זה נראה היה לי כל כך נכון ואמיתי, סמכתי על זה כל כך, השקעתי כל כך הרבה על בסיס הרעיון הזה, וכל מה שבניתי על הבסיס הזה, התמוטט לפתע, ברגע שהבנתי שהרעיון למעשה לא היה נכון ולא אמיתי. הבועה התנפצה, חשבתי שאני מחכים ורעיון חדש החליף את מקומו של הקודם. הרגשתי הרבה יותר טוב. הפעם זה נראה אמיתי יותר, אבל שוב, זה התברר כפרשנות מאוד לא נאמנה למציאות. 

התסכול מחוסר היכולת הזו לסמוך על שום דבר היה אדיר. ושוב הרעיון התחלף. חשבתי לעצמי "איך אני יכול לדעת שעכשיו זה נכון? שהפעם אני יכול לבנות על זה? יש בכלל משהו שאפשר לסמוך עליו שיישאר נכון גם מחר? יש איזושהי מציאות אחת?"
הרבה אומרים שלא, ואני משער שיש הרבה סיבות לכך, שתיים מהן לדעתי הן אלו: האחת היא שהמציאות במובן מסוים אינה סטטית, אלא דינמית ומשתנה, לכן לא פשוט "לקבוע" מהי, והשניה היא שהאמונות שלנו לגבי המציאות, לעיתים נראות מציאותיות לא פחות מהמציאות עצמה, וזה בהחלט יכול לבלבל. 

כשרציתי בכנות להבין מהי המציאות, ולפרש אותה בצורה נכונה, בסך הכל רציתי (ועדיין רוצה) להיות פרקטי ולבסס הבנה נכונה לגבי המציאות – שזה אומר להבין איזה פעולה או תגובה מסוימת מובילה לתוצאה מסוימת. פעולה אפקטיבית שבאמת מועילה לי ואפשר לסמוך עליה.
כשהייתי ילד הלכתי לברז והזרמתי בו מים רותחים, לא ידעתי מה יקרה אם אגע במים, האמנתי שאולי זה יכאב, אבל לא הייתי בטוח, אז נגעתי, וזה כאב. אם אתם שואלים אותי, ההבנה שלהכניס את היד למים רותחים זה כואב, זוהי הבנה מציאותית.

כבר הוכח שעם מספיק אמונה, אפשר להפסיק את התחושה הפיזית של הכאב, אם מצליחים איכשהו לשכנע את המוח שאין כאב. וגם אז, אולי לא נרגיש כאב, אבל בכל זאת נחטוף כוויה. וכמו שאני מבין את זה, אם אנחנו לא מרגישים כאב, בגלל שאיכשהו התעלמנו ממנו, ואז חוטפים כוויה (או כל תוצאה לא נעימה אחרת שהמציאות יכולה ליצור) זה הופך להיות יותר הרסני לעומת האפשרות שהיינו חשים בכאב ונסוגים או משנים משהו בדרך הפעולה שלנו. 

המציאות אולי לפעמים משתנה בעקבות האמונה שלי, אבל אמונה או "מחשבה חיובית" היא לא מה שיכול למנוע כוויה אם נשים את היד בתוך מים רותחים.
יש סכנות ממשיות, ולא רק לכל אחד מאיתנו באופן אישי, אלא לכולנו כחברה, לכן כדאי להבין שישנה מציאות אחת. 

אם יש כאב, לא כדאי להתעלם ממנו, הוא לא הגיע בלי סיבה. אם נרצה ללמוד, נפרש את המציאות נכון יותר ונוכל להפוך אותה לנוחה והרמונית יותר, אם לא נהיה מוכנים ללמוד, נחזור על אותן טעויות ונחטוף עוד ועוד כוויות.
חשוב לי כל כך לדבר על האבחנה בין אובייקטיבי וסובייקטיבי, כי ההבנה שהפרשנות שלנו יכולה להיות גם אובייקטיבית יותר, זו הבנה שיש בה ביטחון אמיתי שאפשר להתבסס עליו. ולמה אני מתכוון? פרשנות סובייקטיבית תהיה תלויה במי ששואלים. אם נשאל על כל מיני תחומים ורעיונות מורכבים כמו פוליטיקה או מיתולוגיות שונות, נקבל אין סוף גרסאות של "אמת" בהתאם לאדם שאותו נשאל. לעומת זאת, גם אם נשאל אלף (או מיליון) אנשים אם מגע של יד חשופה במים רותחים יגרום לכוויה וכולם יענו שלא, אפשר לדעת בוודאות שכל מי שחשב כך טעה. התשובה לשאלה לא תלויה במי ששואלים, התשובה לשאלה תלויה בחוקי המציאות. 

אגב, אני בטוח שחלק ממה שכתבתי בספר הזה לא אובייקטיבי, עם זאת, כדאי לזכור שיש לנו אפשרות להגדיל את המודעות והראייה הנכונה כלפי המציאות, ויש כלים מאוד אפקטיביים כיצד אפשר לעשות זאת, עליהם ארחיב בהמשך.
כפי שיכולה להיות פגיעה פיזית ממים רותחים, יכולה להיות פגיעה ברובד הרגשי. 

מהי פגיעה רגשית ולמה בכלל לקרוא לזה פגיעה?
‍‍‍‍‍‍פגיעה רגשית היא מצב שבו ישנה מצוקה רגשית גדולה מספיק כדי ליצור פגיעה בתפקוד וביכולות המנטאליים שלנו. יכולת מנטאלית מרכזית שנפגעת היא היכולת לחשוב בבהירות ולפרש נכון את המציאות. וכשאנחנו לא חושבים בבהירות ומפרשים לא נכון את המציאות, הנטייה שלנו להיכנס לדרמה רגשית הופכת גדולה יותר. זאת אומרת המצוקה הופכת גדולה יותר ובכך אנחנו נכנסים ללופ מסובך ומסוכן שעלול להמשיך ולהידרדר. 

בנוסף, מצוקה רגשית היא דבר שזולל המון אנרגיות, אם אנחנו מרגישים בלופ תקוע של איזשהו כאב כמו כעס, עצבות, ייאוש, חוסר ערך, חוסר אונים, בדידות וכו', וישנו מאמץ רב להיחלץ מהקושי הזה, גם אם המאמץ במודע וגם אם לא, זה בהחלט מוריד מאיתנו המון אנרגיות. זה לא קרה במקרה, עשינו טעות מסוימת שגרמה ללופ המתיש והלא נעים הזה.

אני לא מאמין בלנסות לשכנע מישהו לראות את המציאות כפי שאני רואה אותה, אני כן מאמין בלהציע צורת התייחסות מעשית ופעולות מעשיות – כאלו שמונעות פגיעה רגשית ויוצרות מציאות הרמונית יותר, וזו אחת הסיבות שאני אוהב להיות מטפל רגשי.

איך כל זה קשור לאהבה?
כמו שיש פעולות מסוימות שגורמות לפגיעה רגשית, יש פעולות מסוימות שמאפשרות הרגשה של אהבה. לא חשבתי שאתחיל לחקור על אהבה, בסך הכל רציתי להיות מציאותי יותר, אבל במהלך הדרך להבין מה מעשי ומה לא, התגבשה בי ההבנה שלחיות בלי רגש של אהבה זו כנראה הדרך הכי לא מעשית לחיות. כמובן שהרצון הטבעי שבנו הוא כן להרגיש אהבה ולהיות מונעים ממנה, ועם זאת לא תמיד קל להרגיש את הרצון הזה ואת הרגש הזה. למשל לפעמים נדמה לנו מציאותי הוגן ונכון לכעוס על עצמנו או על אחרים, או שנדמה לנו שאנו צריכים לפחד ממשהו כשאין באמת איום.

רגשות לא נעימים נתפסים כ"נכונים", אנו נאחזים בהם וכמובן שאז קשה יותר להרגיש אהבה. במצב של מודעות גבוהה יותר אנו יודעים לזהות אם אין איום ממשי ואז לא נרגיש שנכון לפחד, או לזהות שאין כוונה רעה ואז לא נרגיש שנכון לכעוס. לא פשוט אפילו לשער כמה מהזמן אנו מרגישים רגשות לא נעימים רק בגלל קריאה לא נכונה של המציאות.

קריאה לא נכונה של המציאות יכולה לקרות במצבים שונים, שני מצבים לדוגמא בהם אנו עלולים להתבלבל הם שאנחנו פגועים ומרגישים לא ראויים, או שאנחנו פוגעים במישהו אחר. לא תמיד פשוט לגלות שאנחנו מרגישים פגועים ולא ראויים או נחותים, לא תמיד פשוט לגלות אנחנו עושים טעות ופוגעים בעצמנו, ולפעמים עוד יותר לא פשוט לגלות שאנחנו פוגעים באחרים.
בתוך מסע הגילוי על מהי אהבה, גיליתי לא מעט פעמים כמה כואב לי (כאב שהדחקתי) ולמדתי על כל כך הרבה טעויות שעשיתי, שפגעתי גם בעצמי וגם באחרים. לא פגעתי בעצמי או באחרים מתוך כוונה רעה, ובכל זאת עשיתי זאת.

אחד הדברים שמלמדים אותנו שהמציאות היא מציאות ולא רק השערה או השקפה סובייקטיבית, זה שהמציאות לא קשורה רק בי או בך, היא קשורה בכולנו. במילים אחרות, שכשאני רוצה להכיר במציאות כפי שהיא באמת, עליי לחשוב לא רק על עצמי. זאת אומרת, להתחשב בצרכים של אחרים, זה לא רק נחמד יותר, זה גם מציאותי יותר, כי אם אני פחות מתחשב באחרים, בסופו של דבר גם אני נפגע מכך. אתן דוגמאות בהמשך. ועליי לשקול: מה מתוך מה שאני חושב שאני יודע, נתפס אצלי כ"ידיעה" רק כי נוח לי להאמין בזה? או: אם לא נוח לי כרגע להאמין בזה, יכול להיות שזה בכל זאת נכון?

כשהבנתי שכדאי שאעשה את השיקול הזה, בהתחלה זה היה נורא מפחיד כי גיליתי שכמעט כל מה שאני חושב שאני יודע לפתע מתערער. בכל זאת לא ויתרתי, רציתי להכיר במציאות כמו שהיא, גם אם זה אומר לשכוח מכמעט כל מה שאני מרגיש שנכון, והתחלתי לחשוב מזווית אחרת, שבה נוחות והרווח המידיים שלי לא מהווים את השיקול המרכזי להחלטה שלי מה אמיתי ומה לא, מה נכון ומה לא.

במצוקה הרגשית הנוראית שהייתי בה, לחקור את המציאות, כשהנוחות והרווח האישי שלי לא מהווים שיקול מרכזי, היה דבר מאוד מאתגר ולא פשוט, עם זאת זה נתן לי מיקוד במשהו חיובי באמת.
כשראיתי את המציאות בלי לנסות להדחיק את הכאב שבה, זה גרם לי להיות כן ואמיתי יותר עם עצמי, ועל אף הכאב, לראשונה, ידעתי שאני יכול להעריך את עצמי יותר – באמת. כי הפעם זו כבר לא היתה עוד תיאוריה שמתיימרת להיות בעיקר נוחה, אלא השאיפה לראות את האמת כמו שהיא, גם אם היא לא נוחה.
הכנות הזו איפשרה לי להתחבר לי לעצמי באמת, ובסופו של דבר התחלתי להבין שאני יכול גם להתחבר לאחרים באמת.
כשאני אומר להתחבר באמת, אני מתכוון לאהוב באמת. החיבור לאחרים בהתחלה היה מאוד חלש ולא היה פשוט אפילו להבחין בו, ועדיין ידעתי שאיכשהו מתאפשר חיבור אמיתי ברמה מסוימת.

את אותה שאלה ששאלתי לגבי מציאות, שאלתי גם לגבי אהבה: כמה מתוך מה שאני חושב שאני יודע על אהבה, נתפס אצלי כ"ידיעה" רק כי נוח לי להאמין בזה?

הלחצים הנפשיים שסבלתי מהם נמשכו הרבה שנים, החלפתי הרבה תיאוריות נוחות ומרגיעות, ובסופו של דבר זה לא היה מעשי, כי זה לא היה ריאלי. לא התמודדתי באמת עם הכאב שהיה בי, לא הייתי מוכן באמת לראות טעויות שאני עושה ולהכיר במצוקה העמוקה שנמצאת בי, רציתי בעיקר פיתרון מיידי לסבל הרגשי שחוויתי, והציפייה הזו כמובן לא היתה ריאלית.

הרגיעה הזמנית מהלחץ (בזכות כל מיני תיאוריות ורעיונות שהחזקתי בהם) הפכה לרגעית יותר ויותר. היציבות הרגשית שלי הידרדרה כל כך עד שידעתי שאם לא אעשה שינוי משמעותי, חוסר התפקוד שלי יהפוך להיות כל כך בעייתי עד שהחיי כנראה יגיעו לסיומם המר. לא הרגשתי חשק להרוג את עצמי, אבל הרצון שבי לחיות נחלש מאוד והרגשתי שאיזשהו כאוס חסר כל היגיון אוכל אותי מפנים ובמהירות.
עלה בי פחד אדיר וטוב שכך, כי הוא עזר לי להבין שאני נמצא בסכנה ממשית ועליי לעשות משהו שונה. אז הרעיון הזה של "להיות מציאותי" עם כל האחריות שבו, סוף סוף היה באמת רעיון ריאלי – וזה מה שהציל אותי.

ההחלטה הזו "להיות ריאלי" הובילה לכך שהתאמתי עם המציאות יותר ויותר, הכאב צף וגם הוא היה חלק מהמציאות שרציתי להבין יותר, מה בדיוק אני מרגיש, למה ולמה עכשיו, האם הוא מגיע מתוך פרשנות נכונה או לא, האם הוא עוזר לי או לא, איך אפשר להשתחרר ממנו?
עם הזמן המודעות שלי התגברה עוד ועוד, למדתי לעשות את האבחנה בין כאב רגשי ובין סבל רגשי, איך להתייחס לכל זה, איך להשתחרר מהמצוקה יותר ויותר, להחליף אותה בהרגשה של אהבה ובלי להתאמץ לעשות זאת, אלא להפוך את זה לגישה ודרך חיים.
גם היום אני ממשיך להגביר את המודעות. ניסחתי עקרונות, מושגים, קווים מנחים ולמעשה צעדים מעשיים או שלבים שאפשר להתקדם איתם כדי להרים את המודעות ולהתחבר להרגשה של אהבה פנימית, כזו שאינה תלויה ביחס מאחרים, אלא רק בעצמך. את כל זה אשתף בספר הזה.

 

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin