נובמבר 2021

אהבה מדומה וביטחון מדומה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

כדי להבין מהי אהבה אמיתית, קל יותר להבין קודם מהי אהבה לא אמיתית או מדומה – אהבה שיכולה להיתפס כמאוד אמיתית, כשבעצם היא מדומה.
ברגע שיש בחייך משהו שנעים לך איתו, הסכנה הגדולה ביותר היא להיות קנאי לו. ברגע שאתה הופך להיות קנאי למשהו שיש בחייך, אתה מתחיל לפתח רכושנות כלפיו ולצפות להימצאות שלו כאילו שהקשר שיש לך איתו הוא מחויב או ברור מאליו.
הדבר הזה שאנו נקשרים אליו יכול להיות למשל רעיון, הרגל, או אדם.
איך אפשר להגדיר מה שלנו ומה לא?
לתפיסתי, מה ששייך לנו זה מה שבאמת יש לנו שליטה ובעלות עליו – אנחנו יודעים שתמיד יישאר איתנו, שעקרונית יש לנו שליטה ברמה מסוימת שמבטיחה שהדבר הזה יישאר איתנו.
בואו ניקח לדוגמא את הגוף שבו אנו חיים. עקרונית יש לנו עליו בעלות מסוימת, יש לנו שליטה לפחות ברמה מסוימת על הגוף שלנו: אנחנו יכולים לדאוג לו או לזלזל בו, להזין אותו יותר או פחות.
האם הבעלות היא מוחלטת? לא. גם אם נעשה כמיטב יכולתנו להזין את גופנו ולטפח אותו על הצד הטוב ביותר, אנחנו לא יכולים באמת להבטיח שחלילה הגוף הזה לא ייפגע, ייחלה או ימות. למעשה אנחנו אפילו יודעים שבסופו של דבר הוא ימות.
לכן לא ריאלי לדעתי לקבוע שיש לנו בעלות מוחלטת על הגוף בו אנו חיים, כי הגוף הזה יכול להילקח מאיתנו. ובאמת שלא ניסיתי לרמוז כאן לשום דבר "רוחני".
יותר ריאלי לחשוב על הגוף כאל דבר שאנו חיים בו, דבר בכלל לא מובן מאילו שאנו חיים בו. אם נחשוב על הגוף ככה לדעתי גם נעריך אותו יותר, אבל זה עניין אחר שקצת גולש מהנושא.
אם נחשוב על גוף של מישהו אחר שהוא שלנו, כאן הטעות תהיה אפילו גדולה יותר, בהרבה יותר. כי השליטה שיש לנו על גוף אחר הרבה יותר קטנה. גם אם זה גוף של תינוק שאפילו שהשליטה שלנו על גופו יותר גדולה משל התינוק עצמו (שלגמרי נתון לחסדינו), שוב, השליטה שלנו מוגבלת, היא לא מלאה, לכן בכל מקרה לא ריאלי לחשוב שגוף של מישהו אחר שייך לנו.
לטעון על בעלות כזו לא ריאלי מסיבות נוספות, אבל כרגע אני בכוונה מתמקד רק בעניין השליטה. אפשר לומר שבמובן מסוים מידת השליטה משפיעה על מידת הבעלות, וככול שהשליטה מוגבלת, גם הבעלות מוגבלת בהתאם.

אם פיתחנו קנאה ורכושנות כלפי משהו, הוגן לדעתי לומר שפירשנו לא נכון את המציאות – השתכנעו שמשהו שלא שייך לנו, כן שייך לנו. בחוויה שלנו אנחנו יכולים לטעון שבסיס של הרכושנות הזו ישנה אהבה, אך למעשה זוהי רק הערצה או אהבה מדומה.

בואו ניקח שני מצבים של התייחסות לאדם אחר ותחליטו בעצמם מתי ההתייחסות אליו באה מאהבה ומתי לא.
מצב ראשון, אדם שאני מתייחס אליו כאילו הוא "שלי", החופש שלו נראה פחות רלוונטי, אני פחות שם לב לרצון שלו, לרגשות, למחשבות ולהחלטות שלו. ככול שאני מרגיש שהוא שלי, כך אני מרגיש שהוא אמור לציית לי ולענות על הציפיות שיש לי ממנו.
מצב שני, אדם שאני מתייחס אליו כאל מי שרק נמצא לצידי אך אינו שלי, החופש שלו נראה כמו משהו שאני רוצה לכבד. אני יותר רוצה לשים לב לרצון שלו, לרגשות ולהחלטות שלו. למעשה אני מעדיף לכבד החלטה שלו גם אם אני אישית אני לא מסכים איתה, כי אני לא מרגיש שהוא אמור לחשוב כמוני או לציית לי. אנסה להשפיע עליו שיסכים איתי, אבל לא אנסה לכפות עליו את דעתי או אכעס עליו אם לא יסכים איתי.

ואם נחזור לגוף שלנו, אפשר לשים לב שגם כאן העיקרון תקף. אנחנו יכולים להרגיש בחוויה שאנחנו אוהבים את הגוף שלנו, אבל אם אנחנו מתייחסים לגוף שבו אנו חיים כאל דבר שהוא לגמרי "שלנו", בלי לשים לב, אנחנו מפתחים ציפיות ודרישות כלפי הגוף שלנו, ואם הוא מאכזב, אנחנו כועסים עליו.

במילים אחרות, בלי לשים לב, אנחנו מפתחים רכושנות לדברים ולאנשים – משלים את עצמנו שדברים שייכים לנו, וברגע שהשתכנעו בכך, נפתח גם דרישות וציפיות כדי להחזיק בשליטה ובבעלות, ואולי נרגיש אופוריה ונספר לעצמנו שזו אהבה, אך הבועה הזו תתפוצץ ברגע שאותו דבר או אדם לא יעמוד בציפיות שפיתחנו.

לא תמיד קל לשחרר את חווית ה"בעלות" שיש לנו על דברים. נדמה לנו שה"בעלות" הזו נותנת לנו ביטחון ואהבה. אך זוהי בעלות מדומה, שליטה מדומה, ביטחון מדומה ואהבה מדומה. ולמעשה ככול שפיתחנו רכושנות וקנאות, פיתחנו גם יותר תלות, ולא רק שהשליטה שלנו לא עלתה, היא ירדה. כי עכשיו במקום להתמקד היכן שבאמת שההשפעה והשליטה שלנו קיימת, אנחנו מנסים לשלוט בדבר שמעבר לכוחנו ולהחזיק בכוח בועה שכמעט בוודאות תתנפץ, המציאות בסופו של דבר תוכיח שלא באמת היתה לנו את השליטה והבעלות שייחסנו לעצמנו, וכל מה שבנינו עליו בדמיוננו בבת אחת יתרסק.

הציפייה הזו שמושא האהבה הוא עכשיו ויישאר תמיד "שלך", היא למעשה הישענות על אשליה. ומטבעה של התנהגות הנשענת על משהו חיצוני לך, ברגע שלא תוכל להרגיש מספיק סומך על הרעיון שהוא (או היא) שלך, תרגיש בנפילה, כי המקום שנשענת עליו כבר לא נמצא שם. ואם תמשיך להתעקש להישען על הרעיון הזה של בעלות, תרגיש יותר ויותר חסר ביטחון.
לפעמים ההישענות והציפייה הן לא רק לדימוי ולחיבור שנמצא בראש שלך היום, אלא לאיזושהי חווית בעלות מהעבר, שאינך משחרר וממשיך לצפות שתחזור ותהיה שוב "שלך".
בכל מקרה, זוהי אהבה מדומה – אהבה שנגועה בקנאה ורכושנות, אהבה שהעיקר בה הוא להחזיק ולהישען על רעיון של בעלות שמשכנע אותך שיש לך שליטה, ביטחון וכוח.

האהבה המדומה הזו, כמובן לא יכולה להתחיל מבלי שיהיה הפיתוי, הפיתוי להשתכנע שמדובר בדבר האמיתי, והפיתוי יכול להיות כל כך חזק שלפעמים אנחנו בלי לשים לב כבר מתחילים להשלות את עצמנו ונסחפים לרגשות של אופוריה גדולה.
למה הפיתוי ישפיע יותר על אחד ועל השני פחות? ואיך אפשר לדעת מתי יש חיבור אמיתי? איך אפשר לדעת כמה ממה שאנו מרגישים כלפי אדם זו חיבה ואהבה כנה וכמה מזה מדומה?
בשביל להתחיל לענות על כל השאלות האלו, אנחנו רוצים לזהות את השריון ששמנו על עצמנו, או במילים אחרות לזהות את הביטחון המדומה שלנו.

כדי לזהות את השריון ששמנו על עצמנו, כדאי שנשאל – על מה נשען הביטחון שאנו מרגישים? כמה מהביטחון שאנו חשים מתבסס על אשליה של בעלות ושליטה? ואיזו תחפושת "שמנו על עצמנו" כדי לשכנע את עצמנו ואחרים שיש לנו שליטה, ביטחון וכוח?

שמתם לב שכשאנו מתחפשים, תמיד נתחפש למישהו ש"נחשב ראוי" בהתאם שאיך שנדמה לנו שאחרים מגדירים "נחשב ראוי"? ב"נחשב ראוי" אני מתכוון – אדם שקל יותר להעריך ולכבד.
וכמובן ש"נחשב ראוי" משתנה בהתאם לתרבות, חברה מסוימת, כי כמובן שבכל חברה הציפיות ממך הן שונות.
למשל, אם תעבור למדינה אחרת ותלמד לתקשר בשפה המקומית, לרוב זה ייתן לך "נקודות זכות" – יהיה קל יותר להעריך ולכבד אותך.
באופן כללי ל"נחשב ראוי" יש שלושה פרמטרים – נראות, התנהגות והישגים. אם נפרק את הפרמטרים האלו לתת פרמטרים, נמצא אין סוף תנאים שיכולים להוסיף או לגרוע ממך נקודות זכות.

רק כדי להמחיש טיפה יותר את העניין, בואו ניקח כמה נקודות זכות נפוצות בתרבויות רבות:
כשמדברים על נראות זה כמובן מתקשר לאופנה או מסורת. לרוב אחוז השומן, הגובה, השיניים, העור ולעוד פרמטרים רבים יש השפעה רבה על הציון שתקבל. כשמדברים על התנהגות נקודת זכות גדולה תהיה למי שמרבה לחייך הרבה, ולהפך, מי שמרבה להתלונן ו"להתבכיין" יקבל פחות. מי שיביע הסכמה ויהיה ממושמע יותר, יקבל נקודות. כשמדברים על הישגים אנחנו נשווה יכולות, רמת תפקוד, הון, רכוש, קריירה, תארים, מעמד, סטטוס, בריאות ועוד.
כמובן שציינתי רק מספר זעום של פרמטרים.
אם נאסוף את כל הנקודות האלו שיש לנו, נבנה מהן שריון ונחשוב שהביטחון שלנו מתבסס על השריון הזה, זה יהיה ביטחון מדומה (אם נרגיש שיש לנו הרבה נקודות), או לחלופין חרדה (אם נרגיש שיש לנו מעט מידי נקודות).

כשהייתי נער וסבלתי מהרבה חוסר ביטחון, ראיתי שאני מסוגל להגדיל אותו על ידי זה שאני מוכיח לעצמי שאני יכול להגיע לביצועים ויכולות ברמות גבוהות מעל אחרים. לדוגמא ראיתי שאני מסוגל לצייר ברמה גבוהה, וקיבלתי הרבה פידבקים חיוביים. אפילו הצלחתי למכור כמה ציורים, הרגשתי שהערך העצמי שלי והביטחון העצמי שלי עולה. או שראיתי שאני יכול להגיע לביצועים ברמה מאוד גבוהה במשחקי מחשב, ראיתי שאני יכול להיות יותר טוב מאחרים, הרגשתי שהערך העצמי והביטחון העצמי שלי עולה. או שראיתי שאני מסוגל להבין דברים שהרבה אחרים לא מסוגלים להבין, שוב הרגשתי שאני חכם יותר, ההרגשה של הערך העצמי והביטחון העצמי שלי שוב עלו. אבל זה לא כנראה עוד לא הספיק – גיליתי שאני מסוגל גם להיות מצחיק יותר מאחרים, מגניב יותר, מיוחד יותר (ככה הרגשתי שמחשיבים אותי), וככה הערך העצמי שלי והביטחון עלו עוד ועוד.

אבל בסופו של דבר התחלתי להבין שהערך העצמי והביטחון העצמי שבניתי קשורים לתדמית החיצונית שבניתי מול אחרים. הרגשתי שמדביקים לי תוויות של "חכם" "צייר" "מיוחד" "מגניב", והרגשתי לא נוח עם זה, לא כי לא ידעתי לקבל מחמאה, אלא כי הרגשתי שאני מקבל הערכה בזכות ההישגים שהגעתי אליהם ולא בזכות מי שאני באמת. לא באמת מתייחסים אליי, מתייחסים לתחפושת, לשריון שבניתי. וכשהבנתי את זה, התחלתי להרגיש מזויף.
מצד אחד אהבתי את הביטחון העצמי שהרגשתי אחרי הרבה שנים שסבלתי מחרדות וחוסר ביטחון, ומצד שני אמרתי לעצמי, יכול להיות שהרבה מהערך העצמי שאתה מרגיש, נוצר רק בזכות כל מיני תוויות חיוביות שעכשיו אני מרגיש ראוי להדביק על עצמי, עכשיו אני צייר חכם מגניב ומיוחד כי הוכחתי לעצמי שאני יכול להגיע לביצועים ויכולות גבוהות?

יכול להיות שנרצה לשאול את עצמנו, האם אנחנו באמת יכולים להרגיש ביטחון בזכות נראות, התנהגות והישגים?, האם הביטחון הזה אמיתי? ביטחון שבנינו רק כדי שאחרים יחשיבו אותנו כ"ראויים"?
נדמה שצריך הרבה אומץ להבין שהשריון הזה קיים בנו, יותר אומץ להבין ממה הוא מורכב, ויותר אומץ כדי להסיר אותו. וזה נכון, חלקית. כי זה לא בהכרח כל כך הרבה אומץ כפי שלפעמים נדמה לנו. האומץ הזה, לא מופיע במקרה. הוא בעצם הביטחון האמיתי.
על המקור האמיתי לביטחון אמיתי, בהמשך.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin