ינואר 2022

ריבים והתפייסויות

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

כמובן שגם במשפחות זה יכול להיות מאתגר, כי גם בני משפחה יכולים לשפוט זה את זה לפי רמת הישגים או התנהגות.

אני מציין את הנקודה הזו כדי שיהיה קל יותר להתייחס לנושא באופן כללי, בהקשר ליכולת שלנו לזהות את הרצון הטוב שיש בנו ובאחרים.  

נניח שכמה משפחות יצאו לטיול משותף לתקופה מסוימת והקימו סוג של מחנה משותף שבו כולם מתגוררים יחד.

מתוך מחשבה לעודד מעשים טובים של שותפות וערבות הדדית, החליטו ראשי המשפחות להגדיר מהם "מעשים חיובים" ומהם "מעשים שליליים" והחליטו גם לספור אותם ולכתוב את הציון של כל אדם על לוח גדול.
בלי לשים לב הם עודדו את המשתתפים לשים תווית אחד על שני: איזה אדם "יותר טוב" ואיזה אדם "פחות טוב" או "רע".
נניח שאדם א' עשה ארבעים מעשים טובים ואדם ב' עשה רק שלושים. האם זה באמת אומר שא' טוב יותר מ-ב'?

מי שיכול לטעון יותר בקלות שכן יהיה כנראה זה שהוא לא בן משפחה של אדם ב'. מי שכנראה פחות יסכימו עם הטענה הזו יהיו בני משפחתו של ב'. הם יודעים שהוא טוב לא פחות, אפילו שעשה פחות מעשים חיוביים.

אותו דבר נכון גם לגבי מעשים שליליים. אדם ג' עשה מעשה שלילי אחד ואדם ד' עשה שני מעשים שליליים. האם זה הוגן לזרוק תווית על אדם ד' ולקבוע שהוא "אדם שלילי" יותר?
אפילו אם נניח שאפשר לקבוע אובייקטיבית שההשפעה שלו על הקבוצה היתה שלילית יותר, האם השפעה שלילית יותר מעידה על המהות של האדם?
ואם נגדיל את כמות המעשים השליליים, יש שלב מסוים שבו ההשפעה של האדם "שלילית מספיק" כדי שזה יהיה "הוגן" לזרוק עליו תווית של "אדם שלילי"?

הילד שלך עשה עשרים מעשים שליליים ואדם זר עשה תשע עשרה מעשים שליליים, באיזה שלב תהיה מוכן להגדיר את הילד שלך שאתה אוהב כ"אדם שלילי"? יש כמות מסוימת של מעשים שליליים שהוא צריך לעבור כדי שתגדיר אותו כ"אדם שלילי"?

לי באופן אישי, משהו בספירה וההשוואה הזו של מעשים חיוביים או שליליים מרגיש מגוחך ולא הוגן.
הרגילו אותנו לחשוב ש"המעשים עושים את האדם", ועד כדי כך התרגלנו לכך שזה נראה כל כך הגיוני ונכון. בלי לשים לב אנחנו סופרים מעשים שליליים אצל אחרים ומתחילים לתייג אותם כ"בני אדם שליליים".

בגלל שאנחנו עושים זאת, אנחנו שוכחים את הרצון הטוב שיש באדם, ומתחילים להתייחס לאותם אנשים כאילו שאין בהם רצון טוב, וכאילו שמה שמניע אותם זו כוונה רעה.

אז למה "הם" או "אנחנו" מתנהגים באופן שלילי כל כך? ואיך יכול להיות שזה לא מעיד על מי שהם? אנסה לענות על כך בהמשך הפרק הזה.

רק ברגע שאנחנו רואים אדם אחר באור שלילי, עולה בנו דחף להתנגד אליו ולפעמים אפילו לריב איתו.
ריב בין שני אנשים או יותר, תמיד יקרה כאשר תהיה התנגדות הדדית זה לזה, או במילים אחרות הקושי לקבל משהו אחד אצל השני.
הקושי יהיה בקבלה של מאפייני הסגנון ומרכיבי הרושם כמו המראה, ההתנהגות, היכולות, כאשר בסופו של דבר ההתנגדות העיקרית שמובילה לריב, זו ההתנגדות ליחס/חוסר יחס שאנו מרגישים קיבלנו או לא קיבלנו.

אותו דבר נכון גם לגבי "ריבים עם עצמנו". אנחנו רבים עם עצמנו כי קשה לנו לקבל משהו בעצמנו – אחד או יותר ממרכיבי הרושם. ("אם אין לי מספיק [מרכיב רושם כלשהו] זה אומר שאני לא נחשב ראוי ליחס מכבד ואני צריך לכעוס על עצמי")

בנוסף לכך שאנחנו רואים את האדם (איתו יש לנו דחף לריב) באור שלילי, סיבה עיקרית נוספת שתמיד תוביל לכל ריב (עם עצמנו או עם אחרים), היא חוסר תיאום ציפיות. כשזה מול אחרים, לאני הנשגב יש ציפייה לקבל יחס מסוים שנדמה לו שחייבים לו, וברגע שהוא לא מקבל את היחס הזה, הוא מרגיש פגוע ותעלה בו התנגדות/כעס.

כשאנחנו משוכנעים שהיו חייבים לנו יחס מסוים ולא קיבלנו אותו, נלבש את התחפושות של הנשגב וננסה לסחוט את היחס הזה בכוח. לא תמיד קל לקבל התנהגות של נשגב שדורש לקבל יחס, וכשלא נדע איך להתמודד עם התנהגות כזו מתוך האני הפנימי, התגובה גם אצלנו תהיה ללבוש את התחפושות של הנשגב ולהתנגד/לכעוס בחזרה, וכך למעשה נוצר ריב.

במקרים מסוימים כשלא נרגיש שיש לנו אפשרות להתנגד למישהו באופן גלוי, נאלץ "להסתפק" בתחפושת של הקורבן, ואז ההתנגדות/הכעס/הריב יהיה יותר אצלנו בראש ולא בעימות גלוי מול אותו אדם.

זה לא אומר שלפעמים לא נעשה לנו עוול או שלא היתה התנהגות שלילית. אבל גם כשכן נעשה לנו עוול, יותר חשוב שלא נמשיך לעשות עוול לעצמנו עם תגובה של אני חיצוני שרק מחריף את ההתנגדות והסבל.

שני סוגים של ציפיות:

ציפיות יכולות להיות חיוביות או שליליות. ציפיות חיוביות הן של האני הפנימי – אין בהן דרישה, ומטרתן היא להבהיר מהם הגבולות לדברים שעליהם לא נוכל להסכים, ומאוד רצוי לתקשר עם אחרים את הציפיות האלו.

לעומת זאת, הציפיות של הנשגב תמיד באות עם דרישה והן המתכון לכל ריב, כי מהרגע שנוצרה הציפייה, כבר מתחילה התנגדות – עד שלא אקבל מה שנדמה לי שאני חייב להשיג, אמשיך להתנגד למצב.

הנשגב מציב ציפיות מתוך איום – אם לא יממשו את הציפיות האלו הוא יפעל מתוך כעס, ענישה או נקמנות.

לעומת זאת, האני הפנימי מגדיר ציפיות כדי ליצור תקשורת בריאה והרמונית יותר, לתת הכוונה נכונה וכדי להגן על עצמו. אם לא יענו לציפיות האלו, הוא לא יתמקד בכעס, ענישה או נקמנות, אלא פשוט יתפוס מרחק גדול מאותו אדם בצורה רגועה ומכבדת. במקרים מסוימים, אם למשל ההתנהגות היא אלימה מאוד, כן כדאי להבהיר שיש מחיר להתנהגות הזו. גם אז המחיר הוא לא כדי להעניש ממקום כועס, אלא כדי לכוון ממקום אוהב.

אם לדוגמא אדם מדבר בצעקות בצורה מאוד בוטה, כדאי להבהיר לו את המחיר – שאם הוא ימשיך לדבר כך פשוט לא נוכל להמשיך להקשיב לו. ("כשאתה מדבר בטון כל כך גבוה זה מאוד מפריע לי, אשמח להקשיב לך אם אתה מוכן להוריד את הטון").

האני הפנימי זוכר שכל התבטאות אלימה זו תחפושת של נשגב, ושבכל פעם שיש שימוש בתחפושת של נשגב, זה אומר שמתחת לתחפושת הזו קיימת חוויה של נחות.

מתוך אני פנימי שבו אנו מרגישים את הרצון הטוב שבנו ומחוברים אליו, לא תהיה לנו דרישה ממישהו, לא ננסה לסחוט ממישהו משהו בכוח. לעומת זאת, רק כשאנחנו שוכחים מי אנחנו ומתחילים לחשוב שאנחנו נשגבים – אנחנו נדרוש ונתחיל להתנהג בצורה שלילית ואלימה.

ותמיד הסיבה היחידה שאנחנו דורשים יחס מסוים מאחרים, היא כי נדמה לנו שבלי היחס הזה החשיבות שלנו יורדת – אנחנו פחות חשובים מאחרים, ואם אנחנו פחות חשובים מאחרים, גם את עצמנו אנחנו מתקשים לקבל. המצוקה של הנחות תמיד תהיה זו שמפעילה את ההתנהגות של הנשגב:

אם נהיה מספיק מחוברים לעצמנו, נראה זאת, נהיה מסוגלים להבין את ההתנהגות האלימה, להכיל אותה ועם זאת לשים גבול מאוד ברור שיש מחיר להתנהגות הזו, כי בשום אופן אנחנו לא מסכימים לאלימות.

התגובה המדויקת תשתנה בכל מקרה לגופו, ובכל סוג של קשר. זה יכול להיות קשר בין הורה לילד, קשר זוגי, עסקי, חברי וכו'. אם לא ענו לציפיות של האני הפנימי, יכול להיות שכדאי שנשקיע פחות בקשר, יכול להיות שכדאי להתרחק או להפסיק את הקשר לפחות לתקופה מסוימת.

ציפיות וגבולות בין הורים לילדים:

ביחס לקשרים של הורים וילדים, תיאום ציפיות וגבולות הוא שונה משאר הקשרים, כי בכל אופן מהילדים שלך אתה לא תרצה להתרחק.

לדוגמא, אחת הטעויות הגדולות שהורים עושים זה להרגיל את הילדים לחשוב שכל מה שהם מקבלים מהם מובן מאילו. בלי לשים לב הם מטפחים אצל ילדיהם זהות וחשיבה של אני נשגב ("חייבים לי הכל"). במילים פשוטות – יותר מידי "מפנקים".

כדי להימנע מהטעות הזו כדאי להרגיל את הילד שהוא מרוויח לפחות חלק מהזכויות שהוא מקבל – שהן לא ניתנות לו בחינם. הדבר היחיד שנמשיך לתת ללא תנאי זו אהבה וביטחון. הרבה דברים אחרים כמו כסף, מתנות, בילויים וכדומה, אפשר להרגיל את הילד להבין שהוא מרוויח באמצעות עזרה בבית ולמשפחה. באופן הזה אפשר יהיה לתגמל התנהגות חיובית, או "לתמחר" התנהגות שלילית. זו מאוד שונה מ"ענישה קלאסית" שבאה ממקום מאוד מאשים וכועס. ב"תמחור" של התנהגות שלילית אנחנו מכוונים את הילד לדעת שהתנהגות מסוימת גורמת להפסד גם לאחרים וגם לו, מהסיבה הפשוטה שאנחנו לא רוצים ללמד אותו שהתנהגות שלילית עוזרת לו להרוויח, או לא מפריעה לו להמשיך "להרוויח הכל" כרגיל.  

הגישה היא קודם כל מקבלת ואוהבת גם כשהילד התנהג בצורה שלילית:

כשילד עושה טעות כמו למשל הרביץ לאחיו, קודם כל נרחיק את אחיו ממנו כדי להגן עליו ונבהיר לילד שקיבל מכות שאנחנו שומרים עליו מילולית ו/או פיזית – חיבוק, מבט אוהב. אחר כך נחזור לילד שהכה, נגיד לו בצורה אסרטיבית ולא תוקפנית שאנחנו לא מסכימים למכות. ואז נקשיב לו, כי אנחנו יודעים שהוא הרגיש מצוקה כלשהי (שכנראה עדיין קיימת בו) אחרת לא היה מתנהג כך. זה בדיוק הזמן שהוא צריך חיזוק של האני הפנימי. נזכיר לו את ההתנהגות שכן מתאימה לו ולמה אנחנו כל כך אוהבים אותו. נזכיר לו מי הוא באמת, ברגע שהוא יתחבר לעצמו יותר, יחזור לו הביטחון. ורק אחר כך נגיד לו שבכל זאת לטעויות יש מחיר, כי המחיר עוזר לנו לזכור שעשינו טעות.

ציפיות וגבולות בחברה:

אני אישית מאמין בגישה דומה גם בהקשר של התייחסות לפשיעה. כמטפל, עזרתי גם לאנשים שהתנהגו באלימות מילולית ופיזית לשנות את התנהגותם. אנשים שפועלים בצורה מאוד אלימה לבשו שריון גדול של בריון, רק כי הרגישו מצוקה גדולה של נחות. אמונה רווחת היא שאנשים שפשעו הם נחותים מאלו שלא ומתוך יצר נקמני עולה המחשבה (של הנשגב) שצריך לגרום להם סבל רב.

כן צריך לעצור אנשים שפשעו. הם צריכים לשלם מחיר, אבל המטרה העיקרית צריכה להיות לכוון אותם, ולא לנקום בהם. האשמה והסבל לא יעזרו להם, לעומת זאת הכאב כן. בפרק "איך לשפר את היחס לעצמי" כתבתי בחלק א' על איך להיעזר בכאב, איך האני הפנימי מתייחס לכאב כדי להתחבר לעצמו.

ההבדל הגדול בין אשמה ובושה, הוא שבאשמה אנחנו נחשוב מתוך הנחות – נדביק על עצמנו תווית שלילית ונרגיש רע עם "עצמנו". ההתנגדות הזו לעצמנו רק תגרום לנו לסבל וכשהמוח נמצא במצב של סבל הוא נלחץ יותר, מתבלבל יותר, "נאטם" יותר, לא מסוגל ללמוד מטעויות ולא מסוגל לעשות את האבחנה בין ההתנהגות ובין המהות של מי אני. במילים אחרות, במצב של אשמה נערבב בין ההתנהגות השלילית לעצמנו: "אם התנהגתי בצורה שלילית זה אומר שאני אדם שלילי".

לעומת זאת אם אנחנו לא מאשימים את עצמנו וכן מרגישים כאב של בושה, אנחנו מסוגלים ללמוד. כאב של בושה מורכב מצער וגועל: אני מצטער על איך שהתנהגתי ונגעל מהאלימות. התנהגתי כך בגלל שהייתי במצוקה, לא בגלל שרציתי. ההתנהגות השלילית לא משקפת מי אני.
כמו שההתנהגות השלילית לא משקפת מי אני, מי אתה או את, היא לא משקפת אף אדם.

המצב כרגע הוא ש"זורקים" אנשים שפשעו להתמודד לבד, מתוך מחשבה שאם הם יסבלו מספיק זה יעזור להם להבין שכדאי להם לשנות את התנהגותם. כאילו שיחס עוין יעזור להם ללמוד. את אותה טעות עושים גם הורים עם ילדיהם, וגם ילדים בחזרה להוריהם: הם מתייחסים זה לזה באופן עוין מתוך מחשבה שזה יעזור להם להבין איך לנהוג באופן חיובי יותר.

מה שקורה בפועל זה שאותם אנשים שפשעו מרגישים נטושים יותר ומנותקים יותר מהחברה. הענישה המוגזמת גורמת להם להיחשב נחותים יותר על ידי אחרים, ובאופן טבעי זה יגרום גם להם לחשוב על עצמם שהם נחותים יותר – מה שסופו של דבר גורם לחזק את השריון של הנשגב עוד יותר ורק להגדיל את הנטייה לאלימות. ידוע שרובם או לפחות חלק מאוד גדול מהם חוזרים לפשיעה. זאת אומרת המחיר הכבד מידי שהם משלמים פוגע בסופו של דבר גם במי שלא פשעו.

ברגע שאדם לא מאשים את עצמו, וכן יקבל הכוונה איך להתחבר לעצמו דרך הכאב, הוא עדיין ישלם מחיר וגם יעשה שינוי התנהגות חיובי באופן טבעי.

מה יקרה אם במקום לזרוק תווית של "אדם שלילי" או "רע", נראה את ההקשר של כל מעשה בפני עצמו, ונבין שיש מצוקה (מודחקת יותר או פחות) מאחורי כל מעשה שלילי?

אני יכול לדבר על הרבה עוולות שנעשו לי (ולא רק לי) דרך המשפחה, החברה, הממסד. אני מניח שרובנו יכולים לדבר על כך לא מעט.

העוול שנעשה לנו עם או בלי ששמנו לב עורר בנו מחשבות של נחות (שזה למעשה אשמה וכעס על עצמנו) ולכן סבלנו כל כך. הנחות גדל ולכן גם הדחף לביטחון מדומה עלה ונאלצנו להשתמש בנשגב ו"להקטין" את אלו שפגעו בנו.

אחת הדרכים "להקטין" אחרים היא לזרוק עליהם תווית שלילית כמו "רעים" "טיפשים" וכו' וזה מה שנעשה אם אנחנו לא מסוגלים להרגיש בביטחון אמיתי דרך חיבור לעצמנו.
בשום אופן אני לא רוצה לייפות את העוול, אבל אחרי הכל העוול הנורא יותר הוא זה שאנחנו עושים לעצמנו – אם אנחנו ממשיכים לחשוב מתוך הנחות ולהדחיק את הסבל באמצעות הנשגב.

לכן בסופו של דבר, במקום להתמקד בכעס על אחרים לטובת ביטחון מדומה, אנחנו רוצים לקחת אחריות על הרגשות שלנו, בעיקר על ידי כך שנפסיק לכעוס על עצמנו – לקבל את עצמנו יותר ולהשיג ביטחון אמיתי. בשביל שנפסיק לכעוס על עצמנו, אנחנו רוצים להכיר בכך שהכעס הזה קיים, להבין כמה נזק ועוול הוא גורם לנו, ואז נהיה מוכנים יותר לשחרר אותו.

כל ריב, מהקטן והטיפשי ביותר ועד לאלים והאכזרי ביותר, תמיד מתחיל מתוך הזדהות עם הנחות וממשיך מתוך הזדהות עם הנשגב. אתן כמה דוגמאות כדי להמחיש את הרעיון:

ריב עם עצמי: "אני לא זוכר איפה שמתי את המפתחות וזה פשוט מחרפן אותי. איך יכולתי לאבד אותם? אני חייב למצוא אותם במהירות!"

ריב עם אחרים: "למה לא הגעת בזמן? דיברנו על זה שמאוד חשוב לדייק בזמן! זה ממש לא בסדר!" – "דיי לצעוק עלי! אז מה? ברח לי מהראש, זה לא כל כך נורא! נמאס לי מהצעקות שלך!"

ריב עם עצמי: "הייתי בטוח שאני יכול להתקדם הרבה יותר עם הפרויקט הזה עד עכשיו, וזה כל מה שהצלחתי? איזה עלוב וגרוע אני!"

ריב עם אחרים: "אתה חייב להשקיע יותר בלימודים! אחרת מה ייצא ממך? קדימה אני רוצה לראות אותך מזיז את עצמך עכשיו!" – "עוד פעם את מתנהגת כמו קרצייה? תביני כבר שאין לי כוח! תעזבי אותי כבר עם השטיות שלך! את כל הזמן רק חופרת!"

ריב עם אחרים: " את לא מסוגלת לשתוק שתי דקות! את צריכה להקשיב יותר! " – "חוצפן! תשתוק אתה! אם אתה רוצה שאקשיב לך, אתה תשנה את ההתנהגות שלך קודם!"

אם נקשיב, נוכל לזהות את המצוקה של הנחות ואז את הדרישות/ציפיות של הנשגב:

כשלא מצאתי את המפתחות הרגשתי נחות. נדמה היה לי שלאדם מספיק "נורמלי" או "מתפקד" זה לא קורה. בגלל שהרגשתי נחות דרשתי מעצמי למצוא את המפתחות כמה שיותר מהר – זה יחזיר לי לפחות במשהו את הביטחון המדומה של הנשגב. ציפיתי מעצמי לא לאבד את המפתחות, ואחר כך ציפיתי מעצמי למצוא אותם במהירות. לא הייתי מתואם עם הציפיות של עצמי, לכן כעסתי על עצמי.

ציפיתי מהבן אדם להגיע בזמן, לא יכולתי לסבול את המחשבה ש"מאחרים לי" – מי ש"מאחרים לו" הוא כנראה מישהו שלא מקבל מספיק כבוד – מישהו נחות. לא שמתי לב שהיתה בי התנגדות לעצמי, הייתי משוכנע שהמתח שאני מרגיש הוא רק בגלל האיחור של אותו אדם, לכן האשמתי אותו בכל התסכול שהרגשתי. ציפיתי ממנו למשהו והוא לא נתן לי את זה.

גם הוא כעס, כי הוא ציפה ממני להגיב לאיחור בצורה יותר מקבלת. הוא לא ענה לציפיות שלי ואני לא עניתי לציפיות שלו, לכן רבנו.

ציפיתי מעצמי להתקדם יותר, הייתי משוכנע שאני מסוגל ליותר, וראיתי שאני לא מצליח כמו שחשבתי שאני יכול – הרגשתי נחות. לא קיבלתי את היכולת המוגבלת. הנשגב המשיך לשכנע את עצמו שהוא מסוגל לעשות שינוי מהיר, מתוך מחשבה שהשינוי המהיר יחזיר את הביטחון המדומה. עד שלא אעשה את השינוי הזה, אמשיך להרגיש נחות ולכעוס על עצמי.

צורת חשיבה זו של ציפיות ודרישות, זו צורת חשיבה של נשגב כי רק כשאנחנו "מטפסים על עץ", אנחנו נכנסים לאופוריה מסוימת מהרעיון שאנחנו מסוגלים להגיע להישג מהיר, או מהרעיון שמישהו חייב לנו יחס מסוים. יחס אמיתי מאחרים (לא הערצה (שמתסכלים עלינו מלמטה) או רחמים (שמסתכלים עלינו מלמעלה)) זה יחס שאפשר להשיג רק בהדרגה טבעית ככול שאנחנו מתייחסים לאחרים בצורה אמיתית (ללא הערצה או רחמים).

כשאנחנו מתייחסים לאחרים בגובה עיניים זה מעודד אותם לראות את האני הפנימי שבהם, ולכן יש סיכוי גדול יותר שנקבל מהם יחס אמיתי. אבל ברגע שאנחנו מתייחסים למישהו כאילו הוא חייב לנו יחס מסוים, אנחנו למעשה באים מעמדת התנשאות ומתייחסים אליו כאל נחות, כאילו הוא חייב לשרת את הדרישות שלנו, ואז זה בעיקר מעודד אותו להגיב מתוך אני חיצוני.

ככול שאדם שמרגיש יותר נחות, כך הוא משתמש יותר בדרישות של הנשגב. זה שאנחנו משתמשים בדרישות של הנשגב כמובן לא בהכרח אומר שנרגיש נשגבים רוב הזמן, אבל הדרישה מתחילה את האופוריה והביטחון המדומה.

אם התרגלנו לחשוב מתוך הנשגב לצורת חשיבה של ציפיות ודרישות, נדמה לנו שבלי דרישות לא נגיע למספיק הישגים ונצא "פריירים", "וותרנים", "נחותים" או "חלשים" מול אחרים.

נדמה לנו שהדרישות והציפיות שומרות עלינו. למעשה ההפך הוא הנכון. הדרישות והציפיות רק מלחיצות אותנו, גורמת לסבל ומרחיקות אותנו מעצמנו ומאחרים.

ברגע שאנחנו מחוברים לעצמנו אנחנו נבקש, לא כי נדמה לנו שחייבים לנו, אלא כי אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר. וגם אם מישהו לא מוכן לתת לנו מה שביקשנו, אנחנו לא נכנס איתו לריב, אלא נפעיל שיקול דעת אם עדיין משתלם לנו להמשיך איתו בשיתוף פעולה או לא, או לשנות את מידת שיתוף הפעולה.

במצב של תיאום ציפיות, לעולם לא תהיה סיבה לריב. וכדי שנהיה מתואמים אחד עם השני, קודם עלינו להקשיב לעצמנו ולהיות מתואמים בציפיות שלנו מול עצמנו.

ככול שאדם מקשיב לעצמו, הוא יודע יותר מה הוא מסוגל לתת ברצון ומתוך מוכנות אמיתית. ברגע ששני אנשים או יותר פתוחים זה עם זה ואומרים בגלוי מה הם מסוגלים לתת, שני הצדדים יודעים מה הם יכולים לתת, מה הם רוצים לקבל, ומה הם יכולים לקבל מהצד השני. יש בניהם תיאום ציפיות חיובי שמבוסס על בקשות ולא על דרישות.

ככול ששני אנשים או יותר יהיו מחוברים יותר לעצמם, החוויה של הנחות של כל אחד מהם תהיה נמוכה יותר, התלות ביחס תהיה נמוכה יותר והדרישות/הציפיות ליחס יהיו נמוכות יותר. זה שיש פחות דרישות לא אומר שנקבל פחות. הנטייה הטבעית שלנו היא לתת – כשלא דורשים אלא מבקשים מאיתנו בצורת מכבדת, לרוב אנחנו קופצים על ההזדמנות לתת.

סיפור קצר:
אדם קנה נעליים אדומות באינטרנט וקיבל בפועל נעליים ירוקות. לכאורה הגיוני לדרוש לקבל נעליים אדומות ולכעוס שקיבל ירוקות. אבל מראש הוא ידע שטעויות יכולות לקרות, לכן האמת היא שיותר ריאלי לקוות (או לצפות מעמדה של בקשה) ולא לצפות מעמדה של דרישה.

זה לא אומר שהוא מסכים להישאר עם הנעליים הירוקות ולהפסיד את הזמן שחיכה לנעליים אדומות, לכן התקשר למוכר וביקש החלפה ופיצוי. הכוח שלו כצרכן הוא שאם המוכר לא יסכים לפצות אותו על הזמן שהפסיד, זה כוח של שיתוף דעתו על האמינות של החנות לאנשים רבים. רוב העסקים מודעים לכוח הזה של הצרכן, אבל גם כשלא, האם זה באמת משתלם להתחיל במריבה? ברגע שדיבר אל האני הפנימי של אותו אדם, הגיעו לתיאום ציפיות חדש והכל הסתדר לטובה.

במקרים נדירים, גם כשנדבר בגובה עיניים, עדיין לא נקבל מה ששילמנו עבורו, וגם במקרים נדירים אלו נאחל לאותו אדם כל טוב ונמצא שיתוף פעולה במקום אחר. הזמן והאנרגיה שלנו יקרים מידי, כמובן שבמקרים קיצוניים יותר נחשוב לערב בית משפט, ובכל אופן יש כל כך הרבה דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתמקד ביצירת ביטחון מדומה מתוך תחפושת של צדקן או בריון.

אפשר לחזור לעיין בפרק "קבלה או הסכמה" למי שרוצה תזכורת למה קבלה והסכמה הם שני דברים מאוד שונים.

אני נשגב יכול לחשוב שמי שיש להתנהגות שלו השפעה שלילית הוא "אדם שלילי". אני נשגב רואה את עצמו מעליו, חשוב ממנו. אני פנימי לעומת זאת בכל זאת מרגיש שווה אליו, כי הוא עושה אבחנה בין ההתנהגות ובין המהות: גם אם ההתנהגות שלי חיובית יותר זה לא אומר שאני חשוב יותר מאדם שמתנהג באופן שלילי יותר. במילים אחרות, גם אם ההתנהגות שלי חיובית וחשובה יותר משל אחרים, זה לא הופך אותי לחיובי וחשוב יותר מאחרים, כי במהות שלנו כולנו רוצים רק טוב – וכשאנחנו מחוברים לרצון הזה (לעצמנו), מיד נתנהג באופן חיובי יותר.

כשיש לנו אפשרות ברורה להתחבר לביטחון אמיתי – שזה בעצם לשים לב שמה שמגדיר אותנו זה הרצון הטוב שבנו, אנחנו תמיד נעדיף להתחבר לזה, ולא לביטחון מדומה שנובע מחשיבות דמיונית שמתבססת על השוואה של הישגים מול אחרים.

אי אפשר לחשוב שאתה "רוצה" לפגוע במישהו, בלי לחשוב שאתה נשגב ממנו. אי אפשר לחשוב שאתה נשגב בלי שיש בך מצוקה מודחקת של נחות.

רק כשאנחנו לא מסוגלים להתחבר לעצמנו, אנחנו נאלץ "לבחור" בביטחון המדומה שתמיד מוביל אותנו להתנהג בצורה אגרסיבית ושלילית כלפי עצמנו ואחרים. למעשה אין פה באמת בחירה לפעול באופן שלילי, כי המצוקה של הנחות מכריחה אותנו לקבל החלטה שלילית מתוך דחף, מתוך מצוקה.

האחריות שלנו היא לא לשנות את עצמנו או את הרצון שלנו, הבעיה היא לא מי שאנחנו, אלא תפיסה שגויה שבנו המובילה למצוקה, מצוקה שמובילה להתנהגות שלילית שמובילה לעוד מצוקה. התרגלנו לחשוב מתוך הנחות ולכן נוצרה בנו אמונה שגויה, תפיסה שקרית.

האחריות שלנו היא לעקור את המצוקה מהשורש, שזה אומר ליצור הרגל חדש: להמשיך להקשיב לעצמנו, כדי לזהות מי אנחנו בצורה ברורה יותר, לזהות את המחשבות של הנחות שנמצאות בנו, כדי להבין שהן לא שייכות לנו. ככול שנזהה את הרצון הטבעי שבנו, החשק להשקיע בעצמנו ובאחרים יעלה באופן טבעי וההתנהגות תהיה חיובית ומוסרית יותר. ההרגל החדש יבסס בנו אמונה חדשה ונכונה שתחליף עם הזמן את האמונה הישנה: הביטחון שלי נוצר אך ורק מהיחס שלי לעצמי ולא מיחס של אחרים.

על איך נוצרת אמונה אפשר לעיין שוב בפרק "המגנטים – הרגלים אמונות ומחשבות".

אני פנימי יהיה ברור יותר בציפיות שלו מול אחרים מעמדה של בקשה ולא דרישה. אני פנימי יהיה הרבה פחות מושפע מהתנהגות שלילית של אחרים, כי בכל אופן הוא לא יתמקד בכעס או התנגדות. אני פנימי מבין שהתנהגות שלילית לא מייצגת את הרצון של האדם, ואפילו בזמן ההתנהגות השלילית הוא יהיה מסוגל להרגיש את המהות החיובית שקיימת באדם, ויהיה מושפע מכך יותר מאשר מההתנהגות השלילית. עם זאת, אם ההתנהגות כלפיו תהיה שלילית, הוא ישים גבול, יתרחק או ייתן הכוונה בצורה רגועה ומכבדת.

כמו שכל ריב נוצר מחוסר תיאום ציפיות, כל התפייסות נוצרת מתיאום ציפיות מחודש. בהתפייסות אמיתית אנחנו חושפים מה אנחנו באמת רוצים יכולים ומוכנים לתת זה לזה. תיאום ציפיות על בסיס בקשות זו לדעתי הדרך הכי יעילה לביסוס יחסים בריאים בכל סוג של קשר. יש ציפיות ברורות – איפה הגבול של מה שאני מוכן ולא מוכן לתת/לקבל. ועם זאת אין צפיות במובן של דרישות ולכן גם אין מתח. במצב זה לא רק שאין אפשרות לריב, אלא יהיה מאוד קל להמשיך לשתף פעולה ולהתקרב.

הציפיות של אני הפנימי נועדו כדי להבהיר מתי שיתוף הפעולה נשאר פורה ומתי הוא כנראה יהיה בנסיגה, או מתי נכון שתרד כמות ה"הטבות" שאנחנו מוכנים לתת זה לזה בלב שלם. בנוסף אפשר לדבר על "קווים כתומים" – דברים שאתה מקווה לקבל, אבל גם אם לא תקבל אותם זה לא יגביל הרבה או בכלל את שיתוף הפעולה ביניכם.

אין פה שום דבר בנימה שלילית או בנימה של איום. מה שיש כאן זו פתיחות וכבוד הדדי כל אחד לרצון ולמוכנות האמיתית של השני.

כדי לחזק יותר את ההקשר על כמה תיאום ציפיות מעמדה של בקשה הוא כל כך חיובי ויעיל, אפשר לעיין שוב בפרק "איך לשפר את היחס לעצמי" חלק ג' – כוחה של בקשה.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin