שליטה בכעסים ותודעת עימות

האם שליטה בכעסים קשורה באיך שאנו מתייחסים למושג אוייבים? "מיהם האויבים שלך?" זו שאלה שחשבנו שחשוב מאוד לשאול. האם התקפי זעם נוצרים מתוך תפיסה שרובנו מאמינים בה?

"דע את האויב, ודע את עצמך" סון דזה

"יהי רצון שיסתלקו אויבינו וכל מבקשי רעתינו" ברכה מחג ראש השנה

"הכנע את אויבך בכוח ותרבה איבה" בודהא

"אתה הוא האויב הגדול ביותר של עצמך" ליון בראון

התרגלנו לחשוב שכדי לפתור בעיות צריך להגדיר אויב כדי "לחסל" או "לנטרל" אותו.

גם אני כמעט כל חיי חשבתי כך ופעלתי מתוך האמונה הזו. ולא הבנתי עד כמה הדבר מפחית שליטה בכעסים.

נדמה שאם לא נכיר את "האויב" נהיה הכי חשופים לו, והוא בטוח יתקוף אותנו בזמן שאנו ישנים. נדמה שאנחנו חייבים לדעת מיהו.

ומה אם השאלה הזו היא בכלל טעות מהשורש? מה אם אין אויבים?

לא הם ולא אנחנו. אפילו לא מי שפוגעים בנו הכי הרבה.

ההגדרה של אויב כל כך בעייתית בעיניי כי היא ממקמת אותנו בתודעה של עימות,

תודעה של התנגדות, מלחמה. ולכן באופן לא מפתיע גם יהיה קשה יותר להגיע למצב של שליטה בכעסים.

אנחנו הצודקים והטובים והם האויבים הרעים. או אפילו אני.. אם נדמה שאני האויב של עצמי, אני נלחם גם בעצמי…

מה אם במקום לנטרל אוייבים נתמקד בלנטרל אלימות, לנטרל בעיות?

אני למדתי שללא מחשבה על אוייבים, הרבה יותר יעיל וקל להשיג שליטה בכעסים.

לחשיבה ממוקדת "אוייבים", אני קורא גם "תודעת עימות". זו בעיה שאפשר לייחס אותה לבעיות שונות שדרכי טיפול שונים יכולים לייסע לשחרר (בעיקר טיפול בכעסים, ולפעמים גם טיפול בהתמכרות, תלות רגשית, טיפול במחשבות טורדניות, מחשבות כפייתיות, ביטחון עצמי ועוד)

כשאני מלמד על שליטה בכעסים ותקשורת אפקטיבית, אנחנו רואים איך אפשר להתפייס, ליצור שיתופי פעולה וגם להגן על עצמנו מפני התנהגות אלימה באופן הרבה יותר אפקטיבי.