מרץ 2022

לסלוח לעצמך ולאחרים

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

להתקומם ולכעוס על דברים לא הוגנים שקורים לך או לאחרים, זה טבעי ואפילו מאוד חשוב, אבל איפה הגבול שבו הכעס הופך להיות מופרז?

לדעתי אפשר לשים לב להבדל בין כעס ריאלי וכעס מופרז אם שמים לב להבדל במיקוד: אם אנחנו כועסים ומתמקדים בפיתרון, או כועסים ומתמקדים בבעיה. כעס של האני הפנימי הוא מאוד מידתי ושקול, הוא מטבעו לא נוח אבל גם לא מלחיץ או מותח, להפך, כעס מידתי מחבר אותנו לחוש הצדק הטבעי שיש בנו ועוזר לנו להתחבר לעצמנו – אנחנו מתקוממים על נזק שנגרם ממעשה אלים כלשהו, מתוך רצון לתקן, ללמוד, לשפר – ומתמקדים בכך, ביצירת פתרונות. בסוג כזה של כעס נישאר רגועים, כי רמת הקבלה שבנו תהיה הרבה יותר גדולה מרמת ההתנגדות.

לעומת זאת, כעס שמתמקד בבעיה יהיה מתוך הזדהות עם האני החיצוני, זה יהיה כעס שכן מגביר את הלחץ והמתח שבנו. וכמובן שכעס מסוג זה אינו מחבר אותנו לעצמנו אלא להפך, הוא מעיד על מודעות נמוכה, חשיבה שקרית, לא ריאלית ולא מעשית.

טעויות שגורמות לנזקים, נגרמות מתוך אחת או יותר מהסיבות האלו (שמעידות על מגבלה מסוימת): חוסר מודעות, חוסר בכישור מסוים, לחץ או מצוקה. כשאנחנו מבינים את הסיבה לטעות, לרוב אנחנו לא נכעס בכלל וגם אם כן נכעס נתמקד בפיתרון ולא בבעיה. בהמשך אתן כמה דוגמאות.

כשאנחנו לא מסוגלים לראות שיש בנו או באחרים יכולת מוגבלת להבין, יכולת מוגבלת לחשוב באופן עצמאי ונכון, יכולת מוגבלת להתנהג בצורה חיובית, רק אז אנחנו נכעס על עצמנו או על אחרים. כשאנחנו רואים את היכולת המוגבלת, אנחנו לא נצפה מעצמנו או מאחרים ליותר ממה שאנו או הם מסוגלים ולכן גם לא נתמקד בכעס.

בכעס ריאלי, אנחנו נתקומם מול המעשה השלילי והזנק שנגרם בגללו, ויחד עם זאת לא נתמקד באשמה פרסונלית/אישית או בדחף נקמני.

בכל השנים שבזבזתי המון זמן ואנרגיה על כמויות אדירות של התנגדות וכעס על עצמי ועל אחרים, פשוט לא הייתי מסוגל להכיר ביכולת המוגבלת או להשלים עם היכולת המוגבלת שבי ובאחרים. התעקשתי שיש בי או באחרים יותר יכולת, שבפועל לא היתה.

למשל, חשבתי שיכלו להקשיב לי או להבין אותי יותר. חשבתי שיכלו לנהוג בדרך הוגנת וצודקת יותר. חשבתי שיש לי יותר מודעות. חשבתי שיש לי יותר יציבות רגשית ושלא אפול כל כך מהר לדרמות. חשבתי שהגוף שלי חזק ובריא יותר. חשבתי שיש לי יותר סבלנות. חשבתי שיש לי יותר שליטה עצמית.

וכשאנחנו מגלים שאין לנו את זה כמו שחשבנו, ולא מוכנים להשלים עם כך, אנחנו נכעס.

האני הנשגב מתעקש להיאחז באשליה שיש לו יותר יכולת ולא משלים עם המגבלה. כל כעס מופרז מגיע מהאני הנשגב, שמעניק אשליה של יכולת מוגברת וביטחון מדומה. במילים אחרות, הסיבה היחידה שהכעס המופרז קיים, זה כי חסר לנו ביטחון פנימי אמיתי.

הכעס המופרז שייך באופן מובהק לתחפושות של הצדקן (או שומר הצדק) והבריון/כל יכול.

הבריון/כל יכול יופיע כשנתקשה לקבל מגבלה בעצמנו או באחרים – אנחנו דוחפים בבריונות את עצמנו או מישהו אחר כדי "להראות" שאנחנו/הם מסוגלים ליותר. שומר הצדק יופיע כשנתקשה לקבל מגבלה של מה שנתפס בעינינו כ"התנהגות הוגנת" בעצמנו או באחרים. כמובן שבפעמים רבות שתי התחפושות האלו יתערבבו יחד, אם למשל בתוך ריב אנחנו מתחפשים לבריון כי אנחנו מרגישים שאנחנו צודקים ומנסים להכריח את הצד השני להבין זאת.

אם כילדים המסר העיקרי שאנחנו מקבלים הוא "לצבור נקודות זכות" (להפוך ל"נשגבים") על מנת להיחשב "מוצלחים וראויים", אז לנו כילדים לעומת בוגרים, באופן כללי קל יותר להתבלבל ולהתחיל להזדהות עם האני החיצוני – הנשגב והנחות. במילים אחרות, בתור ילדים החשיבה שלנו פחות עצמאית ויותר "מועתקת" בהתאם לאיך שהסביבה לימדה אותנו לחשוב.

ככול שאנחנו מתבגרים, החשיבה יכולה להפוך עצמאית יותר, מהסיבה הפשוטה שאנחנו נחשפים לדעות, תרבויות, ודרכי חשיבה נוספות – ההזדמנות שלנו להטיל ספק בצורת החשיבה שבנו ולשנות אותה גדלה.

כשאני מדבר על "צורת חשיבה" אני מתכוון לפרשנות שיש בנו למציאות באופן כללי, ובמיוחד לאופן שבו אנו מעניקים לעצמנו או מורידים מעצמנו ערך וחשיבות.

אני מאמין שכל אדם נולד עם אהבה פנימית אמיתית, שאף אדם לא נולד עם התנגדות גדולה לעצמו, אשמה או הלקאה עצמית. וגם אם יש התנגדות מסוימת שאנו נולדים איתה היא מאוד זניחה. ההתנגדות לעצמנו עולה ברגע שאנחנו רואים שילדים מסוימים מקבלים יותר יחס וילדים מסוימים מקבלים פחות. הילדים עם יותר יחס נתפסים בתור "המקובלים" ו"הנשגבים". הילדים עם הפחות יחס דחויים יותר ונדמה שהם ה"לא ראויים" ו"הנחותים". ואם באופן עקבי זוהי דרך ההתייחסות של אחרים סביבנו, מתחיל להשתרש בנו הרגל של חשיבה השוואתית ותחרותית. ובלי לשים לב נכנסנו למירוץ אחר יחס, כשבבסיס למרוץ הזה הפרשנות השגויה שאדם דחוי יותר הוא פחות חשוב וראוי, ואדם מקובל יותר הוא יותר חשוב וראוי.

על השגיאה הזו בפרשנות אנחנו משלמים מחיר מאוד כבד. לא התכוונו לעשות את הטעות הזו, ובכל זאת היא נעשתה. את הנעשה אי אפשר להחזיר לאחור, אך העבר נמצא שם בין השאר כדי שנלמד ממנו.

אם אנחנו באמת מסוגלים להבין ברמה הרציונלית וגם ברמה הרגשית שזה לא היה הוגן שחשבנו על עצמנו בתור ילדים שאנחנו נחותים או נשגבים, נוכל לשנות את הפרשנות לפחות לגבי ההתייחסות לעבר ולסלוח לעצמנו על השגיאה הזו בפרשנות שעשינו. מתוך כך, אפשר לסלוח גם על כל שאר הטעויות שעשינו בעקבות הקולות המשכנעים של הנחות ושל הנשגב. ואם אפשר לסלוח על טעויות עבר, אפשר להבין שגם היום אנחנו עדיין עושים טעויות וגם בעתיד נעשה טעויות. אפשר להבין זאת ולקבל זאת – לסלוח לעצמנו על כך.
כמובן שלהבין זאת, זה לא דבר מובן מאילו, ולא תמיד קל.

הקושי לסלוח נובע למעשה מההזדהות עם הנשגב.
הנשגב הוא זה שמתכחש לכאב, לחולשה ולמגבלות. הוא מתעקש שיש לו יכולת גבוהה יותר ממה שהיא באמת, והוא מתעקש שהיתה לו יכולת גבוהה יותר ממה שבאמת היתה לו  בעבר: "יכולתי לפעול טוב/נכון יותר". הוא מסרב להכיר במציאות שכבר הוכיחה – בפועל לא היתה לי מספיק יכולת או מודעות כדי לפעול אחרת.

הסיבה היחידה שאנחנו כועסים על עצמנו היא שנדמה לנו שהיינו מסוגלים ליותר, ולכן לא מבינים איך יכול להיות שלא פעלנו באופן "מוצלח" יותר:
"איך יכול להיות שלא שמתי לב?"
"איך יכול להיות שלא הבנתי?"
"איך יכול להיות שלא עשיתי יותר?"

אנחנו מתעקשים לא לסלוח לעצמנו, כדי לשמור על הנשגב – לשמור על האשליה שיש בנו יותר יכולת.

לעומת זאת, אם נודה שנהגנו בטיפשות או בחוסר תשומת לב, פשוט בגלל שזה היה גבול ליכולת שלנו, למעשה נודה שלא היינו "נשגבים" כמו שחשבנו. מצד אחד נוותר במידה מסוימת על האשליה של הנשגב (שלפעמים זה לא כל כך קל),  ומצד שני נוכל סוף סוף לסלוח לעצמנו:

"גם אם פעלתי מתוך טיפשות או חוסר מודעות זה לא אומר שהייתי נחות, זה רק אומר שהייתי אנושי, שיש גבול ליכולת שלי להבין דברים ולא לעשות טעויות".

זה יכול להיות מבלבל במיוחד, אם המודעות שלנו למנוע טעות מסוימת הייתה כמעט מספיק גבוהה אבל עוד לא מספיק גבוהה: יכולנו לראות שאנחנו עומדים לעשות טעות או כבר עושים טעות, ובכל זאת לא הצלחנו למנוע אותה.

כמה דוגמאות שבהן זה ניכר:

התמכרויות:
"אני שם לב ששוב אני ניגש (לדוגמא, לאוכל/סם/קניות/אלכוהול/הימורים), מבין ברמה מסוימת שזו טעות, אבל לא מצליח לעצור את עצמי".

זה ניכר גם בקשרים כמו זוגיות ובקשרים עם אנשים בכלל:
"אני שם לב שהקשר הזה מכביד עליי, מקשה עליי, מבין ברמה מסוימת שזו טעות, אבל לא מצליח לעצור או להתרחק מהקשר הזה".

בהתנהגות אגרסיבית:
"אני שם לב שאני מתנהג בצורה מכוערת, אלימה ואגרסיבית מידי, מבין ברמה מסוימת שזו טעות, אבל לא מצליח לעצור את ההתנהגות הזו".

בריאות:
"אני שם לב שאני מזניח את הבריאות שלי, מבין ברמה מסוימת שזו טעות, אבל לא מצליח לנהוג אחרת".

וזה יכול לקרות כמובן בכל תחום אחר וגם בדברים הכי קטנים:
"שמתי לב שעוד רגע אני מפיל את הכוס ושובר אותה, ובכל זאת לא הצלחתי למנוע את זה"

במקרים כאלו הנטייה לכעוס על עצמנו גדולה יותר, כי יותר נדמה ש"יכולנו למנוע את הטעות", הנשגב מתעקש שיש לו יכולת גבוהה יותר מכפי שהיא באמת, ובמקום לסלוח לעצמנו, אנחנו כועסים על עצמנו.  

כדי למנוע טעויות, זה לא מספיק שרק נשים לב לטעות ברמה חלקית או באחוז יחסית גבוה, זו צריכה להיות מודעות גבוהה וברורה מספיק.

במילים אחרות, לא מספיק להרגיש חלקית את גודל הנזק (שנגרם או ייגרם מהחלטה מסוימת) או את גודל הנזק שכבר קיים, צריך להרגיש ברמה משמעותית מספיק את גודל הנזק ורק אז באמת נדע ונהיה מוכנים להימנע מהטעות שפוגעת בנו או באחרים.

האני החיצוני גורם לטעויות ונזקים רבים, אבל כשאנחנו מזוהים מידי עם האני החיצוני, הזנק שהוא עושה לא נתפס בכלל כנזק כי ההדחקה גדולה מידי, או שנתפס חלקית, או שנתפס כנזק אבל לא מספיק ברור לנו שהנזק נוצר בעקבות האני החיצוני.

במילים אחרות, לא מספיק ברור לנו הקשר בין התפיסה השגויה של האני החיצוני ובין הנזק, הנזק שהוא למעשה הלחץ והסבל שאנחנו מרגישים והטעויות שעשינו כתוצאה מכך, שפגעו בנו ובאחרים.

אנחנו לא מזהים את גודל הנזק כי הנשגב עדיין משכנע אותנו במידה משמעותית ש"הכל בסדר", ש"הלחץ חיובי", ש"המאמץ חיובי, ש"האגרסיביות חיובית".

("אני לא כל כך מכור", "ההתמכרות לא ממש פוגעת בי", "אני חייב להתפשר ולהישאר בקשר עם האדם הזה", "אני צריך לכעוס ולהרים את הקול כדי שיבינו אותי", "אני חייב לעבוד מאוד קשה כדי להצליח").

רק ברגע שאנחנו יודעים לשייך את ההתנהגות של האני החיצוני לסבל ולטעויות שאנחנו עושים ברמה מספיק משמעותית, נוכל להבין שאנחנו עושים טעות ולמנוע אותה.

למה השיוך בין הנזק ובין התפיסה של האני החיצוני, צריך להיות שלם? (לא חלקי ולא כמעט שלם). כי עד שזה לא שלם, אנחנו עדיין מתלבטים וחושבים שאולי הטעות היא לא טעות, עדיין נדמה שאולי ההתנהגות של האני החיצוני היא חיובית וחיונית, לכן עדיין לא נהיה מוכנים לעצור או למנוע את הטעות.

גם אחרי שזיהנו ברמה משמעותית מספיק את גודל הנזק, זה לא תמיד אומר שנצליח למנוע את כל הטעות, אבל לפחות נתחיל להפחית מהטעות, ועם הזמן המודעות תמשיך להתגבר ונמנע מהטעות יותר ויותר.

אם נתייחס לטעויות באופן הכללי ביותר – הטעות הגדולה ביותר היא בתפיסה שהערך שלנו תלוי ביחס מאחרים. מתוך הטעות הראשית הזו מצטבר בנו מתח שמוליד את כל שאר הטעויות המשניות – כעס מופרז ואגרסיביות, פרנויות וחרדות, התמכרויות שונות, חוסר תשומת לב ורשלנות שנובעת ממנה.

בתוך תהליך הדרגתי של התחברות עם האני הפנימי, אפשר לראות הבדלים משמעותיים יותר ויותר בשינוי הטעויות המשניות, כי עם הזמן קל יותר לשייך את הקשר בין הנזק והטעויות האלו ובין הטעות הראשית.

ככול שנקדיש לעצמנו יותר תשומת לב, ונחליף את ההלקאה העצמית שיש בנו בחמלה וקבלה, הביטחון הפנימי האמיתי יעלה בנו והפרשנות השגויה (הטעות הראשית) תתחלף בנכונה: "החשיבות והערך שלי אינם תלויים בכמות היחס שיש לי מאחרים, אלא שהערך שבי תמיד התקיים ויתקיים מעצם הרצון הטוב שתמיד היה ויהיה איתי".

ככול שאנו מחליפים את הפרשנות השיפוטית כלפי עצמנו לפרשנות תומכת, סולחת, חומלת ומקבלת כך הערך האמיתי שבנו נחשף יותר ויותר, ונעשה פחות טעויות.

אפשר להפנות אצבע מאשימה לסביבה בה גדלנו שבמובן מסוים הכריחו אותנו לחשוב בצורה לא נכונה. בהחלט יש בזה מן האמת וטבעי להתקומם על כך, אבל עד גבול מסוים, כי בשורה התחתונה אנחנו רוצים להתחבר לעצמנו ולהיות פרקטיים – אם נתמקד בהאשמות נפסיד את עצמנו, כי ההתנגדות והמתח רק יעלו, וזה בא על חשבוננו. מצד שני, אם אנחנו מוצאים את הדרך להתייחס בהבנה וסלחנות לעבר ולדרך הלא הוגנת שבה התנהגו אתנו, נוכל באמת להרוויח את היכולת להשתחרר מהמתח.

כמובן שזה לא משהו שתמיד פשוט לעשות אותו, כי המטען הרגשי בהקשר הזה יכול להיות מאוד כבד. התהליך הזה של לסלוח או לשחרר אפשרי רק כשאנחנו באמת מיישמים יחס הוגן יותר לעצמנו באופן משמעותי, וסולחים לעצמנו. כי כל עוד ההתנגדות כלפי עצמנו נשארת גדולה, היא עדיין תצא מול אחרים. אם הציפיות שלנו מעצמנו גבוהות מידי, הן יהיו גבוהות מידי גם מאחרים (גם מבלי שנשים לב לכך) וכשאני הנשגב לא מקבל את מה שדרש, נרגיש "פגיעה בכבוד" – הקול של הנחות יתעורר – "מזלזלים בי", "דורכים עלי", "מקטינים אותי".
עוד על כך אפשר לקרוא בפרק "ריבים והתפייסויות".

אם אנחנו סולחים על התנהגות מסוימת, זה לא אומר שאנחנו מסכימים איתה. (בדיוק על אותו משקל שתיארתי בפרק "קבלה והסכמה" על כך שקבלה והסכמה הם שני דברים מאוד שונים).

אני סולח לעצמי על הטעויות שעשיתי, לא כדי "לוותר לעצמי", אלא מתוך מודעות שבאמת לא יכולתי לפעול אחרת, ושהטעות נעשתה מתוך אחת או יותר מהאפשרויות: מצוקה או לחץ, חוסר בכישור מסוים וחוסר מודעות. ובכל אופן הטעות לא נעשתה מתוך כוונה רעה.

אני סולח לאחרים על טעויות שעשו, לא כדי "לוותר להם", אלא מתוך מודעות שבאמת לא יכלו לפעול אחרת, ושגם אחרים עושים טעויות בגלל אותן סיבות שציינתי קודם, ולא מתוך כוונה רעה.

המטרה בלסלוח היא לא "לוותר" למישהו. המטרה היא לשחרר את המתח המיותר שהצטבר ונאגר בנו, וכתוצאה משחרור זה נהיה מסוגלים יותר להתמקד בהזדמנויות לממש את הרצון האמיתי שלנו.

"למרות שעשית לי דבר נורא, אני כבר לא צריך להתמקד בלכעוס עלייך או להרגיש נשגב ממך. מה שעשית לא אומר עליי או עלייך שום דבר שלילי, מה שעשית רק אומר שלא היית מחובר לעצמך, היית במצוקה של הנחות שהובילה אותך להתנהג בחוסר רגישות מתוך הנשגב".

כשאנו מתחילים להרגיש אשמה או שאנו לא ראויים, הרבה פעמים באופן כמעט אוטומטי אנחנו ננסה להפטר מההרגשה הזו, על ידי כך שנאשים אחרים ש"גרמו לי להרגיש כך".

כשאנחנו כועסים על אחרים, זה הופך אותם לנחותים ואותנו לנשגבים מעליהם. ואז נדמה שיותר קל כי הנשגב מעניק ביטחון מדומה, ונדמה שאנחנו פורקים את כל ההתנגדות והכעס החוצה.

אבל לא רק שזה לא באמת מקל על המצב, זה אפילו מחריף אותו, כי עכשיו במקום לשים לב לבעיה האמיתית שהיא הכעס שיש בי לעצמי, אני מתמקד בכעס שיש בי על אחרים. הכעס שיש בי על עצמי לא באמת השתחרר כלפי חוץ, המתח נשאר בפנים.

המתח נשאר בפנים כי הוא מתחיל מהמחשבות של הנחות והנשגב רק מדחיק אותן אבל לא באמת עוצר אותן: המחשבות של הנחות נשארות בתת מודע וצוברות עוד ועוד מתח.

בגלל שאני לא מתמקד בבעיה האמיתית, אני לא יכול לשים לב למצוקה שנוצרת מהמחשבות של הנחות, ולכן אין לי באמת סיכוי לשחרר את הכעס שיש בי על עצמי.

נכון שבמובן מסוים לימדו אותי לחשוב בצורה לא נכונה (או עשו לי דבר נורא כלשהו אחר), אבל מהרגע שהבנתי שבסופו של דבר אני סוחב על עצמי סבל בגלל צורת החשיבה שבי, (בגלל שהאשמה וההתנגדות שיש בי לעצמי), האחריות האמיתית שלי היא לשנות את צורת המחשבה וההתייחסות לעצמי, ולא לנסות להכריח אחרים לשנות את התנהגותם או התייחסותם אליי.

תינוק אף פעם לא נולד עם שנאה עצמית או עם הרבה כעס על עצמו, אבל גם לא עם כמות אין סופית של אהבה עצמית.

אם תינוק נולד בסביבה שרגילה להגיע לתוצאות בעזרת אשמה וכעס עצמי, סיכוי גבוה עד כמעט בלתי נמנע שגם התינוק יהפוך לילד שיתרגל לכעוס על עצמו כדי להגיע לתוצאות והישגים. הכעס העצמי נדמה כמו משהו "חיובי ויעיל" שעוזר לנו "להשתפר".

הסביבה במובן מסוים הכריחה אותו לכעוס על עצמו, וזה לא הוגן, אבל למה עשו לו את זה? למה לימדו אותו לחשוב בצורה כל כך הרסנית? – רק מתוך תפיסה שגויה שזה יעזור לו להתקדם.

אם הילד נתפס כ"ילד בעייתי" ש"מתנהג לא יפה", "הילד עושה לי בושות", "הילד מזלזל בי וגורם לי להראות/להרגיש חלש ליד אחרים", גם במקרה הזה יכול לעלות בהורים (או אחרים) הדחף לכעוס עליו כדי להרגיש נשגבים ממנו ובכך להדחיק את המצוקה שבהם – החוויה שהם לא ראויים. כמובן שהשיקול הזה לא נעשה במודע, אלא בתת מודע.

אם היתה בילד מודעות של אהבה עצמית ברמה מספיק גבוהה, שום מאמץ לשכנע אותו לכעוס על עצמו לא היה עובד, ויחד עם זאת המודעות של אהבה עצמית תמיד מוגבלת. במילים אחרות, כולנו נולדנו עם נטייה מסוימת לכעוס על עצמנו.

אם ניקח את התפוח הכי יפה ונשים אותו בקערה עם תפוחים רקובים, הם "ידביקו" אותו והוא יירקב.

"למזלנו" אנחנו לא תמיד חייבים להתנהג כמו תפוחים, כי לעומת זאת, אצל אדם עם מודעות עצמית גבוהה יותר, הנטייה לכעוס על עצמו תהיה קטנה יותר, ואז גם אם ישהה בסביבה שבה ינסו לשכנע אותו לכעוס על עצמו, לא רק שרוב הסיכויים שזה לא ייקרה, אלא אפילו יכול להיות שהוא זה שישפיע עליהם לקבל את עצמם יותר.

במילים אחרות, אם מישהו יכול להכריח אותי לכעוס על עצמי, זה רק בתנאי שרמת המודעות שלי נמוכה יחסית, והנטייה שבי לכעוס עצמי כבר לא קטנה.

אם מישהו במידה מסוימת הכריח אותי לכעוס על עצמי, התגובה שלי למתח שיש בי או איך להשתחרר מהמתח, שוב תלויה ברמת המודעות שבי. תגובה של התמקדות בכעס ואשמה כלפי האחר, מעידה על מודעות ברמה נמוכה. כאילו שאם נמצא "מי התחיל את המתח" זה באמת יעזור לנו להפטר מהמצוקה שיש בנו. זה כל כך לא אפקטיבי מהרבה סיבות, ובכל אופן החיפוש אחר "מי התחיל" לא באמת יכול להסתיים או לעזור לנו.

אם נחשוב על כך ברצינות נגלה שגם זה שהכריח אותנו, עשה זאת רק בגלל שמישהו אחר הכריח אותו לכעוס על עצמו וכן הלאה. (הוא לימד אותי שאני צריך לכעוס על עצמי כדי להתקדם, כי כך לימדו אותו, ולימדו את אותה "שיטה" גם את מי שלימדו אותו וכן הלאה).

השאלה "מי התחיל" זו לא שאלה נכונה או יעילה – במודעות יותר גבוהה, ברור לנו שזה בכלל לא רלוונטי "מי התחיל", אלא רק איך אני משתחרר מהכעס שיש בי לעצמי.

ההתנהגות שלהם הפעילה אצלי מחשבה עם פרשנות לא נכונה, המחשבה הלא נכונה גרמה לי לכעוס על עצמי. כל האירוע הזה הוא לא בהכרח דבר שלילי, כי עכשיו יש לי הזדמנות לזהות את החשיבה הלא נכונה שיש בי – ההלקאה העצמית שיש בי, וכך להשתחרר עוד יותר מהמצוקה שיש בי, להשתחרר יותר מהסיפור שבו סיפרתי לעצמי שאני נחות ולא ראוי.

אם סיפרתי לעצמי שאני לא ראוי וזה היה טבוע בתת מודע, עכשיו כשזה צף למודע אני יכול לחזק את הטיעונים לסיפור האמיתי שאני כן ראוי ושווה בין שווים. עצם קיומה של המצוקה במודעות מאפשר את ההזדמנות להתעלות מעליה, למוסס את השורשים שלה ולהתחבר לעצמי יותר.

ללא קיומה של המצוקה לא היתה התפתחות.

ללא הסיפור של הלא ראוי, לא היה יכול להתגלות הסיפור האמיתי של הראוי. התפקיד של השקר הוא להיחשף. במילים אחרות התהליך הזה של חשיפת האמת, הוא תהליך שאפשר להעריך בזכות קיומו של השקר המשכנע.

נכון שבמובן מסוים או ברמה מסוימת הכריחו אותי להאמין בשקר ולכעוס על עצמי, אבל גם העניקו לי מתנה יוצאת דופן. תחשבו שקיבלתם אריזה של מתנה שכל מה האריזה הזו משדרת זה קושי וכיעור. האריזה אטומה בצורה מוגזמת, מסריחה מאוד, מלאה בלכלוך וקוצים. מאוד קל לחשוב שקיבלנו את הדבר הכי גרוע בעולם.

אבל קיבלנו גם הזדמנות.
האריזה האטומה הזו מייצגת את ההתנגדות שיש בנו כלפי עצמנו. ברגע הראשון כמעט באופן אוטומטי אנחנו נרגיש דחף לזרוק את המתנה הזו לזבל ולא לראות אותה יותר לעולם. אבל אם נקשיב מספיק טוב, אנחנו נזהה את ההזדמנות וברגע שנצליח לקלף את ההתנגדות הזו (לפתוח את המתנה), נגלה בתוכנו את הדבר הכי מדהים בפנים – אהבה אמיתית.

ברמת מודעות הכי נמוכה (בהזדהות עם הנשגב) אני אפילו לא שם לב שיש בי כעס על עצמי.

ברמה מעל, אני קצת שם לב לכעס שיש בי על עצמי ומתמקד בלהאשים אחרים במתח שיש בי. (הנחות בתחפושת של הקורבן).

ברמת מודעות יותר גבוהה, אני שם לב שיש בי כעס על עצמי ושיש בי חוויה של נחות, אבל עדיין מתמקד בלהאשים אחרים בחוויה הזו. (התחפושת של הקורבן מתחילה להראות פחות אמינה או אמיתית)

וברמת מודעות יותר גבוהה, אני שם לב שיש בי כעס וחוויה שאני לא ראוי וגודל הנזק שנגרם מכך מאוד ברור, לכן אני מתמקד בלשפר את ההתייחסות לעצמי ולהגדיל את החוויה שאני כן ראוי. (האני הפנימי מזהה את הנחות ומבין שהאחריות שלו היא להשתחרר מהמחשבות של האני החיצוני).

עכשיו כשהקשבתי לעצמי וחיזקתי את החוויה שאני ראוי ללא תלות ביחס מאחרים, אני מרגיש ביטחון אמיתי. אם אני עושה זאת באופן עקבי הביטחון עולה באופן עקבי, התלות ביחס חיובי מאחרים יורדת, ועם הזמן יותר ויותר קשה להכריח אותי לחשוב שאני לא ראוי.

אפשר לשאול: מה באמת הועיל לי, כשכעסתי על אלו שהכריחו אותי לחשוב בצורה לא נכונה, או כשהתמקדתי בלשפר את ההתייחסות לעצמי?

כל עוד האמונה שבי שהערך שלי תלוי ביחס מאחרים היתה חזקה, חשבתי שזה עזר לי להתמקד באשמה על אחרים, אבל אז גיליתי כמה שלמעשה זה רק פגע בי.

הרבה פעמים שואלים אותי "אני מבין שיש בי את התלות הזו, אבל איך אפשר לשנות אמונה כל כך חזקה שכבר נמצאת בי עשרות שנים?"

התשובה היא פשוטה: בדיוק באותה הדרך שבה נוצרה האמונה השגויה, אפשר ליצור אמונה נכונה. האמונה השגויה נוצרה מתוך הרגל שלילי – חשיבה השוואתית ותחרותית. אם נרגיל את עצמנו לצורת התייחסות נכונה, ההרגל החדש יחליף את האמונה הישנה בחדשה.

כשהאמונה הנכונה הופכת חזקה (אני ראוי בלי קשר ליחס מאחרים), הרבה יותר קשה לערער את הביטחון האמיתי. הביטחון אמיתי שמבוסס על שיפור מתמיד של היחס שלך לעצמך, הוא מאוד עוצמתי כי הוא מתבסס על רמת מודעות גבוהה שהנך שווה בין שווים ועל אהבה אמיתית.

המפתח החשוב ביותר לסליחה, זה לקלוט את גודל הלחץ שקיים בנו ובאחרים. לקלוט את גודל הלחץ זה אחד הדברים היותר מאתגרים לעשות. לחץ תמיד מתגבר בגלל מחשבות  של האני החיצוני. הנשגב יתייחס ללחץ כדבר חיובי, אבל הנחות תמיד ירגיש את הלחץ כסבל. במילים אחרות, לשים לב למחשבות של הנחות זה הדבר הכי מבהיל שיכול להיות: זה מפחיד שברגע שנשים לב לכך, אנו עלולים להזדהות יותר עם המחשבות האלו יותר ולהשתכנע מהן יותר. זה באמת מסוכן, לכן כדאי לפתח מודעות למחשבות של הנחות בהדרגה, לאט וברגישות.

אבל, כשאנחנו קולטים את גודל הלחץ שהיה בנו, ברור לנו שלא יכולנו לנהוג אחרת כי ברור שהלחץ השפיע באופן שלילי על שיקול הדעת שלנו. וכשזה ברור, אנו מוכנים לסלוח לעצמנו. לכן מאוד חשוב לשים לב לגודל הלחץ. הלחץ אינו מגדיר את הכוונות שלנו או את הזהות שלנו, אלא רק את גודל המצוקה שיש בנו.

אותה התייחסות נכונה לגבי אחרים: כשברור לנו שהאדם מולנו לא מסוגל היה לנהוג אחרת כי הלחץ השפיע באופן שלילי על שיקול הדעת שלו, ברור שמה שהניע אותו זה לא הרצון שלו, זה לא הוא, אלא המצוקה שיש בו.

אם אנחנו מתנגדים להתנהגות ולא לאדם, אנחנו נדע להגן על עצמנו ובנוסף לנהוג עם אותו אדם בסלחנות והבנה.

אנחנו מגנים על עצמנו בכך שנדע לשים גבול ברור למה אנחנו מוכנים להסכים ומה לא ונדע לעמוד מאחורי הגבול הזה.

בזמן שאנחנו מרגישים פגועים מידי, לא נצליח להמשיך לכבד את האדם מולנו שהתנהג איתנו בצורה שלילית, אנחנו מרגישים רק את הדחף להתרחק או "להחזיר לו", להתנקם, "לטפס עליו" ו"להראות לו" מי חזק, חשוב וקובע יותר.

לעומת זאת, אם היינו מספיק מחוברים לעצמנו, לא הצליחו לפגוע בנו כי הביטחון שלנו לא היה תלוי ביחס מאדם אחר, ואז נהיה יותר מוכנים לעזור לאותו אדם, להקשיב לו ולכוון אותו.

כשאדם פועל באגרסיביות אפשר לעזור לו אם נשדר לו שני מסרים עיקריים: הראשון – "אני זוכר ויודע שאתה טוב במהות שלך, אתה שווה לי בחשיבות שלך". והמסר השני – "יש השלכות להתנהגות שלילית, אני לא אסכים לה, וכאן אני מותח גבול". כשאנחנו שמים גבולות לאחרים ובנוסף ממשיכים לכבד אותם, אנחנו עוזרים להם לשלוט בעצמם – להתנהג יותר מתוך האני הפנימי.

אפשר לשאול: "איך אפשר לסלוח על מעשה כל כך נוראי?", מתוך מחשבה שאם אנחנו סולחים על מעשה נוראי אנחנו מסכימים איתו, אבל זה לא הרעיון. אנחנו סולחים כי ברור לנו שאדם לא תמיד פועל מתוך עצמו, בדיוק כמו שאנחנו לא תמיד פועלים מתוך עצמנו. במילים אחרות, אנחנו סולחים כי אנחנו יודעים שאי אפשר להתנהג בצורה שלילית, כשאנחנו מזוהים ברמה משמעותית עם האני הפנימי. אם הוא עושה טעויות גדולות וחמורות יותר זה רק בגלל שהמצוקה אצלו גדולה יותר.

אנחנו אף פעם לא בוחרים להיות מזוהים עם האני החיצוני, אנחנו לא רוצים להרגיש נחותים ואנחנו גם לא רוצים להרגיש נשגבים. ההחלטה להרגיש נחות מגיעה מתוך פרשנות לא נכונה, שכאילו החשיבות שלנו נמדדת לפי רמת ההישגים שלנו בהשוואה לאחרים, וההחלטה להרגיש נשגב באה רק כדי להדחיק את החוויה של הנחות. גם ההחלטה להרגיש נשגב באה מתוך מודעות נמוכה, כי הנשגב לא באמת מצליח להשתחרר מהנחות, אלא רק לדחות את המצוקה לאחר כך, למצוקה שתהפוך לגדולה יותר. (מתח מודחק הוא מתח מצטבר). כך שבסופו של דבר הנשגב רק מגדיל את הנחות.

לא כל החלטה היא בחירה. החלטות שמגיעות מתוך מצוקה, הן החלטות שמגיעות מחוסר שליטה, חוסר מודעות, חוסר הבנה. באותו הרגע נדמה לנו שאנחנו עושים משהו חיובי, כשלמעשה זה דבר שלילי.

כמו שהיינו רוצים שיבינו את המצוקה שבנו שמגבילה את ההשפעה החיובית שיש לנו על עצמנו ועל אחרים, אנחנו רוצים להבין את המצוקה באחרים שמגבילה ההשפעה החיובית שיש להם.

כשאנחנו מבינים יותר למה אחרים עושים טעויות, אנחנו מבינים יותר למה אנחנו עושים טעויות.

לקבל יותר את עצמך באמת, זה גם לקבל יותר אחרים.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin