אוגוסט 2009

מפנסקו של מר דפק

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

חשיבה שלילית | מרכז עוז

תרשו לי להציג בפניכם/ן ספרון שכתבתי ואיירתי בשנת 2009 "מפנקסו של מר דפק".
אתן למילים לדבר בעד עצמן, רק אומר ששווה לקרוא עד הסוף.

פתח דבר

מר דפק הוא בסך הכל מאוד אנושי, אפילו חמוד ומשעשע לעיתים. אפשר להזדהות איתו במידה מסוימת, או לפחות עם כמה מאפיינים שבו. עם זאת, מר דפק מרכז בתוכו צורת חשיבה והתנהגות די דפוקות… ובסופו של דבר הרבה פעמים קיומו מסתכם כסוג של לכלוך המוחבא היטב מתחת לשטיח. אולי הגיע הזמן לחשוף אותו, את הנודניק הזה, אחת ולתמיד…

הקדמתו של מר דפק

(בלשון זכר מטעמי נוחות)

חשיבה שלילית טיפול רגשי

המילים בפנקסי הן ערמה של מסטיקים קשיחים שעמדו בחוץ עונת חורף שלמה. ללעוס ולהוציא מהם טעם כלשהו תהיה משימה לא פשוטה. תחשוב אולי שמדובר כאן בניסיון להכין אותך לקראת בלבול מוח ענק. יכול להיות. בסופו של דבר תחליט על כך בעצמך. מה שבטוח, זה שלא מדובר בחוויית בידור קלילה לכל המשפחה – עוד ריגוש נעים שיעטוף אותך בנינוחות.
אני מר דפק – אשף תעתועי רגש ושכל. ברגע אחד אעטוף אותך בתחושת נינוחות נעימה, וכשלא תצפה לכך אכניס אותך למבוכה, לואקום פתאומי בהבנה ואפילו לפקפוק בעצמך. אני מניח שתשאל את עצמך מאיפה יש לי את החוצפה. אני מאוד משתדל לעולם לא לשאול את עצמי מאיפה יש לי את החוצפה, אך השאלה האמיתית היא, אם תעז להפנות שאלה זו לעצמך.

היום היה לי יום רע.

זה לא בסדר. יום ממש רע, נבזי, מניאק. כל היום חשבתי רק איך אני יוצא משם, מהקופסה המרובעת, מהפינות החדות. מהנוקשות של הרצפה והלובן החיוור של התקרה. הכי אכזב אותי שלא היה שם גם לא עציץ אחד, יכלו לתקוע לפחות איזה קקטוס. ובתוך כל זה, עכברוש הציץ מהחלון וזימר לי באוזן שיר עצוב ודיכאוני, אחד הכבדים. על זה לא אסלח לו לעולם. מבחינתי הוא יכול ללכת לעזאזל. לי מותר לקטר כי זה אני, אבל העכברוש הזה הגזים לגמרי!

אני מושלם.

אני יפה, אני חזק, אני מחזיק את יוקוזונה ביד אחת. אני מגניב, אני חכם ומתוחכם, למעשה אני גאון. וואו! אני ממש מדהים, מקסים, מופלא, טהור. תשתחוו לי כי אני מעל הכל, פשוט כך. תנו לי מחיאות כפיים סוערות, הללו את עוצמתי המבהילה, אחרת אגרום לכם סבל עצום. אל תגידו שלא קיבלתם אזהרה. עכשיו אתם יכולים להירגע. חייכו למצלמה, אני סתם מתיחה.

אני מתבאס

אני מתבאס מזה שאני מתבאס, ואז נכנס ללולאה אין-סופית של ביאוס מהביאוס של הביאוס וכך הלאה, עד שפתאום יוצאת לי צווחה תינוקית שנשמעת כמו חריקה של מכונית עתיקה. מרוב שהצווחה מכוערת, אני נבהל, ואז נכנס לתדהמה אווילית שנמשכת שניה ארוכה. התדהמה הזאת כל כך דבילית עד שלפתע אני שוכח ממה התבאסתי מלכתחילה. ואז אני בבעיה רצינית, בעיה כבדה, כביכול בעיה אקוטית שנורא חשוב לפתור אותה במהירות, אבל בשלב הזה העסק מסתבך עוד יותר, כי אני שואל את עצמי אם הבעיה הזאת בכלל ריאלית, אם בכלל יש פיתרון לסוג כזה של מבוך שכלי. אז המוח מתחיל לדדות בקצב איטי, כאילו חטף פנצ’ר, או שהסליל בקסטה הצ’תקמק לגמרי, וכל הנתונים סביבי נקלטים כמו זיוף מכוער. ועם כל זה, חיוך גדול עולה על פרצופי, כי ברור לי שלמצבים כאלה המציאו “עזרה ראשונה”. ידי שטה לה בקלילות אל הכיס, שולפת את חפיסת הסיגריות. שלא יהיו טעויות – אלה סיגריות על רמה. אני לא מעשן זבל, אני לא מסריח לעצמי את כל הצורה. סוף סוף הגיעה שעתי לנוח קמעה, להירגע קצת, אפילו אם זה רק לכמה רגעים. אבל המצית הזאת יודעת הכל, היא יודעת בדיוק כמה אני צריך לעשן עכשיו, אז היא עושה לי דווקא, היא לא נדלקת. עכשיו נזכרתי למה התבאסתי, המצית המחורבנת לא נדלקת.

יומן יקר

יומן יקר, מתי ולמה הפכת להיות יקר, אני לא מבין, אז לך לעזאזל. אתה משחק אותה כאילו תמיד היית שם לצדי, ברגעים הקשים, אבל בתכלס סתם שכבת שם והסתכלת עליי כאילו שאכפת לך, כאשר לא הוצאת אף מילה, אף הגה. ידעת שאם תדבר, מיד אקלוט שאתה טמבל. אני בטוח שבכל פעם שהלכתי ממך היית מוציא את הכל ופורץ בצחוק על כל הסיפורים המטופשים, ואז היית מרגיש נורא חכם. היום אני שם לזה סוף, יומן מחורבן. החלטתי לגרוס אותך ולזרוק אותך לפח. מהיום אני עובר ללוח שנה, עד שגם עליו אני אחטוף קריזה. כשאני חושב על זה, זו בעיה. אם היומן לא הצליח להבין אותי למה שלוח שנה יבין אותי? – הוא בטח גם כן לא יבין כלום. כולם חארות!

אני שונא

אני שונא את הכל, אפילו יותר מכמה שאתה שונא. ממש מגעיל אותי הכל, פשוט איכסה. לדוגמא, אני שונא כוכבים. הם יפים נורא בשביל הפוסטר של האסטרונום המחונן, אבל כל אחד מהם חסר תועלת. גם השמש. נכון שבלעדיה אין חיים בכדור, אבל מי בכלל ביקש ממנה משהו? למעשה אני יותר בכיין מאשר שונא, אבל לא אכפת לי, כי אני שונא גם את זה, את זה שלא אכפת לי, או את זה שאכפת לי בכלל מזה שאני שונא. רגע, עכשיו כבר הסתבכתי עם עצמי יותר מדי. שיט! אני שונא כשזה קורה.

אני עייף

אני עייף מדי בשביל לחטוב עצים. אני עייף מכדי להשקות את העציצים, ואף עייף מלגרבץ בביצים. אבל ברצינות, אני עייף מדי בשביל להיות שמח, עייף מדי בשביל להיות עצוב, עייף מדי בשביל לכעוס, ואחרי כל זה גם אין לי חשק ללכת לישון. אז תעשה טובה, תוריד לי במחיר, כי הג’יפ הזה הוא חלום חיי, הג’יפ הזה משלים את שאיפותיי. את הג’יפ הזה אני אוהב, ואפילו אתן למענו את חיי. עם הג’יפ הזה אני אטוס לחלל.

אני מפחד

איזו אימה, כל האנשים יחד בבהלה, רצים במעגלים אחרי עצמם. אני כל כך מפחד, ממש רועד. רק שלא תיפול לי שערה מהאף, שאף אחד לא יגלח לי בטעות את הגבה, או בכוונה. אני מפחד מצמרות העצים, אני מפחד מקטר הרכבת, שלא יחליט לפרוס כנפיים, להיתלש מקרונותיו ולברוח. אני מפחד מארגזי מלפפון ריקים, כי הם נראים מסכנים, חסרי אונים, ואז אני מתחיל לפחד יותר מכך שאני מרחם על קרטון. בכלל, אני מפחד מחפצים, כי אני לא מבין למה כמעט אף פעם הם לא זזים. אני מפחד מציוצי הציפורים ומקולות הגלים של הים, מפני שאז אני נתקף מחשבות שזה הזמן שאני אמור להירגע. אני מפחד לחשוב, כי אני חושש שברגע שאצליח לחשוב, המחשבות יתחילו לזרוק עגבניות אחת על השנייה, ואהפוך כולי לרסק.
ההיסטריה בהחלט עושה את העבודה, כולם נמשכים אחריה בתנופה כבירה ובקול תרועה, כמו חצוצרות בתזמורת גדולה וגרועה. רק שאין בה מנצח. במקומו הגיע מלצר והגיש תה עם עוגיות שוקולד זעירות. אבל הוא היה מפחיד. גם העוגיות היו מפחידות. אנשים ברחו משם בצרחות כמו מניאקים, דרכו ומעכו זה את זה בריצה משוגעת. אני כמו חומה, מבצר, צריח עם קשתים שתמיד יורים. כל הזמן מתגונן מפני הכל, מפני שאני מפחד. יותר מהכל אני מפחד מעצמי, אני מסתתר מאחורי מה שנראה לי כמו הישגים מרשימים ומנפנף בהם בגאווה, כדי להשאיר כמה שפחות מקום לעצמי ולאחרים לשפוט אותי. אני אף פעם לא אשם בכלום, מפני שאני תמיד פוחד. הפחד הוא הצריח המושלם שלי. צריח קטן, חמוד. “אתה חייב לשבור את החומה הזו” אמר לי פעם מישהו בטון שנשמע כאילו הייתה שם איזו חוכמה. אמרתי לו “אני מודה שאני מתחבא מאחורי הפחד, וזה עושה אותי קוקוריקו – אבל אני מה שאני!” אז הוא נבהל נורא וברח.

אני נקניק

לא הייתי מציע לך לפתוח איתי תיק. אם תלך איתי או לקראתי, אשים לך רגל ואשליך אגרוף לאפך. תיזהר! זה יוציא לך דם ובטח תסבול מחבלה קשה. שים לב טוב טוב: בגלל שאני רע, זה חייב לבוא על חשבונך, זה תמיד בא על חשבונך. אני חייב לעשות לך עוול, כי אני רע.
אל תסתכל עליי כאילו אנחנו חברים, כי אני לא מעוניין לשמוע עוד ועוד קיטורים. מספיקים לי הרחמים העצמיים של עצמי, בשביל מה אני צריך גם את שלך? אז תלך מפה, קישטה! כי אני פשוט איש רע. הייתי מציע לך ללכת לקניון, לבלות, אולי לקנות איזו לחמנייה, אבל אין לי עצבים לפתוח בשיחה. אם תתחיל לבכות, אני אנזוף בך עד שתשתוק. אמרתי לך, אני כמו נחש מורעל, מוכן לטרוף הכל בכל רגע, רק תן לי תירוץ קטן. במקרה הטוב רק אהרוס לך את היום. אני יודע שזה עצוב לשמוע את כל זה, אבל אולי כך סוף סוף תבין שלא הכל לטובה, כי אני רע, אני אדם רשע, נבזי. ולא מתוך פחד או תמימות, אני פשוט נהנה לדרוס, לשבור, להכאיב ולהרוס. כך אני מרגיש חזק יותר. ככל שאני רע יותר, אני מרגיש חזק יותר. אז שים לב אליי, כי אני נקניק רציני, כמעט שניצל.

אני קישוט

אני מלא בחרוזים וטבעות, עגילים ושרשראות. אני משלב יחד כמה תסרוקות מהפכניות. בקיצור, הפכתי לאשף מסכות. האני האמיתי שלי נראה כמו חרצן של זית רקוב, מפני שהוא אגואיסט גמור, אבל לא אכפת לי, כי המסכה שלי כל כך טובה, שכבר מזמן שכחתי שהיא מסכה. קראתי למסכה שלי “להיות אמיתי”, לכן היא כל כך משכנעת, אפילו אותי. המסכה המשעשעת הפכה לדמות, והדמות ששררה בי זמן די ארוך, הפכה לחלק מהאישיות, עד שהאשליה הפכה למציאות. וביום בהיר אחד כבר לא זיהיתי אם השמיים הם הים, או שהים הוא השמיים, אבל בשלב זה, זה כבר לא ממש שינה. האני המסתתר מאחורי המסכה הפך לפחות רלוונטי, כאשר האישיות החדשה יכלה להחזיק מעצמה עם המסכה המפוארת וחזקה. ידי על העליונה, כי את המציאות אני מועך ללא טיפת בושה, וצוחק לה בפרצוף. כשאני מוכר את ההצגה שלי אתה יודע שזאת רק הצגה, ובכל זאת אתה קונה אותה כאילו יש בה משהו אמיתי. פשוט, כי גם אני קונה את שלך. כך נרגיש טוב עם עצמנו ונוכל ללכת לישון בתחושה של הצלחה.

אני לא מתרגש מכלום

“מה היה לי היום?” אני חוזר לביתי וחושב. היום לא היה לי כלום. שום דבר לא יצא לי מהיום הזה, שום דבר טוב ושום דבר רע, שום דבר קטן ושום דבר גדול. אפילו כלום לא יצא לי מהשום דבר שלא היה לי היום. אני מביט אל החלון ותוהה אם להציץ מבעדו, אם בכלל אראה משהו מאחוריו, אם בכלל זה שווה את הטרחה של המסע הארוך עד לחלון. הדילמה הפכה קשה וכבדה מנשוא, אז קמתי כבר והלכתי אל החלון. הסתכלתי החוצה ולא ראיתי כלום. ניסיתי להתרכז ולחשוב חזק יותר על משהו שאולי אני מפספס, אבל לא ראיתי שום דבר. חזרתי לשבת על הכיסא והבנתי שבכך אני ממצה את כל היום, בישיבה על הכיסא. התחלתי לחשוב האם לשבת על כיסא זה משהו ששובר את הכלום, או שעדיין יומי הוא יום של שום דבר. ניסיתי להיאחז בקיומו של הכיסא, שיושיע אותי מהשום דבר, אבל אז אמרתי אינעל-דינק זה רק כיסא. טוב, נמאס לי, אני לא זז מהכיסא הזה עד שמשהו יקרה. אבל אחרי עשרים שניות קמתי להכין פיתה ובכלל שכחתי מכל הפרשה. פשי איזו פיתה! זהו, עכשיו הבנתי הכל. מהיום אני אוכל רק פיתה! פיתה – זו המילה האחרונה במציאת משמעות חדשה! אתה לוקח בצק ומכין פיתה! …אבל שיהיה ברור – אני לא מתרגש מכלום!

אני תקוע.

אני תקוע. לעזאזל, איזה מצב גרוע. אני רוצה לצאת, אני רוצה לנשום, אני רוצה לזוז, אבל אני תקוע כמו צמיג עגלה ישן המוסתר מתחת למרזב נידח. אין לי אוויר, ובכלל אין לי צורך בו, כי אני לא עושה כלום. אני רוצה לחשוב שיש בי שימוש, אבל אז אני נזכר שאין לי מנוע. אפילו אם יכולתי לזוז, אני לא יודע לאן ומדוע. אפילו לחשוב על כך אינני יכול. העיניים פקוחות לרווחה, כאילו שיש על מה להביט, אך אני רדום לגמרי, בתרדמה עמוקה, בקיפאון פרוע. ולאחר שאמרתי כל זאת, אגלה לכם סוד. תשבו ותחזיקו חזק בכיסא, תקשיבו טוב טוב: מחר אני הולך לשחק טניס! אבל אל תגלו!

אני פוסל

אני פוסל אותך – אתה לא נחשב, וגם את לא. אני פוסל גם אותם, הם לא בסדר. שים לב לזה ולזה, כל אלה הם לא לעניין בכלל. מבחינתי הם פסולים, זרוק אותם לפח. יש לי המון נימוקים, אבל גם הם לפעמים פסולים, כי מה שחשוב זה לפסול. אני מאוד נחרץ, כמו להב של חרב סמוראית, חותך ומשמיד את כל מה נראה לי לא חשוב, שזה בערך הכל חוץ ממני. אבל אז פתאום אני מרגיש לבד, כאילו שכבר לא נשאר מה להרוס ולפסול. אז אני מתחיל לכעוס מבלי להבין על מה, כי כבר פסלתי והשמדתי במוחי את הכל מסביבי. אין לי על מה לשחרר קיטור, וזה הכל איכשהו מתפוצץ בתוכי, וגם זה כמובן נורא מכעיס אותי – אני פוסל גם את זה, אך זה עדיין קורה.

אני שמח

אני כל הזמן שמח, זה פשוט לא ייאמן. לפעמים האושר נשפך לי מכל החורים, עד שאני משוכנע שהפכתי לאדנית פרחים. תביט היטב היטב ומקרוב, שים לב – יש לי חיוך גדול. יש לי גישה ממש ממש טובה, ואני יודע לשמח את עצמי יותר טוב ממך! מחר אלך שוב למסיבה ואשמח עד שתיפול התקרה. זה לא צחוק, זה אושר אמיתי, כך לפחות אני לא מפסיק להגיד לעצמי.

אני מת

פעם הגדרתי את עצמי “דפוק במצב קל עד בינוני”, היום אני מת. אל תשאלו אותי מה נשמע, כי אני לא נמצא. קחו זומבי – אפילו הוא פחות גמור ממני. אם תסתכלו לי בעיניים בטח תמצאו ריקנות קשה וכבדה. יהיה מי שיביט בי ויקרא לזה “חושך”, אני קורא לזה “סע אחורה, אלא אם כן בא לך להיכנס למבוי סתום”. לפעמים כשאני מצליח להרגיש משהו, אני מרגיש כמו דג קפוא, וגם סתם דג מכוער עם שפם גדול. להיות מת זה לא פיקניק, בעיקר בגלל השעמום. לפעמים אני חושב שאולי היה יכול להיות מעניין להיות חי, אבל אז אני אומר לעצמי “תפסיק לחלום, אתה מת”. כל העניין הזה, זה נורא עצוב, כי זה משהו שנראה כמו עסק, אבל עסק שלא מכניס שום רווח, עסק מת… אני שוקע עוד ועוד במחשבות על כמה שהכל כל כך נורא. ממשיך לשקוע ולשקוע, עד שכבר אני חש כחתיכת עובש יבשה, כתם ענק ומגעיל, מוזנח ורעוע, סדוק וקרוע. תנסה לגרד את הכתם, להסיר את הלכלוך, אבל כבר לא נשאר שום דבר נקי מאחוריו, זה הכל רק מתפורר ונעלם כמו כלום שלא חשוב לשום דבר.

אני מסכן

אוך, כל כך אין לי כוח ואיזה כאבים שיש לי במוח. אני כל הזמן סובל. לא טוב לי כאן, וגם לא היה נחמד להיות שם. אין לי אף זיכרון טוב, זה הכל רע. נעשה לי עוול ענק, עוול עצום, ים של עוול, אף אחד לא יודע מהו עוול יותר טוב ממני, ולכן גם אין חכם ממני, אז אני לא צריך להקשיב לאף אחד ולשום דבר. עדיף לי להיות מסכן, כי אם לא אהיה מסכן איאלץ להיות טועה, ואת זה אני הכי פחות מסוגל לסבול. עדיף לי לשמוע את עצמי מקטר ולא לחשוב על שום דבר אחר.

אני מבולבל

אוך, כמה שאני מבולבל. מה לעזאזל אני רוצה – אני לא מפסיק לשאול. אני יושב וכל מוחי רוטט מתוך מאמץ, כדי שאוכל להאמין שאני מבין משהו. ועד שכבר הצלחתי להשתכנע שאני יודע משהו נכון, אני מגלה שבעצם זה בכלל לא מה שחשבתי, עד שכבר שכחתי מה בכלל חשבתי. אני שומע את עצמי לפעמים חושב, ואז פתאום אני עוצר, כי נכנסת לי לתוך המחשבה, מחשבה שאולי הקודמת כלל לא הייתה רצויה. זה כל כך מביש. הבלבול שלי כל כך גדול, שלפעמים אני בטוח שהבושה תגמור לי על הצורה. אני לא יודע מה לחשוב. למעשה אני לא יודע אם אני רוצה לדעת, כי לדעת זה בטח נורא מעייף, אז אני נמשך אל תוך הכאוס המתרחב של הכל או של הכלום. ככל שעובר הזמן אני משתכנע שחוקי הטבע הולכים ומתרחקים ממני, ושהם בכלל לא חוקים. אני לא אשם. באמת. אני פשוט מבולבל. כך אני מתפרק ומתפרק… וואו, כמה שזה משחרר… אני נמצא מקופל ומקובץ בתוך ואקום של בלגן, והופך לאנמי ואדיש. כל הבעיות סביבי כמעט לא מפריעות לי, כך לפחות אני מאמין באותו רגע. הבעיות כל כך קשות, אוף, זה לא מגיע לי שבכלל אצטרך לחשוב על זה. אך בשלב הזה אני נורא מבולבל, כי אני לא יכול שלא לחוש שישנה בעיה רצינית שנורא מפריעה לי ושאני מת לפתור אותה! גם אין לי הרבה זמן, היא צריכה להיפתר בקרוב! אין לי כבר כוח אליה, היא קשה וטורדנית מדי. כשאני מוכרח לחשוב על הבעיה, היא כאילו מרמזת שאולי אני לא חזק כמו שחשבתי, אבל זה ממש לא בא בחשבון, אז אני בורח אל תוך הפחד המוקצן, אל תוך תחושת ההישגיות המופרכת, אל תוך רחמים עצמיים, אל תוך שמחה לא הגיונית, אל תוך כעס חסר פרופורציות ושיפוטיות מוגזמת של הכל מסביבי, כולל עצמי, כי נדמה שזה יותר נוח מאשר לוותר על הכוח ועל השליטה הדמיוניים שלי.

אני מר דפק

מתלונן חסר מנוחה ותמיד עסוק בעצמי. אני לא יודע להעריך את עצמי היכן שצריך באמת, ועם זאת אני כל כך מאוהב בעצמי, מכל מיני סיבות לא נכונות. אני מרגיש שיש לי הרבה ביטחון עצמי, אבל אני כל כך לחוץ מהאפשרות שאני עושה משהו לא נכון או שמשהו יפגע בי, לכן אני גם מגונן מדי, חסר ביטחון ופרנואיד. כדי להשתחרר מהלחץ הזה אני פשוט פוגע בעצמי או באחרים, וכך משתחררת לי הדאגה לכמה רגעים. אני יכול לשכנע את עצמי ואחרים שיש לי תחושה גדולה של נחת, אך תמיד אני מוצא עצמות בגרון לבכות עליהן, ותמיד יש לי קוצים בתחת. אני רוצה לתפוס את הכל, ומנסה להאמין שאני יודע כל מה שחשוב, אך באותה עת אני מרגיש שאינני בטוח בשום דבר. אם אני לא שמח, מיד אני רץ לנפח איזה בלון, ממציא לעצמי סיבה למסיבה, כאילו שזה אסור בתכלית האיסור לא להרגיש שמח כל הזמן. ועם זאת אני תמיד נורא לא מרוצה, כי כשאני מקטר על הכל מסביבי, אני פחות צריך לחשוב על מה שלא עובד אצלי. כדי לשמור על שפיות מסוימת אני אומר לעצמי שאני אדם צנוע ופשוט, אבל משקיע הרבה יותר בלשכנע את עצמי שאני מדהים ונפלא, כי הדבר שהכי חשוב לי זה להרגיש חשוב. אני מבין במידה מסוימת שצורת החיים הזו די מטופשת, אבל לא ממש אכפת לי. אני אמשיך לשקר לעצמי בכל צורה שרק אוכל, וכמה שצריך, כדי שאמשיך להאמין שאני נורא חשוב. גם אם אצטרך לקטר עד שאהרוג את עצמי, זה מה שאעשה, כי עדיף לי למות בתחושה שאני מעל טינופת העולם, מלהבין שרוב הטינופת שאני כל כך סולד ממנה, למעשה מתחילה ממני. אך אל דאגה, אני לא מתכוון לקפוץ מהגג. אני יודע לקטר בדיוק במידה הנכונה כדי להישאר דפק יציב. הרי צריך ליהנות מהדפיקוּת. אם אתה שותה חמישים בקבוקי וודקה, אתה ישר נופל. חבל, חבל על הוודקה. תידפק לאט לאט ובבטחה. אני לא רוצה לחשוב שאני צריך לשנות בעצמי משהו, אין לי עצבים לזה, תעזבו אתכם משטיות. אני לא רוצה לחשוב. ככל שנחשוב פחות נוכל ליהנות יותר. אם תגרום לי לחשוב בכמות שנראית לי גדולה מהסביר, קרוב לוודאי שאחוש במועקה מיותרת לחלוטין, וגרוע מכך, זה יגרום לי לחשוב שרצית להעיק עליי בכוונה. לכן, באופן כללי, אל תגרום לי לחשוב. אתה מאמין שכדאי לי להבין דבר או שניים שאתה נורא משוכנע בהם, אך אם תשים לב בטח תראה שאין לי עניין להבין שום דבר, או כמעט שום דבר, כי כל מה שחשוב כבר ברור לי: שום דבר לא ממש חשוב. תהנה מהרגע המזורגג גם אם זה בא על חשבון הבריאות שלך וגם אם זה בא על חשבון אחרים והסביבה. אל תדאג יותר מדי, תשכח מהכל, תשכח מעצמך. זו הצורה שבה אני חי כשאני מצליח לא לחשוב. זה ראוי להערצה, אין ספק. אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר כמה אני מרוצה מעצמי.

סוף דבר

תודה שקראתם בפנסקו של מר דפק. על אף שיש במר דפק מידה של חוש הומור, לא מובן מאילו שיכולתם לשרוד עד כאן את האמירות והמחשבות הלא מי יודע מה בונות או חיוביות שלו. הוא בהחלט נשמע כמו יצור דפוק לחלוטין.
יכול להיות אפילו שלפעמים חשתם הזדהות מסוימת עם האמירות והחשיבה השלילית שלו, כי לפעמים אפילו שאנחנו יודעים שהחשיבה היא שלילית, היא משכנעת ונראה שהיא משקפת פרשנות נכונה למציאות.
זה יכול להדהד בנו ואולי לגרום לנו לחשוב על ה”דפיקות” שנמצאת גם בנו, ולא רק במר דפק.

תנו לי להרגיע אתכם בבקשה. על אף שהחשיבה שלילית יכולה להיות מאוד משכנעת, אין בכם שום דפיקות ולמעשה אין שום מר דפק בשום מקום.
הנטייה להזנחה והרס עצמי, וגם הנטייה לפגוע באחרים, זו נטייה שתמיד מגיעה ממידה של מצוקה, ולא מתוך “דפיקות” או כוונה רעה.
בכל אופן,
אם נרצה להבין את עצמנו בכנות, הרבה פעמים נצטרך לראות ולהודות בחולשות, במגבלות, חוסר יכולת לדעת ולהבין, חוסר יכולת לשלוט, ולפעמים אפילו בחוסר אונים.
אם נעשה זאת מתוך כוונה ללמידה, מבלי להלקות את עצמנו, נדע לעשות את השינוי וההתאמות בעצמנו בהדרגה וברגישות, כך שהנטייה לחשיבה שלילית תלך ותתפוגג. חשיבה חיובית תתפוס את מקומה באופן טבעי. פעם חשבתי שאני מר דפק הכי דפוק בעולם, אבל לאט לאט למדתי שגם אם החשיבה או ההתנהגות פוגעת בי או באחרים, היא לא משקפת את המהות האמיתית שלי שהיא לתת ולאהוב, וזו המהות האמיתית שיש גם בך, בכולנו. מצאתי את הדרך לקבל ולהעריך את עצמי יותר ואת חיי, והיום כמטפל רגשי אני עוזר לאחרים לעשות זאת.
השינוי אפשרי לכולם.

לקריאה על שיטת המקור לרוגע פנימי לביסוס הערכה עצמית לחצו כאן

אם אהבתם שתפו: