ינואר 2022

מי ראוי ליחס ומהו יחס ראוי?

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

אדם במצוקה שמשתמש בתחפושות ומקבל הרבה יחס בלי שום אבחנה והכוונה נכונה, רק לומד להמשיך לטפח את התחפושות – הוא לוקח את כל היחס הזה ישירות לאשליה של הנשגב עם ביטחון מדומה ונכנס למצב עם מודעות נמוכה יותר.

יחס זה דבר נפלא וחיובי כשהוא ניתן ומתקבל במידה. ברגע שיחס מתקבל ללא אבחנה וללא הגבלה, הוא למעשה הסם הממכר והמסוכן ביותר.

לדעתי אין אדם שאינו ראוי ליחס, בלי קשר לרמת ההישגים שלו. אבל כאני אומר ראוי ליחס אני מתכוון ליחס נכון, יחס ראוי.

הנושא של תקשורת נכונה הוא מורכב מאוד ולא ארחיב על כך בספר זה, אבל כן אתייחס לכך בהקשר כללי של איזה יחס כדאי לתת.

הבילבול העיקרי הוא בין לאהוב ובין לרצות. ברגע ש"מסכן" או "קורבן" (או כל תחפושת אחרת) מתחננים ליחס, זה ממש כמו קריז לסם, והדבר האחרון שהם צריכים זה הרבה יחס ללא אבחנה. אם אנחנו עושים את זה, באותו רגע אנחנו מרצים אותם, לא אוהבים אותם.

כי אם אנחנו רק מקשיבים לדרמה שבהם – היא פשוט תגדל. אם אנחנו רק מקשיבים לאופוריה שבהם – היא פשוט תגדל.

הדבר הנכון לעשות הוא לתת יחס מתוך אבחנה ובמידתיות. יחס שניתן ללא אבחנה יכול להיות מאוד מטעה ומזיק. יחס חיובי ותומך באמת הוא יחס מכוון – מכוון את האדם להתחבר לעצמו האמיתי.

כשהאדם מולנו נמצא בדרמה או אופוריה, הוא צריך יחס מכוון: להקשיב מעט, לוודא איתו שהבנו נכון מה המחשבה שיש בו ואז מיד להביע אי הסכמה, פשוט כי אנחנו לא מסכימים, לא עם המחשבה של הנחות ולא עם המחשבה של הנשגב. כשאנחנו מביעים אי הסכמה אנחנו לא מרצים אותו, כן אבל אוהבים אותו.

למשל "אני לא בטוח שהסיפוק שאתה מרגיש מבוסס על המציאות, יכול להיות שמיהרת להתלהב?" או "אני לא מסכים שאתה סובל בגלל איך שהתנהגו איתך, יכול להיות שזה בגלל איך שהגבת לזה?", או "אני מבין שאתה מרגיש כך ועם זאת אני לא מסכים שאתה כל כך אבוד כמו שאתה טוען".

אם הצד השני מוכן לשמוע למה אנחנו לא מסכימים, נשקף לו את הסיבה, ונראה אם אפשר להמשיך ליצור קרקע משותפת. לכבד אדם ולעזור לו זה לא אומר לרצות אותו, לתת לו יחס ללא הגבלה או להסכים עם כל מה שהוא אומר, לכבד אדם זה אומר להקשיב לו ואז להגיד את דעה האמיתית שלנו בצורה מכבדת ורגישה, גם אם זו אי הסכמה.

בקרקע משותפת תהיה שיחה בריאה שיש בה הקשבה הדדית ולא חד כיוונית.

לפעמים כשאנחנו מביעים אי הסכמה הצד השני יהיה מוכן להקשיב לגישה שונה, ולפעמים הצד השני יתנגד יותר, יתעצבן יותר, יאשים אותנו שאנחנו לא מספיק נחמדים או פשוט יתרחק מאיתנו. זה שהוא הגיב כך לא אומר שלא השפענו עליו באופן הנכון. אם אנחנו מחוברים לעצמנו, הביטחון שבנו לא יתערער כתוצאה מתגובה של התנגדות ונרגיש מאוד שלמים עם עצמנו, כי נדע שעשינו את המקסימום כדי לכוון אותו לשים לב יותר למציאות, ועם זאת המוכנות שלו אם וכמה להקשיב לה היא בסופו של דבר באחריות שלו.

כשאני מלווה אנשים בטיפול, זה כמעט בלתי נמנע שיעלו ספקות והתנגדויות, השאלה היא רק כמה. לפעמים בהתחלה של תהליך רק הרמיזה על קיומן של מחשבות של נחות או נשגב, מעוררת כל כך הרבה התנגדות שברור שבשלב הזה כדאי לקחת הפסקה מסוימת ולבדוק שוב את המוכנות להתנסות בדרך שאני מציע.

בדרך כלל קודם כדאי להתמקד יותר באיך לחשוב מתוך האני הפנימי, ולהתרגל לכך תקופה מסוימת כדי לחזק מבחינה רגשית את הביטחון ורק אחר כך להתאמת יותר מול המחשבות של הנחות. המוכנות "להסתכל לבעיה בעיניים" היא בכלל לא מובנת מאילו, וכדאי להבשיל את המוכנות הזו ברגישות ובהדרגה.  

יוצא לי ללוות מקרים עם הורים שרוצים לתת תמיכה והכוונה נכונה לילדיהם, אבל הם בעצמם בדרמה לא קטנה, הם נשאבים לדרמה של הילד והילד נשאב לדרמה שלהם. ההורים משוכנעים שהם סובלים רק בגלל בעיית ההתנהגות של הילד, והילד משוכנע שהוא סובל רק בגלל בעיית ההתנהגות של ההורים. שניהם משליכים את הסבל שבהם על הצד שני, בינתיים הם עדיין מזוהים עם התחפושת של הקורבן, כי עוד אין בהם עדיין את המוכנות להכיר לעומק במחשבות של הנחות שנמצאות בהם, ולהבין שהאחריות לרגשותיהם היא אצלם ולא בשינוי של מישהו אחר.

יש מקרים שבהם הילד לוקח יותר אחריות מהוריו, מגדיל את המודעות, מתחבר לעצמו יותר ואחר כך אפילו עוזר להוריו להתחבר לעצמם יותר. יש מקרים שבהם ההורים לוקחים יותר אחריות, ויש מקרים שבהם שני הצדדים מוכנים לקחת אחריות, שזה כמובן המצב הרצוי ביותר.

את האיזון בתקשורת בין הפנימי לחיצוני אני כמובן משתדל ליישם כל הזמן, גם בחיים האישיים לא פחות מאשר כמטפל.

יחס ראוי ומכבד, זה יחס כן שבו אנו מבטאים את האמת לצד השני ברגישות, האמת הזו תקרב בינינו. גם אם האמת שנגיד תעורר התנגדות ותרחיק פיזית, בסופו של דבר היא מקרבת – כי היא מאפשרת לצד השני את ההזדמנות להתחבר לעצמו באמת. לעומת זאת לתת יחס מרצה, זה למעשה לבטא שקר, שיבטיח אולי התקרבות פיזית, אבל יבטיח גם שאותו אדם יתקרב לאני הנשגב ורק יתרחק מעצמו. כמובן שבפעמים רבות האמת גם תקרב פיזית, אבל זו לא המטרה העיקרית שלה. המטרה העיקרית של האמת היא לתת ההזדמנות הגדולה ביותר כדי שכל אדם יהיה קרוב לעצמו ככול האפשר. ככול שאדם מתקרב לעצמו הוא מתקרב למרחק הנכון והמדויק יותר עם אחרים.

רק ברגע שאנחנו משווים את המרחק הפיזי או כמות היחס לעומת אחרים, זאת אומרת שהנשגב מרגיש את הדחף להערצה ואז אנו יכולים להרגיש שזה רחוק מידי או פחות מידי. לעומת זאת, ברגע שאנחנו מחוברים לעצמנו, אנחנו יודעים שאנחנו מעדיפים לקבל יותר יחס, אבל לא על חשבון האמת – לא יחס מרצה, לא הערצה לנשגב או רחמים לנחות, אלא יחס ראוי ואמיתי בגובה עיניים לאני הפנימי. אנחנו מעדיפים קרבה פיזית גדולה יותר אבל לא בכוח, לא קרבה של תחפושות, אלא קרבה בין הזהות האמיתית שיש בנו.

האיזון בין הפנימי לחיצוני חשוב מאוד בהקשר הזה של תקשורת מול אחרים ובמיוחד מול מי שאינם מאוד מחוברים לעצמם, כי חשוב שנהיה מובנים ונוכל להתקרב לאני הפנימי שקיים בכל אדם. אם נדבר רק בשפה של אני אמיתי, אדם שמאוד מזוהה עם אני חיצוני פשוט לא יהיה מסוגל להבין על מה אנחנו מדברים, ולכן כדאי ליצור סוג של גשר בשפה בין החיצוני לפנימי.

ברגע שאנחנו לומדים לעשות אבחנה בין האני החיצוני והפנימי, אנחנו מסוגלים לתקשר בצורה הרבה יותר אמיתית ומחברת, כי אנחנו יודעים לעשות הפרדה בין המהות ובין ההתנהגות ושאר מרכיבי הרושם. מה שמוביל אותי לדבר על האיזון בין החיצוני לפנימי בהקשר חשוב נוסף.

הצלחה חיצונית ופנימית

האיזון הנוסף בין האני החיצוני לפנימי שאני מתייחס אליו הוא לגבי "ההצלחה החיצונית" – מרכיבי הרושם החיצוני – רמת המוטיבציה, התפקוד/יכולות, התנהגות מוסרית, השפעה על אחרים, רגשות נעימים, רכוש, הון, מראה חיצוני, כושר/בריאות פיזית, משפחה מגובשת, זוגיות, קריירה, תארים וכו'

כל אלו הם דברים מאוד חשובים שאנחנו מאוד רוצים, אבל באמת לא חייבים כדי להיות בטוחים או מאושרים. הביטחון והאושר תלויים רק בדבר אחד – יחס מכבד לעצמנו. ככול שהיחס לעצמנו הוא מכבד יותר, אנחנו עושים יותר ויותר מה שאנחנו אוהבים באמת, בלי לחץ אלא בקצב שלנו, נחיה ללא פחד מביקורת או דחייה, נרגיש בהכרת תודה גם על הכאב וגם על האהבה וההרמוניה שיש בחיינו. כל אלו הם תוצאה של יחס מכבד לעצמנו.

ככול שתהליך ההתחברות לעצמנו מתחזק, אנחנו נרגיש יותר את הרצון הטבעי שבנו ושמגיע לנו יותר ולכן באופן טבעי גם נשקיע יותר בעצמנו וכל אותם מרכיבי רושם יהיו מושגים יותר, רק שפעם הם לא ייתפסו כשריון או כמו משהו שמגדיר את הזהות שלנו, אלא כבונוסים שפשוט מוסיפים להנאה ולהרמוניה שכבר קיימת בתוכנו.

כשאנחנו מחוברים לעצמנו, כמובן שרמת המוטיבציה גדלה, ההתנהגות שלנו תהפוך מתחשבת יותר גם כלפי אחרים וההשפעה שלנו תהפוך חיובית יותר. נרגיש בטוחים ושמחים יותר, נעסוק יותר בדברים שאנחנו אוהבים ולכן נגיע לתוצאות שנהיה מרוצים מהן יותר. נשקיע יותר בבריאות שלנו, הרצון להתקרב יותר לאנשים יגדל כי אנחנו פחות מאשימים אחרים ויותר רואים אנשים כשווים לנו. לכן איך שלא הופכים את זה, אפילו מתוך "מחשבה אגוצנטרית", תמיד משתלם יותר להתחבר לעצמנו.

במילים אחרות, האיזון בהקשר הזה בין החיצוני לפנימי הוא שהתנועה לאושר היא תמיד מבפנים החוצה ולא מהחוץ פנימה. בפנים – קודם כל יחס מכבד לעצמנו, ואז החוצה – הישגים והצלחות מכל הסוגים.

כשהתנועה היא מבפנים החוצה, כל אותם הישגים הם רק ביטוי של כוח האהבה הפנימית שבנו, והם לא מקור לכוח מדומה של האני הנשגב.

אהבה פנימית

אהבה פנימית אינה תלויה ביחס מאחרים. אהבה אמיתית זו אנרגיה שקיימת ברצון הטבעי שיש בכל אדם. ככול שנשים לב לרצון האמיתי שבנו, נשים לב לאהבה שבנו. הרצון הזה לא נוצר בגלל יחס מאחרים, זה רצון שתמיד היה ותמיד יהיה. לכן, כל שעלינו לעשות כדי להרגיש אהבה לעצמנו זה לשים לב לטבענו האמיתי – הרצון הטוב שמגדיר מי אנחנו באמת. הדחף לקבל יחס נוצר רק כאשר אנחנו חווים את "עצמנו" כנפרדים מהחיים, אך ברגע שאנחנו מזהים את עצמנו באמת, אנו מזהים שאנו חלק מהחיים, שווים בערכנו לכל אדם, ולכן הדחף לקבל אישור או חיזוק מאדם אחר יורד.

ככול שאנו מאמנים ומשפרים את יכולת ההקשבה והקבלה, חווית החיבור לחיים ולמציאות גדלה, וחווית החיבור הזו – היא הביטחון האמיתי שמתבסס בתוכנו.

החיבור לא נוצר בזכות יחס מאחרים, אלא בזכות ההקשבה לעצמנו – ההקשבה לעצמנו, לרצון הטבעי שבנו מוכיחה לנו יותר ויותר כמה הכוונה שבנו היא טובה וטהורה, יש הרגשה שהלב נפתח עוד ועוד והמוטיבציה להתבטא ולהעניק לאחרים גדלה יותר ויותר, לכן באופן טבעי נשקיע יותר בביטוי כן ונתינה מהלב וחווית החיבור תמשיך לגדול.

הביטחון שבחווית החיבור כל כך גדול שגם אם משהו או מישהו שמאוד אהבת בחייך יתרחק ממך או "יילקח" ממך, זה יכאב וחיוני שזה יכאב אבל זה לא "ימוטט" אותך, או יכניס אותך ללחץ או לסבל רגשי כלשהו.

חווית החיבור למציאות, זו חוויה מאוד נעימה ומענגת, כי יש בחוויה הזו זרימה נעימה של אנרגיה, זו אנרגיה של אהבה אמיתית.

אדם שפחות מחובר לעצמו פחות יקרין אנרגיה של אהבה, אבל אדם שיותר מחובר לעצמו ירגיש את אנרגיית האהבה שנמצאת גם אצל אדם שפחות מחובר לעצמו. אדם שיותר מחובר לעצמו ירגיש את אנרגיית האהבה שנמצאת גם בבעלי חיים נוספים ובחיים בכלל.

הביטחון והאהבה הפנימית האלו הופכים יציבים יותר ויותר בזכות הכיוון של זרימת אנרגיית האהבה – הזרימה מבפנים והחוצה, אתה מוצא את האהבה בתוך עצמך, משם מתחילה זרימה בעצמך וממשיכה החוצה לסביבה שלך.

אם נרגיש דחף להחזיק את האנרגיה החיובית הזו "רק לעצמנו", הכיוון מתהפך – שוב נחזור לחפש אנרגיה שתגיע מבחוץ. במילים אחרות שוב נרגיש תלות ביחס מאחרים כי נשכח שאנרגיה חיובית טהורה של כוונה טובה נמצאת כבר בתוכנו בכמות אין סופית.

מדוע חשוב ללמוד לאהוב את עצמנו לפני שנוכל להתחבר לאחרים יותר ולאהוב אותם יותר?

כי מאוד חשוב שנבסס קודם יציבות רגשית משמעותית. כמובן שגם יציבות זה דבר יחסי ותמיד אפשר להגדיל אותה, אבל בכל זאת כדאי שתהיה בנו ידיעה פנימית חזקה שאנחנו סומכים על עצמנו, מאמינים בעצמנו ושלמים עם עצמנו גם שאנחנו לבד. כי אם אין בנו את הידיעה הזו, המהירות שבה נפתח תלות רגשית ויחסים שמבוססים על פחד ודרישות, תהיה מהירות גבוהה מאוד. וזו לא היתה הכוונה האמיתית שלנו. הכוונה האמיתית היא לא למכור את עצמנו כדי לקבל הערצה, אלא לתת ולקבל יחס אמיתי בגובה עיניים. אנחנו לא באמת רוצים להיכנס לבועה שתתפוצץ.

מצד שני, אין לנו תמיד הרבה ברירות, אנחנו נמשיך ליצור קשרים לא מאוד אמיתיים ולא בריאים, וזה בסדר, אנו עושים טעויות ולומדים, עם זאת התקווה היא שמבועה לבועה היא תהפוך קטנה יותר – נהיה פחות מנוהלים ממחשבות של אני נחות, פחות נרגיש צורך באשליה של אני נשגב ולכן פחות נשלה את עצמנו. בכל אופן כדאי לזכור שבסופו של דבר העדיפות שלנו היא להתחבר לעצמנו ולהיות אמיתיים יותר, שזה המקור לאושר אמיתי ולא יחס מאחרים.  

כדאי שנשאל את עצמו בכנות כשאנו באים לבסס חיבור עם אחרים "מה המניע שלי?"

האם אני עושה זאת בעיקר מתוך הפיתוי לקבל משהו לעצמי?

האם אני עושה זאת בעיקר מתוך הפיתוי למלא איזה חלל של ריקנות בתוך עצמי?

האם אני עושה זאת מתוך דחף להרגיש ביטחון או ערך עצמי?

או שאני עושה זאת יותר כדי לתת יותר ולהתחבר יותר? (מה שגורם לי גם לקבל בסופו של דבר) וגם אם אשקיע הרבה ואעשה פשרות לטובת הקשר, זה לא יבוא על חשבון האמת הפנימית שלי והבריאות שלי.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin