דצמבר 2021

איך לשפר את היחס לעצמי

חלק ד' - ששת הצעדים להתחברות עם האני הפנימי

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

לשפר את היחס לעצמי ולהרגיש אהבה אמיתית לעצמי, זה אומר להתחבר לעצמי בתהליך הדרגתי ונכון. אהבה לא יכולה להיות מורגשת לפני שמיישמים לפניה כמה צעדים. לפני שניסחתי את השיטה "תחנות של מודעות", עבדתי עם שיטה דומה שלמעשה גם בה התייחסתי לאותם עקרונות וניסחתי שלבים (שישה צעדים) במודעות.

בשנים בהם השתמשתי בשיטה הזו, היא עבדה מצוין, אבל בכל זאת היא היתה פחות מדויקת מהחדשה. אתאר כאן באופן כללי את העקרונות של הצעדים האלו ואעשה את ההקבלה לשיטה של התחנות.

ששת הצעדים הם: הקשבה, כנות, חמלה, ענווה, נתינה והרמוניה.

 

צעד ראשון – הקשבה.

הקשבה היא לשים את עצמנו במצב של קליטה בלבד, איסוף נתונים בלי לתת עליהם פרשנות או אבחנה, בלי לנסות למצוא תשובה, בלי לנסות להבין משהו חדש, פשוט להיות בנוכחות מול מה או מי שאנחנו רוצים להקשיב לו ולקלוט.

השאלה היא לא אם אנחנו יכולים להקשיב או לא, אלא כמה אנחנו יכולים להקשיב – הקשבה זו מיומנות נרכשת שאפשר לשפר כל הזמן.

דמיינו שאתם מול אדם אחר שמדבר אתכם.

כמובן כשהוא מדבר הוא רוצה כמה דברים: שהמסר שיש לו יעבור אליכם, הוא גם רוצה להרגיש שאתם איתו, שאתם מבינים ככול האפשר את החוויה שלו. אם האדם נמצא בקושי רגשי אז הוא ירצה בכך אפילו יותר. וזה כמובן תלוי במידת ההקשבה שתוכלו לתת לו. הוא ירגיש עד כמה אתם באמת מקשיבים.

מתי אנחנו באמת בהקשבה בשיחה?

נהיה בהקשבה אם בזמן שהאחר מדבר לא נחשוב על ניסוח התגובה שלנו, לא נחשוב על עצה או פיתרון, אלא פשוט "ניכנס לנעליים" של האחר ונרגיש עד כמה שאפשר את החוויה שעוברת עליו באותו רגע. בזמן שהוא יסיים, אנחנו נגיב. לפעמים נסכים או לא, נציע תשובה או פיתרון או לא נציע, אבל מה שכן עשינו זה לתת הקשבה אמיתית.

אותו אדם שרוצה להעביר את המסר, רוצה להיות מובן, רוצה לקבל אמפתיה, והרגשה שלמישהו אכפת ממנו, שמישהו נמצא איתו.

אותו אדם הוא גם אני את ואתה, לכן חשוב שנקשיב גם לעצמנו.

אם אני בוחר להתמודד עם המציאות כפי שהיא, חשוב לי להכיר במה שאני מרגיש, כי מה שאני מרגיש זה חלק מהמציאות.

גם אם פירשתי לא נכון דברים, והרגש לא מבוסס על המציאות (יש בי מחשבה של נחות שיצרה דרמה מוגזמת), עדיין זה הרגש שנמצא כרגע, ואם אני רוצה להתמודד עם המציאות, אני רוצה להכיר ברגש כפי שהוא (גם אם הוא "טיפשי").

במצב של התמקדות בחשיבה ופרשנות, אנחנו עוצרים את זרימת הנתונים ומתחילים להטיל ספק בכל נתון, אם הוא נכון או לא. עומס של מחשבות גורם לנו פחות להרגיש ולהיות מחוברים לסביבה ולהיות יותר בתוך הראש של עצמנו.

במצב של הקשבה אנחנו מאפשרים לנתונים לזרום לתוכנו, בלי להחליט אם הם נכונים לא או, אנחנו לוקחים בחשבון שאולי הם לא ובכל זאת מאפשרים להם להתווסף כדי לצבור חוויה שמתבססת על יותר נתונים מבחוץ, ולא רק על המחשבות שכבר בתוך הראש שלנו.

למשל בשיחה, האדם מולנו מתחיל להגיד דברים שהם מאוד נוגדים את דעתנו ועולה בנו התנגדות וחשק עז לעצור אותו, "לתקן אותו", לשנות נושא וכו', לפעמים פשוט אין לנו סבלנות וזה מובן, אבל לפעמים זה גם אומר שנקטע את דבריו בחוסר רגישות. ומה שיותר חשוב זה שאנחנו עושים זאת גם לעצמנו, במקום להקשיב לחוויה שיש בנו, אנחנו קוטעים אותה כל פעם מחדש עם מחשבות עמוסות בספקולציות ופרשנויות. הכוונה היא טובה, אנחנו מנסים להכניס לראש הרבה היגיון, אבל מרוב מחשבות על פתרון אנחנו שוכחים להקשיב לבעיה, לחוות אותה, להבין יותר לעומק מה אנחנו בכלל מרגישים.

בעומס של מחשבות אנחנו בדרך כלל מנסים לפתור משהו מאוד גדול, איזושהי בעיה ענקית שכביכול עם מספיק שכל והיגיון נצליח לפתור מיד. מרוב לחץ אנחנו מנסים להיפתר מכולה בבת אחת. אבל הלחץ שאנו מרגישים מורכב מאוסף של מחשבות שליליות. אם למשל נקשיב רק למחשבה אחת של נחות ונבין את ההשפעה הרגשית שלה, נבין באמת עד כמה המחשבה הזו לא באמת עוזרת לנו ונרגיש רצון ומוכנות לשחרר את המחשבה הזו.

לשפר את היחס לעצמנו זה לא אומר להעלים את כל הלחץ או את כל הסבל בבת אחת, אלא להפחית אותו עד כמה שאפשר בזמן נתון.

 

פשוט במקום לערבב גם הקשבה וגם פרשנות במקביל, אנחנו רוצים לעשות הפרדה ביניהם. קודם להקשיב זמן מה, לרסן את הדחף לפרשנות והיגיון, לתת קודם לרגש לעלות, וזה יאפשר לנו לעשות הקשרים נכונים יותר בין מחשבות ורגשות, כי כל מחשבה משפיעה עלינו אחרת מבחינה רגשית. ההקשרים אלו יכולים להפוך ברורים יותר, רק בזכ

ות הקשבה שבה שאנחנו שמים בצד את הדעה שלנו לזמן מה, ורק אחר כך נותנים לדעה להתגבש מחדש.

ככול שהתמקדתי והקדשתי זמן רק בהקשבה ולא בפרשנות, זיהיתי יותר את המציאות כפי שהיא והתגובה שלי אליה הפכה רגישה וחכמה יותר.

הקשבה היא הבסיס לכל תהליך של התחברות אמיתית לעצמך ולאחרים. ככול שיש יותר הקשבה איכותית שאר 5 הצעדים יבואו בקלות רבה יותר.

הקשבה היא היכולת לשים לב למציאות, לשים לב לעצמנו ולשים לב לסביבה.

אנחנו יכולים לשים לב למה שקורה ברמה מסוימת, ועם זאת לא תמיד נהיה ממש מודעים למה שקורה. לדוגמא, קמתי בבוקר עם חולשה פיזית, וכהרגלי יצאתי להליכה היומית. שמתי לב ברמה מסוימת שיש בי את החולשה הזו, אבל התעוררה התנגדות להכיר בכך, הדחקתי את העובדה הזו, ולכן למרות שברמה מסוימת שמתי לב לחולשה, בסופו של דבר בגלל שהדחקתי את זה, לא הייתי ממש מודע לחולשה – ופעלתי כאילו אין בי את החולשה הזו.

ברגע ששמתי לב לחולשה, לא המשכתי להקשיב לה, סוג של "ברחתי" מהעובדה הזו. אח"כ האשמתי את עצמי ש"אני לא מסוגל ללכת כמו בן אדם נורמלי".

צעד שני – כנות

ככול שהקשבתי, האפשרות להכיר במציאות הפכה גדולה יותר, וכשהמציאות הפכה ברורה יותר היה לי קל יותר להגיד לעצמי את האמת – יש בי עכשיו חולשה, זה בסדר גמור אם אני לא אלך היום כמו בכל יום.

אנשים מסביב יראו איך אני הולך ובטח זה עושה פחות רושם מאדם שרץ להנאתו.

כשאנחנו בכנות, אנחנו בוחרים להמשיך להקשיב לקושי שנמצא בנו, או ל"חוסר" במרכיב כלשהו בשריון, ופשוט להכיר בקיום של זה במקום להדחיק את זה. יכול להיות שבגלל הקושי תעלה הנטייה לחשוב מתוך הנחות ויכול להיות שלא, אבל עכשיו אנחנו מכירים בעובדה שיש קושי מסוים, או לחלופין שיש בי הרגשה מאוד נעימה עם הזדמנות נפלאה שלא ראיתי קודם. בגלל שהקשבתי, היכולת שלי להגיד לעצמי את האמת הפכה גדולה יותר.

פעמים רבות התרגלנו שכאשר אנחנו שמים לב לקושי, מיד אנחנו בורחים למשהו שמסיח את דעתנו ממנו, זה יכול להיות אוכל, טלויזיה, קניות, אינטרנט, עישון, אלכוהול, שיחה עם מישהו, ויכולים להיות עוד המון דברים אחרים. נהיה מוכנים לעשות הרבה רק כדי להסיח את דעתנו מהקושי הרגשי שעלה בנו.

 

הבחירה להמשיך להקשיב לקושי גם אחרי ששמתי לב אליו, זו התייחסות כנה לרגשות שיש בי. עכשיו אני שם לב ולא רק בגלל שהקושי היה כל כך גדול שלא יכולתי שלא לשים לב אליו, אלא שאני בוחר באופן מודע ומתוך רצון חופשי להמשיך לשים לב לקושי שנמצא בי.

ההתייחסות הכנה הזו מאפשרת לי לדעת שאני מתמודד באמת עם מה שקיים, מבלי לנסות להדחיק, לטייח, או לייפות משהו.

הכנות מאפשרת לי לעשות את הקשר בין הרגש ובין הזהות שעומדת מאחוריו. מאחורי מה שאני מרגיש עכשיו נמצאת מחשבה של נחות, נשגב או מחשבה שלי?

כנות לפעמים מובילה אותי להרגיש יותר התנגדות בהתחלה, כי אני מזהה מחשבות של נחות, אבל מצד שני היא גם מאפשרת לי להרגיש שאני אמיתי עם עצמי ושאני מתמודד יותר עם המציאות.

הכנות מאפשרת לנו לראות כמה אומץ יש בנו להכיר במציאות לא רק כשהיא נוחה, אלא גם כשהיא כואבת. כנות גורמת לנו להבין כמה נכונות יש בנו להתמודד עם המציאות כפי שהיא. כנות גורמת לנו להעריך את עצמנו בזכות זה שאנחנו מוכנים להיות כנים עם עצמנו, עם מה שאנחנו מרגישים.

 

הצעדים הקשבה וכנות הם בעצם ההקבלה לתחנה הראשונה של המודעות – לזהות את המחשבה של הנחות.

עם זאת, כמובן שהקשבה עמוקה היא לא רק למחשבה של הנחות. הקשבה היא לכל מה שקורה בנו ומשפיע עלינו, לכל מאפייני המצב שלנו: מחשבות, רגשות, מאמץ, אנרגיה ותחושות פיזיות. ולא במקרה כתבתי את המאפיינים האלו בסדר הזה, כי יש פה סוג של דומינו: מחשבה משפיע על איך שאנחנו מרגישים. איך שאנחנו מרגישים משפיע על רמת המאמץ שלנו, רמת המאמץ משפיעה על האנרגיה, והרמת האנרגיה משפיע על הגוף. אם נקשיב לכל קשת המאפיינים האלו ונראה את ההקשר ביניהם, כמובן שנהיה במודעות גבוהה יותר.

ובנוסף הקשבה היא גם לרצון, ליכולת, למוכנות ולקצב ההתקדמות האפשרי לי.

צעד שלישי – חמלה

נמשיך עם הסיפור שבו שבהליכה היומית לא הקשבתי לחולשה והכרחתי את עצמי ללכת כמו "בן אדם נורמלי" – בלי ששמתי לב היתה בי מחשבה של נחות: "אין לי מספיק אנרגיה וזה אומר שאני חלש ונחות", המחשבה הזו גרמה לי להרגיש בדרמה של חוסר אונים ולכן התאמצתי נורא להמשיך ללכת כאילו שיש לי יותר אנרגיה מכפי שהיתה באמת. למרבה האירוניה המאמץ הרב כמובן הפחית עוד יותר מהאנרגיה, עד למצב שכבר לא יכולתי להדחיק שהגוף שלי בקריסה. בכוחות אחרונים סחבתי את עצמי לאיזשהו ספסל וזרקתי את עצמי עליו, מותש עד כמעט אפיסת כוחות.

בנקודה הזו התעוררה בי עוד התנגדות לגרמה לי להיכנס לדרמה נוספת של עצבות קיצונית וייאוש רב וכמובן להרגיש עוד יותר נחות: "אני לא שווה כלום בלי מספיק אנרגיה, האנרגיה שבי ממש נמוכה ואני לא יכול לעשות כלום כדי להרים אותה!"

שמתי לב שהסבל שמתעורר בי הוא מוגזם, אבל עוד לא הבנתי למה. בחרתי להקשיב ולשים לב למחשבות שיש בי: מה אני אומר לעצמי שאין לי מספיק? – חשבתי שאני סובל כי אין לי מספיק אנרגיה. מה זה אומר עליי שאין לי מספיק אנרגיה? – זה אומר שאני חלש וגרוע, זה אומר שאני כישלון ופספוס אחד גדול. ובהשוואה לאחרים? – כן, זה אומר שאני נחות.

המשכתי להקשיב ושמתי לב איך המחשבות של הנחות יצרו בי הרבה מתח וסבל, עד שהמודעות עלתה לרמה שבה היה לי כבר ברור: אני לא סובל בגלל חוסר אנרגיה, אני סובל בגלל האופן השלילי שבו אני תופס את עצמי – אני סובל כי אני כועס על עצמי, אני סובל כי יש בי התנגדות אדירה לעובדה שאין בי אנרגיה כפי שנדמה לי שאמורה להיות לי עכשיו. במילים אחרות, מה שמתבהר זה שהבעיה היא לא ה"חוסר" במרכיב של השריון, אלא ההתנגדות לחוסר. אני לא צריך יותר אנרגיה, אני צריך יותר לקבל את האנרגיה שיש בי, את החולשה שיש בי.

הרגשתי צער על כך שהלקאתי את עצמי על החולשה שהיתה בי, ובזכות כך – עכשיו ידעתי עד כמה זו היתה טעות לכעוס על עצמי.

כפי שהקשבה מובילה לכנות, כנות מובילה לחמלה וקבלה: בזכות זה שהיינו כנים עם עצמנו, כבר באופן טבעי התחלנו לפתח חמלה לעצמנו – התחלנו לקבל את עצמנו עם הכאב, החולשה או המגבלה שנמצאים בנו.

ברגע שקיבלתי את עצמי עם האנרגיה המוגבלת הרגשתי הקלה גדולה והמשכתי להתקדם בהליכה איטית יותר לביתי. ידעתי שאולי זה לא עושה הרבה רושם על אחרים, אבל הייתי שלם עם עצמי.

זוהי כוחה של חמלה. חמלה עצמית היא כמו חיבוק מכל הלב של עצמנו לעצמנו. בשלב הזה אפשר להרגיש איך הקבלה מכניסה שלווה אמיתית לתוכנו וביטחון אמיתי עולה. איך אנחנו יודעים שהביטחון הזה הוא אמיתי? אנחנו מרגישים פחות את הדחף להשוות את עצמנו מול אחרים: זה בסדר שהמרכיב בשריון* שלי כרגע נמוך יותר משל אחרים. (*אנרגיה, יכולת, רגש נעים, התנהגות מוסרית, השפעה על אחרים, נוצות של טווס). מי שרוצה להיזכר שוב בהסבר המפורט יותר, יכול/ה לחזור ולעיין שוב בפרק "איך נוצר הסבל".

 

חמלה, הצעד השלישי, זו המקבילה לתחנות שלוש וארבע (תחנה שלוש – להשתמש בצער כדי לשנות יחס, תחנה ארבע – קבלה והתחברות לאני האמיתי).

צעד רביעי – ענווה

כשהקבלה מחליפה במידה רבה את ההתנגדות שהיתה בנו, חווית המצוקה מתפוגגת, וכעת אנו מסוגלים להפסיק להתמקד כמעט אך ורק ב"צרות" של עצמנו, יש בנו את האוויר להסתכל החוצה, להרגיש בתוכנו כוונה שהיא עמוקה יותר מרק "להשתחרר מהסבל", להיות במודעות סביבתית גדולה יותר ולהבין הקשר גדול ועמוק יותר שלנו עם המציאות.

מה שקרה בפועל זה שצורת המחשבה השתנתה – פחות מחשבות מתנגדות של נחות ויותר מחשבות מקבלות של האני האמיתי.

כמובן, האני האמיתי, אינו מרגיש נחות או נשגב, אלא שווה בין שווים – וזוהי למעשה המשמעות של ענווה אמיתית.

במצב של ענווה אנחנו לא משווים את גודל השריון אחד של השני, כי ברור לנו שמקור הערך שלנו הוא לא בכמות ההישגים שלנו, אלא במהות שלנו שהיא כוונה טובה טהורה שקיימת בכולנו. בגלל שעכשיו אנחנו מרגישים שווים יותר זה לזה, אנחנו יכולים באמת להרגיש ולהיות מחוברים יותר.

לאני הנשגב תמיד תהיה התנגדות ללמידה, כי להכיר בטעויות הורס את חווית האופוריה והביטחון המדומה. במצב של ענווה הרבה יותר פשוט להסתכל על הטעויות שאנחנו עושים ולתקן אותן.

למעשה אם הגענו למצב של ענווה זה אומר שכבר "תיקנו" טעות גדולה – החלפנו מחשבה מאוד שגויה במחשבה נכונה. וכמובן שלהחליף מחשבה זה לא רק לדקלם "מילים נכונות", אלא שעשינו זאת דרך התייחסות שבנינו ברגישות ובהדרגה, עשינו זאת מתוך הקשבה, כנות וחמלה. וכעת כשאנחנו בענווה עוד יותר קל לראות את הטעויות ולהמשיך לשפר את צורת ההתייחסות לעצמנו ובכלל.

כעת גם ברור לנו שזה בסדר שטעינו, שהמחשבות של הנחות או של הנשגב לא מייצגות מי שאנחנו באמת, אלא אך ורק מצוקה או אופוריה שיש בנו.

ענווה היא למעשה מצב המודעות של האני האמיתי, הזהות שלנו ברורה לנו בהקשר רחב ועמוק יותר, כשאנחנו לא "נחותים" או "נשגבים", וללא "משחקי כוח" מול אחרים, אנחנו רואים את עצמנו כחלק ממציאות הרמונית ומופלאה, ולהגיע למודעות כזו יציבה זה בהחלט לא דבר מובן מאילו.

צעד חמישי – נתינה

אם ראיתי את עצמי בעיקר כנחות הרגשתי חייב לשפר הישגים בהשוואה לאחרים ולקבל יותר יחס כדי להרגיש נשגב. אם ראיתי את עצמי כנשגב הרגשתי שאני מקבל הרבה יחס או שחייבים לתת לי יחס. בכל מקרה, נשגב או נחות, ההתמקדות היא בלקבל. הנתינה היחידה שקיימת בנחות או נשגב, זו נתינה מדומה – נתינה שמטרתה לקבל. נתינה כדי לרצות מישהו ועם ציפייה ברורה לקבל תמורה. נתינה מדומה מתאפיינת בלרצות אחרים, לצפות לתמורה ולהתאמץ. הרבה פעמים נתאמץ כל כך "לתת" שזה אפילו יבוא על חשבון הבריאות שלנו. בכל התחפושות של האני החיצוני אנחנו נותנים – "נותנים הופעה". בהופעה של המסכן או קורבן אנחנו לא מרגישים שיש לנו הרבה מה לתת, אבל הציפייה בתוכנו להפוך לנשגבים באה לומר: אם תיתן לי מספיק יחס זה ישתלם לך – אתה תוכל לראות איזה גדול ומופלא אני (הנשגב).

בשאר התחפושות (בריון/כל יכול, מחנך, צדקן, מלאך/סופר נחמד, סמיילי, טווס, נערץ) אנחנו נותנים הופעה שנחשבת מרשימה יותר ואז קל לנו יותר לצפות ולהרגיש שחייבים לאהוב אותנו (הנשגבים). אני מזכיר שבדרך כלל נשתמש בשילוב של כמה תחפושות יחד.

 

כשאנחנו מזוהים עם האני החיצוני אנחנו לא מסוגלים לראות ולהרגיש שמספיקה רק הנתינה כדי להיות שלם ומסופק, בלי להתחשבן. תמיד נרגיש מוכרחים לתת, בעיקר בשביל לקבל.

מתוך ענווה, אנחנו מרגישים שהערך שלנו לא נמצא בנפרדות שלנו כנשגבים מאחרים, אלא באחדות שלנו כשווים ביני שווים, ורק אז הנטייה הטבעית לתת מהלב מופיעה ומתחזקת.

 

במקורות תרבותיים רבים מדברים על נתינה בתור "הסוד לאושר". הבעיה היא לדעתי שנוצרה ציפייה חברתית ממך כאינדיבידואל לתת לאחרים – לתת את הכישורים והיכולות שבך, את הזמן והאנרגיה שבך בתפקידים שונים: הורה, ילד, אח או אחות, איש מקצוע, תלמיד, מורה, בן או בת זוג, אזרח וכו'

וכמובן שמצפים מאיתנו לתת יחס – להקשיב, להבין, לפרגן, לאהוב וכו'

מצד אחד מצפים מאיתנו לתת ומצד שני לא ממש לימדו אותנו לתת יחס לעצמנו – להיות בהקשבה, כנות, חמלה וענווה – כל השלבים שבאופן טבעי צריכים להגיע לפני שבכלל תתאפשר הפתיחות הטבעית שבנו לתת. לשנות את התרבות שבה אנו חיים לא נוכל כל כך מהר, אבל לשנות את היחס לעצמנו כן אפשר ללמוד וליישם יותר – זה מאוד לא הוגן לצפות מעצמך לתת לאחרים מהלב כשעוד אין בך מספיק יכולת לתת לעצמך מהלב, לקבל ולאהוב את עצמך באמת.

נתינה אמיתית מהלב, יכולה להתאפשר רק אחרי שישנה מספיק ענווה – היכולת לראות תמונה גדולה מעבר לעצמך, ולראות אחרים ולהתייחס לאחרים בגובה עיניים, שזה ממש לא מובן מאילו, כי כאשר אין מספיק ענווה, אנחנו נמצאים בתודעה שהיא הישרדותית ומתגוננת, תוקפנית ולוחמנית, יהירה ומתנשאת, או מתמסכנת ומתקרבנת.

ענווה יכולה להתאפשר רק כשיש בך מספיק חמלה וקבלה עצמית. קבלה אפשרית רק כשיש בך מספיק כנות – מוכנות לראות את המציאות ולהגיד לעצמך את האמת. והמוכנות לראות את המציאות אפשרית רק בזכות הקשבה.

 

החשק הטבעי להשקיע עבור אחרים מתעורר ביחד עם הרגע שמתעורר החשק הטבעי להשקיע עבור עצמך האמיתי, כי אתה לא מרגיש נפרד מאחרים, אתה מרגיש חלק מהם. ולכן ברגע שאתה משקיע באחרים, אתה כבר מרגיש שאתה משקיע בעצמך.

 

זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל כשאנחנו נותנים באמת, אנחנו לא צריכים לעשות משהו מיוחד, אנחנו פשוט קיימים במודעות של עצמנו הפנימיים. כשאנחנו מחוברים לעצמנו, כל ההוויה שלנו הופכת לנתינה. כל מה שנעשה יהיה מתוך רצון ברור וחופשי, כל מה שאנחנו באמת רוצים לעשות זה רק טוב. כל מבט, כל תנועה, כל צעד וצעד, הכל בך האמיתי מרגיש טוב ונכון, בזמן ובמקום, תמיד מעורר השראה להיות נוכח עם מי שאתה באמת. קל להרגיש זאת עם בעלי חיים ותינוקות שעוד לא למדו להשוות את עצמם ולהתחפש לאני חיצוני.

ככול שאדם מחובר לעצמו יותר ההשפעה שלו על אחרים תהיה חיובית יותר.

החוויה מתחילה מבפנים, הכרת תודה על מה שנמצא בחיי, על הזכות להיות חלק מהחיים האלו ועל ההזדמנות להמשיך להתחבר אליהם ולאחרים.

הרצון הזה תמיד נמצא בנו, אך קשה יותר להרגיש בו כשאנו מצויים בלחץ נפשי, בהתנגדויות, במחשבות של אני נחות או באופוריה של אני נשגב.

 

אימא קנתה מתנה לבנה. בנה פתח את הקופסא ואז היא שאלה אותו
– "אהבת את זה?"
– "לא, זה לא מצא חן בעיני"
– "אתה ילד מפונק! משום דבר אתה לא מרוצה!"
(תגובה תוקפנית שמתאימה לבריון)
במקרה הזה ברור שהיא לא העניקה לו מהלב. היא ציפתה רק לתגובה חיובית – ליחס אוהד.
במקרה שהיתה מעניקה מהלב היתה עונה
"מה אתה כן אוהב? אני אחליף לך"

או אם אין אפשרות להחליף: "אני מצטערת שלא אהבת, תרצה שנמצא יחד מישהו שכן יאהב את זה?".

בכל אופן, בחירת המילים המדויקות היא פחות חשובה. חשובה יותר התגובה הרגשית של האימא לעובדה שהילד לא אהב את המתנה. כל עוד היא לא לקחה את זה קשה, נכנסה לאכזבה מוגזמת או דרמה, והיא נשארה מחוברת לעצמה, הילד ירגיש ממנה את השלווה הפנימית והביטחון ושכל מה שהיא ממשיכה לשדר כלפיו זה רק אהבה – למתנה עצמה תהיה הרבה פחות חשיבות עבורו והוא ירגיש בעיקר את הכוונה הטובה שבה.

גם אם בכל זאת הילד יגיב בדרמה, היא תכיל אותו עם הדרמה ותמשיך לקבל אותו מצד אחד וגם תדע לשמור על הגבולות, לא להיסחף לדרמה של המסכן שהוא מציג ולא לרצות אותו.

הצעד השישי – הרמוניה

הרמוניה זו בעצם אהבה אמיתית – חיבור אמיתי. חיבור עם אדם יכול להרגיש כל כך אמיתי כשהוא למעשה בכלל לא, וזה יכול לבלבל מאוד כשאין לנו חיבור אמיתי משמעותי לאני הפנימי. מי שמרגיש שזה אמיתי יכול להיות האני הנשגב – מה שהופך את זה ל"אמיתי" מבחינתו זו העובדה שהוא מקבל הרבה יחס אוהד.  במצב הזה אנחנו כל כך בדחף לחשוב שהיחס שאנחנו מקבלים הוא על בסיס הכרות אמיתית, כשלמעשה, הצד השני נותן את היחס לתחפושת שאנחנו מציגים, תחפושת שנדמה לנו שהיא אנחנו ולכן הכל מרגיש מאוד אמיתי. אנו אומרים לעצמנו שזה חיבור אמיתי, מרגישים שלווה ביטחון ואהבה (מדומים) ובלי לשים לב מפתחים תלות ביחס.

במצב הזה של החיבור המדומה ואהבה מדומה, אפשר די בקלות לזהות שזה מדומה אם נשאל את עצמנו: "איך אני מרגיש עכשיו בהשוואה לאחרים?". אם התשובה היא ש"פתאום" אחרים נראים נחותים יותר ממני, ברור שנכנסתי לאופוריה וכל הרגשות הנעימים שהרגשתי הם אשליה של נשגב.

במצב של חיבור אמיתי באמת, התבססנו על הקשבה, כנות, חמלה, ענווה ונתינה מהלב. כשמדברים על אהבה ללא תנאים, לא מתכוונים שאין תנאים שמאפשרים אותה, אלא שאין התניה למרכיבים חיצוניים (הישגים חברתיים נחשבים). במילים אחרות, אנו ראויים לאהבה תמיד בלי שום קשר לכמות ההישגים, יכולות, מראה וכו', ואם אנחנו לא מקבלים יחס אוהד כי מישהו אחר לא מחשיב אותנו כ"מספיק טובים" ביחס לסטנדרטים שלו, זה לא באמת אומר שאנחנו לא ראויים.

ככול שאנחנו מתקדמים בצעדים – הקשבה, כנות, חמלה, ענווה, נתינה והרמוניה, אנחנו למעשה פחות ופחות מזוהים עם המחשבות של הנחות ולכן מסוגלים להרגיש יותר את המהות והערך הפנימיים שבנו, שאין דרך למדוד כמותית את גודלם: הרצון הטוב, הכוונה הטובה, הרוח, האהבה, ההוויה החיובית שבנו – כל אלו מורגשים יותר ויותר. ככול שאנחנו מרגישים את עצמנו, אנחנו מרגישים שווים יותר לאחרים, כי אז ברור לנו יותר שהערך הפנימי החיובי הזה נמצא בכולנו באופן שווה, ולכן באופן טבעי נרגיש מחוברים ומאוחדים יותר לאחרים ולמציאות בכלל.

ככול שמתבוננים בטבע, האופן שבו הוא מתנהל ובנוי, השאיפה הטבעית לשימור וחיזוק החיים, מתוך סימביוזה, יחסי גומלין, אפשר לראות כמה המארג של היקום הוא מופלא, כי שום דבר לא מתקיים בזכות עצמו בלבד, ישנה הזנה הדדית טבעית בחיים.

בתוך הגוף שלנו המערכות הפיזיולוגיות משולבות זו בזו ודואגות זו לזו, וגם מחוץ אליו – הגוף שלנו שואף להתחבר עם אנרגיה חיצונית, חמצן, אור, מים, חום וכו'. וכך גם ברמה הנפשית, אנו נמצאים בצורך תמידי בביטחון, נתינה והרמוניה, מתוך שאיפה להתחבר לעצמנו ולאחרים באמת. "אני" כישות נפרדת זה לא דבר שבאמת אפשר להגדיר, כי למעשה האהבה האמיתית שמגדירה מי אנחנו, שואפת תמיד לעבור בינינו, ולא להישאר מוחזקת. אדם שנמצא בדחף להחזיק אהבה לעצמו מזוהה כמובן עם האני הנשגב ולא עם עצמו באמת.

 

כמובן, בכל אדם ייחודיות, גוון וסגנון משל עצמו.

כל נגן יכול להיות מיוחד ונהדר בפני עצמו, אך כאשר מצליחים להתחבר עם נגנים נוספים וליצור להקה ומוסיקה משותפת, הגוון הופך עשיר, עמוק והרמוני יותר. השילוב המדויק בין הדברים, זה מה שמאפשר לאהבה לזרום יותר, זה מה שהופך את החיים לכל כך מופלאים.

הנשגב מאמין שהוא חזק יותר כשהוא מופרד מאחרים ש"נחותים", אבל זו רק אשליה של כוח. הכוח האמיתי נמצא באחדות שלנו, ביצירת יחסי גומלין עמוקים ומלאים יותר שלנו עם שאר מי שחיים סביבנו.

התהליך של התחברות לעצמך, יכול להיות עם קצת מאמץ, כי באמת זה לא תמיד קל: להקשיב להתנגדות הפנימית, לשנות התייחסות, ליצור ביטחון אמיתי מתוך חמלה וקבלה ולהחליף אמונה שלילית ושגויה שהשתרשה בנו שנים רבות לאמונה חיובית ונכונה. ועם זאת, חשוב לזכור שהתהליך הזה הוא הדרגתי, ושמותר לנו לנוח וליהנות מהרגעים שבהם כן הצלחנו להתחבר לעצמנו יותר, גם אם עוד לא הגענו להרגשה של הרמוניה מאוד עמוקה, היא נמצאת בנו ברמה מסוימת וחשוב גם ליהנות מכך ולהכיר תודה על כך. חשוב לשים לב להתקדמות שעשינו. אם לא נעצור מידי פעם להכיר תודה ולהעריך את ההתקדמות שלנו, נשכח להעריך מה שעשינו ונצלול בקלות גדולה יותר למחשבות של נחות. שום צעד אינו מובן מאילו.

אין דבר מופלא יותר מאהבה אמיתית וכמה שאפשר לחוש בה זה מצוין. נכון שאפשר יותר (וטוב שכך), עם זאת לפעמים כדאי רק לנוח וליהנות עם מה שיש.

רמות של הרמוניה

תודעת הרמוניה היא בדרך כלל חלקית, להגיע למצב של חווית הרמוניה מאוד גבוהה זה נדיר יותר, ובטח מאתגר יותר גם להפוך את החוויה הזו ליציבה. עם זאת, גם כשהיא חלקית היא מאוד עוצמתית בהשפעה החיובית שיש לה.

הרמוניה יכולה להיות כמובן ברמות שונות, היא יכולה להיות זניחה (כשאנו מזוהים יותר עם האני החיצוני, היא כמעט ולא מורגשת, ולפעמים אפילו בכלל לא, אלא להפך – נרגיש דרמה גדולה או אופוריה גדולה), חלקית, חלקית ויציבה, גבוהה, או גבוהה ויציבה. המצב הרצוי ביותר הוא כמובן שהיא תהיה גם גבוהה וגם יציבה.

 

ההרמוניה שאני חש בה לרוב היא חלקית ויציבה. רוב הזמן אני חש בה כי כבר מאוד התרגלתי להקשיב לעצמי, ועדיין לפעמים אני נתפס במחשבות של נחות שמעוררות התנגדות ומורידות גם את ההרמוניה החלקית (לזמן מה אני נשאב לדרמה של נחות), אבל בגלל שאני כל כך רגיל להקשיב – האמונה שהערך שלי לא תלוי ביחס מאחרים מאוד חזקה והמהירות שבה שאני שם לב למחשבות האלו, ואז שם לב שהן לא שייכות אליי, היא מהירות גבוהה יחסית. היציבות בהרגשה של הרמוניה מתאפשרת רק בגלל שאנו מבססים הרגל חזק של צורת חשיבה והתייחסות נכונה והוגנת לעצמנו. ככול שההרגל מתחזק, האמונה מתחזקת, הביטחון, המוטיבציה והאהבה מורגשים יותר מיום ליום.

ההבדל בין הרמוניה חלקית להרמוניה גבוהה הוא אדיר.

הרבה פעמים בחיי הרגשתי הרמוניה חלקית ברמה הרבה יותר עמוקה יותר מבדרך כלל, אבל זו לא היתה הרמוניה גבוהה. הרמוניה גבוהה הרגשתי רק פעם אחת בחיי, ועל כך אספר בהמשך.

 

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin