ינואר 2022

מתח פיזי או רגשי

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

כל מתח רגשי הוא למעשה פיזי. זאת אומרת, אם יש מתח רגשי בהכרח יהיה גם מתח פיזי בגוף שלנו. יש שאומרים שגם ההפך הוא נכון – שאם יש כאב פיזי, זה בהכרח אומר שיש בנו מתח רגשי, וזה לדעתי נכון הרבה פעמים אבל לא תמיד נכון. כשיש בעיה פיזית לפעמים כל מה שזה אומר זה שצריך לטפל בבעיה בדרך פיזית נטו. אם למשל יש חוסר בוויטמין מסוים, "השקעה רגשית" בלבד לא תספק אותו, אנחנו צריכים לספק לגוף שלנו את אותו הוויטמין באופן פיזי. הגוף שלנו לא יכול להיות מוזן רק מ"גישה חיובית", הגוף שלנו דורש כל מיני תנאים פיזיים לגמרי לטובת הבריאות שלו, כאשר אלמנט מאוד חשוב נוסף הוא גם הורדה של מתח הנפשי – כי כל מתח נפשי הוא גם מתח פיזי.

יש בעיות שכדאי לטפל בהן רק בעזרת שינוי פיזי, יש בעיות שכדאי לטפל בהן רק בעזרת שינוי רגשי, ויש בעיות שכדאי לטפל בהן בעזרת שילוב נכון של שינויים בשניהם – פיזי ורגשי.

אם הלכת ונכנס לך קוץ לרגל, פשוט תוציא את הקוץ, אין מה לנסות לפתור את הבעיה הזו עם "חשיבה חיובית" או "תהליך רגשי" כלשהו. אם נכנס לך קוץ לרגל וזה גם עיצבן אותך מאוד מבחינה רגשית, אז נוצר בך בגוף מתח פיזי נוסף, וכדאי לטפל בבעיה המקורית מבחינה פיזית וגם בבעיה החדשה שנוצרה מבחינה רגשית. במקרה הזה שנפתור את המתח הנפשי החדש (העצבנות שהתעוררה), נפתור גם את המתח הפיזי שנוצר בעקבותיו.

 

הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לבעיות פיזיות לגמרי בצורה מאוד לא נכונה ואז בטח שגם נסבול מבחינה רגשית.

מצד שני, לפעמים כאשר מתח פיזי לא נוצר רק בגלל גורם פיזי, אלא הרבה בגלל עניין נפשי, אז הכוח של התייחסות נכונה למגבלה הפיזית, הוא כוח כל כך גדול שלפעמים אפילו פותר את רוב הבעיה הפיזית. במילים אחרות, בגלל שהרבה מחלות או מגבלות פיזיות קשורות למתחים נפשיים, לפעמים אם נוריד את המתח הנפשי נפתור את רוב או אפילו את כל המגבלה או המחלה.

 

יום אחד כנער קיבלתי מכה רצינית בכתף. זה כל כך עיצבן אותי וכל כך לא היתה בי סבלנות לכאב. נכנסתי ללחץ נפשי רב, ומרוב לחץ התחלתי לחשוב בצורה מאוד לא הגיונית – ניסיתי להפטר מהכאב במהירות על ידי הרמה של משקולות. כמובן שהחשיבה הטיפשית הזו לא הובילה לפתרון ואף החריפה את הזנק – גם הרגשי וגם הפיזי.

בערך באותה התקופה קרה גם אירוע מאוד מטלטל רגשית – אימי נפטרה, וזה הוסיף בי מתח פיזי רב. יכולות להיות וכנראה שיש סיבות נוספות, אבל בכל אופן מאז המקרים האלו, נכנסתי לתקופה של כאבי גב וצוואר נוראיים למשך הרבה שנים.

הלכתי למטפלים שונים וניסיתי המון שיטות. השקעתי המון כסף בטיפולים והרגשתי ששום דבר לא באמת עוזר, במקרה הטוב רק מקל לזמן קצר, ובמקרים פחות טובים אפילו הרגשתי יותר כאב.

הרגשתי חוסר אונים נוראי – דרמה של נחות במיטבה: "אני חלש, מטומטם, מוגבל, גרוע, חסר אונים, חסר תועלת" ועוד תוויות שליליות שהרגשתי. "אחרים חיים את חייהם, מתקדמים, זורמים, ורק אני, מפגר ונחות, תקוע בכאב נוראי שלא עובר".

הטעות שלי היתה שדרשתי מעצמי לפתור את הבעיה בעזרת פיתרון פיזי בלבד ובאמצעות אדם אחר בלבד. חשבתי לתומי ש"אנשי מקצוע" שמבינים בכאב פיזי ידעו לפתור אותו וכל פעם מחדש תליתי תקוות במחשבה שהגעתי ל"מטפל המושלם שיציל אותי". אני זוכר לטובה את כל המטפלים שהלכתי אליהם, אבל בכל זאת זה היה שגוי מהיסוד לצפות מהם לפתור את הכאב הזה.

העניין קיבל תפנית חיובית ברגע שהחלטתי שאני הופך לתלמיד ולמטפל של עצמי. עם הגישה הזו התחלתי באמת ללמוד יותר מאחרים. גם אם לא הסכמתי עם כל מה שהציעו לי לעשות, היו דברים שכן הרגשתי שמתאימים לי יותר ועוזרים לי ולקחתי מכל אחד את החלק שכן התחברתי אליו.

מעל לכל, השתחרר מהכאב יותר ויותר, כי נכנסתי למצב של הקשבה. התחלתי לשים לב מתי המתח עולה ומתי הוא יורד, מתי הגוף מתכווץ ומתי הוא משתחרר. יכולים להיות גורמים פיזיים רבים כמו תנוחה, זווית, יציבה, תנועה, מהירות התנועה, זרימת דם (שמשתפרת בזכות פעילות גופנית), נשימה נכונה, טמפרטורה ועוד. ובמקרה הזה ההקשר הנפשי אפילו חזק יותר, כי התייחסות נכונה לכאב הפיזי גומרת למצב שבו נכנסת הרבה שלווה פנימית. הדחיפות לפתור את הכאב במהירות יורדת ואז הרבה יותר קל לשים לב לכל אותם גורמים פיזיים שכדאי לשנות.

עם השנים למדתי שיטות שונות כמו יוגה, צ'י קונג ועוד, למדתי תרגילים שונים וגיבשתי לעצמי אוסף של תנועות ותרגילים שבתוך דקות ספורות משחררות את הכאב לגמרי. אבל הכאב משתחרר באמת רק אם המצב הנפשי באמת רגוע. אם המתח הנפשי חזק, והניסיון יהיה לשחרר את הכאב הפיזי רק באופן פיזי, המתיחות והתפיסות בגוף תישאר, ובמצב כזה, בגלל שאין הקשבה והתייחסות לרובד הרגשי, לפעמים התרגילים אפילו יכולים לעשות יותר נזק מתועלת.

כשיש כאב או מגבלה פיזית, כדאי להתייחס אליהם, לא להתעלם או להדחיק. בדיוק כמו שקורה ברובד הרגשי – אם נדחיק את המחשבות של הנחות בעזרת מחשבות של נשגב, המתח לא באמת יעבור, להפך הוא יצטבר. גם ברובד הפיזי, אם נדחיק את המתח, נתנהג כאילו הוא לא קיים, המתח יצטבר ובסופו של נשים לב אליו אחרי שהוא כבר יהיה גדול מדי משאפשר יהיה להמשיך להתעלם – מה שאומר שהכאב יהיה אדיר. רק אם נתייחס לכאב הפיזי או הרגשי נוכל להבין את השורש שלו, איזה גורמים פיזיים או מחשבות אנחנו רוצים לשנות.

 

האתגר הבאמת גדול יותר שהתמודדתי איתו מבחינה פיזית היה עם מחלת מעיים בשם קוליטיס. קוליטיס זה מצב דלקתי בו יש פצעים במעיים, הפצעים גרמו אצלי לבעיות בעיכול, כניסות מרובות לשירותים, חולשה, ירידה במשקל ועוד.

הדלקת הזו מסוכנת, אם היא לא מטופלת עלול להיווצר במעיים אפילו גידול סרטני, לכן קשה יותר להדחיק את המצב או להתייחס אליו בזלזול. פניתי לרפואה הקונבנציונלית ותקופה מסוימת השתמשתי בתרופות, אבל זה לא באמת עזר.

בהתחלה לא הייתה לי שום סבלנות להתמודד עם זה, עלתה בי המון התנגדות, כל כך כעסתי על הסיטואציה הזו שנחתה עליי פתאום, הרגשתי אכזבה ענקית מעצמי.

היה נדמה לי שזה לא אמור לקרות לי. חשבתי שההשקעה המנטאלית שעשיתי עם עצמי לאורך שנים הובילה אותי ליציבות רגשית מספיק גדולה, כדי שמחלות כאלו לא יופיעו, אבל בכל זאת זה הגיע. המציאות באה ואמרה שהביטחון שהרגשתי לא היה אמיתי, הוא היה מדומה.

תפסתי מעצמי כ"אדם חזק" יותר. הייתי קשור בדימוי של הנשגב יותר ממה שחשבתי, מה שאומר שגם היו בי מחשבות מודחקות של נחות יותר ממה שחשבתי.

ברגע שמופיעה מחלה או מגבלה פיזית שנשארת איתך זמן רב, זה יכול להיות טריגר חזק לחשיבה של השוואה מול אחרים:

"אחרים יכולים לחיות את חייהם כרגיל לא תופעות פיזית בלתי נעימות, לאכול מה שהם רוצים וליהנות כמו כולם, ורק אני סובל מכל מיני בעיות שונות ומשונות, מוגבל לתפריט סופר קפדני, רזה מידי, מצטייר כחלש דפוק ומכוער יותר".

כשההלם הראשוני עבר, התחלתי להתרגל לעובדה שכדאי שאתמודד עם הבעיה הזו יותר ברצינות, מאשר רק לכעוס עליה.

כבר היתה בי תשתית של חשיבה נכונה של אני פנימי, פשוט הייתי צריך לחזק ולהגדיל אותה. מה שזה אומר באופן מעשי זה – להקשיב יותר.

התחלתי לשים לב יותר למאפייני המצב באופן מציאותי יותר, לזהות אותם ולהכיר בהם: למשל שמתי לב יותר לחולשה הפיזית שהייתה בי, ולמגבלות פיזיות נוספות שהיו. התחלתי לשים לב יותר למחשבות של הנחות שהתעוררו בי ואיך המחשבות האלו משפיעות עליי. בהתחלה זה בכלל לא נעים להכיר בכך שיש בך מחשבות כאלו ובעוצמה שלהן, אבל מצד שני ההרגשה היא שאני מתמודד יותר באמת עם המצב, ההתייחסות הכנה לעצמי, הרימה אצלי את הביטחון האמיתי יותר ויותר.

הקשבתי לכאב הפיזי והרגשי, הקשבתי להקשרים ביניהם, ועם הזמן ידעתי לזהות יותר מתי ואיך הם נוצרים. הקשבתי גם להשפעות השונות של לאורחות החיים שלי, לתזונה, לשינה, לפעילות גופנית, לנשימה, חשיפה לשמש ועוד. כמובן שגם נעזרתי בכל אינפורמציה שיכולה למצוא שמדברת על הבראה מהמחלה, ונעזרתי בחוכמתם של מטפלים שונים. הפעם כבר ידעתי שאני בסופו של דבר אהיה המטפל של עצמי ולא יהיה "מטפל מושלם שיציל אותי". ככול שהקשבתי המודעות גדלה, מבחינה נפשית – יכולתי לחשוב פחות בצורה השוואתית, לכן הרגשתי פחות נחות, ויותר שווה בין שווים. ומבחינה פיזית – ההקשבה פשוט גרמה להחלטות שלי בהקשר של תזונה ואורח חיים להיות יותר ויותר נכונות. לא מעט לאורך הדרך הצלחתי לאורך תקופה ארוכה לחיות ללא שום תסמינים של המחלה, ואז התסמינים שוב חזרו, ושוב זה היה מעורר מחשבות של נחות.

כמובן שהיו עליות ומורדות, אך המגמה הכללית היתה שהמצב תמיד רק הלך והשתפר. גם כשהיו "נפילות" (הדרדרות מסוימת מבחינה פיזית) הן הפכו לפחות ופחות עמוקות, המחשבות של הנחות מפעם לפעם היו פחות חזקות, והקלות של המסע הזה הפכה גדולה יותר כל הזמן.

המיקוד הפך חזק יותר בלמידה, באפשרויות שכן קיימות, בהזדמנות להתפתחות ושינוי חיובי. ומכאן היה לי את הכוח להתמודד. התמקדתי בסיבה להבריא ולטפח את הגוף – הכוונה החיובית שיש בי להתחבר לעצמי ולמציאות יותר, להתבטא יותר ולתת יותר מעצמי בקלות בחופשיות. כי הרצון העמוק והחזק ביותר שיש בנו הוא גם לתת ולא רק לקבל.

ככול שהסיבה הזו הפכה לי ברורה יותר, המסירות להתמיד בהקשבה ובלמידה – הפכה קלה יותר.

בסופו של דבר זה פחות משנה כמה המגבלות הפיזיות, החולשה או הכאב הם גדולים יותר משל אחרים, מה שמשנה זה איך אנחנו מתייחסים אליהם, בהתנגדות או בקבלה. ה"מחלה" האמיתית היא לא המגבלות או התסמינים הפיזיים, אלא המחשבות של הנחות שגורמות לחוויה של לחץ ולסוגי סבל נפשי שונים. לאורך התקופה של ההבראה, ובמיוחד בזמן ה"נפילות", עלו בי לא מעט פעמים מחשבות ש"אני" – "מטומטם, חלש" ואפילו "חסר אונים ואבוד".

ותמיד ברגע שהקשבתי, התחברתי לעצמי הפנימי יותר והשתחררתי מהמחשבות האלו, התחילה התפקחות, והמיקוד החיובי שוב חזר להיות בקדמת המודעות.

בזמן שאנחנו מקבלים את עצמנו עם כאב, חולשה ומגבלה, אין יותר אפשרות למחשבה של נחות לעלות. זה עד כדי כך חזק – הביטחון האמיתי עם קבלה כזו הוא מאוד גבוה. זה שאנחנו מקבלים לא אומר שאנחנו מסכימים. על ההבדל החשוב הזה אדבר בהמשך.

את הסיפור הזה סיפרתי, קודם כל כי חשוב לי לחזק כל מי שמתמודד עם אתגר פיזי כזה או אחר, וגם כי חשוב לי להדגיש שכפי שהגישה המקבלת והסבלנית יותר לתהליך של הבראה פיזית עזרה לי, אותו דבר נכון גם בפן הרגשי: יש עליות ומורדות, יש "נפילות", יש את הרגעים שבהם אתה אוכל את עצמך באשמה, מרגיש נבוך בצורה קיצונית כי היית משוכנע שהתקדמת יותר ופתאום התברר לך שאתה הרחק מאחור, הרבה יותר רחוק מהמטרה ממה שחשבת. האשליה של הנשגב שאמרה שהתקדמנו יותר ממשיכה להתנפץ, ובאותו רגע זה מרגיש כמו הכאב הנורא ביותר, אבל יחד עם זאת, כדאי לזכור שבדיוק ברגעים האלו – זו הזדמנות אדירה להתפקחות.


‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin