ינואר 2021

קבלה ונתינה או התנגדות

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

קבלה ונתינה | מרכז עוז אביב
אנחנו יכולים להיות בסך הכל בשני מצבים בלבד!
קבלה ונתינה (שהולכים יחד) או התנגדות, אלו שני המצבים האפשריים.
קבלה ונתינה הם המצב הרצוי, שבו אנחנו בהגשמה, מרגישים מחוברים לעצמנו ולחיים. התנגדות היא המצב הלא רצוי שבו אנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו.
אם מעניין אותך להבין יותר לעומק על שני המצבים האלו הנה ההסבר המורחב יותר:
 

קבלה זה דבר נהדר.

המציאות, גם כשהיא לא נעימה, מתקבלת ולא מרגישה כמו סבל או תקיעות, כי היא עדיין מובנת, עדיין מלמדת, מחברת, מעשירה, זורמת. אנחנו מקבלים את המציאות, גם את החלק הכואב שבה, ומרגישים שלמים ובהרמוניה פנימית.
יחד עם הכאב, אנחנו בכל זאת שקטים ורגועים, ונותנים לכאב לזרום בנו עד שהוא משתחרר באופן טבעי. הכאב לא נעים אבל גם לא תקוע, הוא זורם ומשתחרר, כך שיחד עם החוויה של אי הנעימות, אנחנו בהקלה, כי מעצם הקבלה, הכאב מלמד ומשתחרר.
כשהמציאות נעימה ואין בה כאב בולט, ישנה חוויה של התרוממות רוח, קלילות, שמחה והנאה, אנרגיה מאוד גבוהה.
 

נתינה היא דבר נהדר.

נתינה זו יכולת גבוהה, בתנאי כמובן שזו נתינה אמיתית. נתינה ללא שום ציפייה לתמורה, מבלי לרצות ומבלי להתאמץ.
נתינה לסביבה מחברת אותנו לחיים. אנחנו מעניקים תועלת לסביבה ומרגישים מחוברים יותר, שייכים יותר, ההרמוניה גדלה.
 
נתינה לאחרים, חייבת להתחיל מנתינה לעצמך, וחייבת להיות ממקום של עודף ולא ממקום של חוסר, במילים אחרות, אף פעם לא על חשבון עצמך. אם אתה "נותן" על חשבון עצמך, זו לא נתינה. אם להמשיל את הדבר לעץ – עץ שגם נותן פירות וגם כורת את עצמו בו זמנית בסופו של דבר לא ממוקד ברצון הנקי לתת, אלא בדחף לרצות.
על מנת להיות מוכנים באמת לתת לאחרים, עלינו לתת קודם לעצמנו, לתת לעצמנו מספיק הקשבה ויחס מכבד.
 
כשאנחנו מחוברים לעצמנו באופן עמוק, אנחנו גם נותנים וגם מקבלים בו זמנית. נתינה אמיתית היא תמיד גם קבלה, וקבלה אמיתית היא תמיד גם נתינה, לפחות לעצמך – לתת לעצמך לקבל.
אפשר להתבלבל ולחשוב שלקבל זה בהכרח מאחרים. אבל זה לא בהכרח מה ש"אמור לקרות". אם אנחנו נותנים למישהו מהלב, אך הוא לא מעריך את מה שנתנו כפי שקיווינו ולא מוכן לתת לנו הערכה או תמורה אחרת, עדיין קיבלנו. קיבלנו את ההתרוממות בתוכנו, את ההרגשה שעשינו את הטוב שנועדנו לעשות. וזה יותר ממספיק, זה בדיוק מה שצריך לקרות.
ברור לנו שזה בסדר גמור שאין את המוכנות בצד השני להעריך, זה לא אומר שהוא לא קיבל, לפחות חלקית את מה שנתנו לו. ואם אנחנו יודעים שהוא קיבל, אנחנו יודעים שהוא העריך לפחות עם עצמו, גם אם לא היה מוכן לבטא את ההערכה מולנו.
אם חשבנו שנתנו והצד השני לא קיבל בכלל, רוב הסיכוי שניסינו לדחוף לו משהו בכוח, לשכנע, להכריח, לקבל משהו בתמורה.
היתה פה "התחשבנות" או "פנקסנות" מסוימת, ולא נתינה מהלב.
 
כשאדם במצב של נתינה מהלב הוא מיד מזהה אם הצד השני לא מוכן לקבל כלל, ולכן לא ינסה לדחוף לו בכוח תבונה או כל דבר אחר. הוא מכבד את אי המוכנות של הצד השני לקבל וינסה להציע דבר אחר, או יכבד את הצורך של הצד השני לפרטיותו ויתרחק לזמן מה בשלווה ובלב שלם.
נתינה מהלב תמיד מתוגמלת בהתרוממות רוח פנימית עמוקה, בלי קשר ל"תוצאה", ואם לא היתה התרוממות פנימית כזו, לא היתה נתינה.
 
כשאנחנו בקבלה ונתינה, זהו המצב שברור לנו מה אנחנו צריכים ומה אנחנו רוצים. אין במצב הזה לחץ או שעמום (חוסר עניין). להפך, יש תענוג פנימי, התחברות, משיכה לחיים, זרימה, הרמוניה.
 

המצב השני הוא התנגדות.

התנגדות היא המצב הלא רצוי שבו אנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו ומהחיים.
אנו מתקשים לקבל משהו במציאות. וזה יכול להיות אחד או כמה מהדברים האלו: מגבלה, כאב, מוטיבציה נמוכה, דרמה (כאב שמרגיש תקוע), אגרסיביות.
אלו חמישה דברים שאם אנחנו יודעים איך לקבל, שום דבר לא יכול לעורר בנו חרדה, וברגע שאנחנו מסוגלים לקבל את החמישה האלו, מיד אנחנו נכנסים למצב של קבלה ונתינה.
רגע, גם התנגדות לאגרסביות ואלימות זה מצב בעייתי?
התשובה היא כן. הבילבול הוא בין קבלה ובין הסכמה. זה לא בדיוק שאנחנו "מקבלים" את האלימות, כמובן שאיננו מסכימים איתה. אנחנו פשוט מקבלים את העובדה שהאלימות קיימת, ורק בזכות זה שאנחנו מוכנים להכיר בקיומה יש לנו אפשרות להפסיק להסכים איתה.
החלק אולי הכי גדול בבעיה זה שאנחנו מכחישים את קיומה של האלימות שנמצאת בנו כלפי עצמנו.
 
כשאנחנו בהתנגדות, אנחנו בלחץ, מתרחקים מעצמנו ומהסביבה, שיקול הדעת שלנו נפגע, אנחנו עושים יותר טעויות, ההתנהגות שלנו הופכת אגרסיבית יותר ואנחנו פוגעים יותר בעצמנו ובאחרים.
אם ההתנגדות נשארת בנו לאורך זמן רב, זה עלול להוביל לחוויות מאוד קשות שמרגישות כאילו אנחנו תקועים בתוכן לנצח, חוויות של ייאוש, חוסר אונים, חוסר ערך, בדידות, כעס רב ושנאה, חרדות, ולפעמים פשוט חוסר עניין עמוק מ"הכל", שזה במילים אחרות שעמום גדול. כל אלו חוויות של סבל נפשי רב.
 
ממצבים כאלו של סבל עמוק, ההתחברות לעצמנו (עד שנגיע למצב יציב של קבלה ונתינה) מצריכה השקעה לאורך תקופה מסוימת עד שנתרגל להקשיב לעצמנו ולתמוך בעצמנו. כי המצב שהתרגלנו אליו זה לתקוף את עצמנו, להאשים את עצמנו, לראות את עצמנו באור שלילי. ועד שנשקם את היחס לעצמנו ונחזיר את האמון בעצמנו, עלינו להתמיד בהקשבה לעצמנו לאורך תקופה מסוימת.
ברגע שאנחנו מתרגלים להקשיב לעצמנו, המוח באופן אוטומטי וטבעי מעדיף לקבל ולתת ולא להתנגד. עצם זה שהטבע האמיתי שלנו הוא לתת ולקבל, השינוי החיובי יכול להתממש יותר מהר ממה שאולי תיארנו לעצמנו.
 

התנגדות היא לא המצב הטבעי שלנו.

התנגדות היא מצב של התגוננות יתר, מצב של חוסר ביטחון. מצב של חוסר אהבה עצמית. התנגדות היא מצב שבו שכחנו את טבענו האמיתי, שכחנו שאנחנו טובים ושלמים גם בלי הישגים חברתיים או יכולות וביצועים מסוימים שנדמה לנו שאנחנו חייבים להשיג.
 
מדוע הקשבה היא הפעולה הבסיסית ש"מחלצת" אותנו ממצב של התנגדות למצב של קבלה ונתינה? כי הקשבה מעוררת כנות, וכנות מעוררת חמלה: הקשבה גורמת לנו פשוט לראות יותר מהמציאות, כשאנחנו רואים יותר מהמציאות, יותר קל לנו להגיד לעצמנו את האמת, ואם אנחנו אומרים לעצמנו את האמת, בסופו של דבר אנחנו רואים שהתוקפנות לעצמנו היא לא הוגנת, מתעוררת בנו חמלה טבעית לקושי שאנחנו עוברים בגלל התוקפנות העצמית, ואנחנו בוחרים להתחשב ולכבד את עצמנו יותר.
ככול שאנחנו עושים זאת, הכבוד העצמי משתקם, האמון בעצמך, ובסופו של דבר אפשר להרגיש באופן חופשי גם אהבה לעצמך, ביטחון רב, שלווה עמוקה ועוצמה פנימית.

‍‍‍‍‍‍

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin