חמשת המשתנים במשוואה לאושר
כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב
את המכתב הזה,
לעשות סדר בצורה הכי פשוטה שאני יכול,
מה ההבדל בין צרכים, רצון, דחף, רצון, חשק, יכולת,
ואיך כל אחד מהם
משתנה שחשוב להבין,
בהנחה שאנחנו רוצים להיות מאושרים,
תמחקו את "בהנחה" – אנחנו רוצים.
– אני יודע שאני לא מאושר!
– מה אתה צריך בשביל להיות מאושר?
– אני לא יודע! אני לא יודע איך להיות מאושר!
– אתה רוצה להיות מאושר?
– כן, אבל לא חושב על זה, כאילו שאין לי חשק להיות מאושר.
– אין לך חשק?
– לא. זאת אומרת, עמוק בפנים אני יודע שאני רוצה להיות מאושר, אבל אין לי חשק לעשות הרבה בקשר לזה.
– ואם היה לך חשק מה היית עושה?
– זהו שאני לא יודע, האפשרות של להיות מאושר נראת לי רחוקה מאוד או בלתי אפשרית, זה נראה די מגוחך בכלל לחשוב על זה.
אני מאמין שלהיות מאושר
זו הגשמה שתמיד קשורה
זו הגשמה שתמיד קשורה
במימוש הולך וגובר של הצרכים רגשיים שלנו כבני אדם.
מבחינתי הם צרכים,
כי בלעדיהם אין אפשרות אמיתית להיות מאושר.
כי בלעדיהם אין אפשרות אמיתית להיות מאושר.
ואלו הצרכים:
1. אינטימיות/אהבה
2. ביטוי אישי/נתינה
3. שייכות/הרמוניה
4. התפתחות/התקדמות.
ה 4 צרכים האלו לדעתי
משלימים את כל מה שצריך באמת בשביל להיות מאושר.
במשוואה הזו של האושר, הם למעשה ה"משתנה"
שלא משתנה. הצרכים נשארים קבועים.
היפה הוא שהם תמיד מגיעים יחד:
אינטימיות ואהבה הן הבסיס
לכל מה שטוב,
מתוך אהבה יהיו
ביטוי אישי ונתינה מהלב שחיוניים כל כך
כדי ליצור שייכות והרמוניה.
כשאנחנו מעמיקים בזה,
למעשה רק אז אנחנו בהתפתחות אמיתית.
אלו הצרכים שהופכים אותנו למאושרים.
"אבל,
הרבה פעמים לא נוח לי לבטא את עצמי
רוב הזמן אין לי חשק לתת מהלב,
וקשה לי ליצור אינטימיות אמיתית."
רצון אמיתי
הוא בעצם המודעות השלמה עם הצורך,
זאת אומרת אני רוצה מה שאני באמת צריך.
אם אני חושב שאני רוצה דברים אחרים,
זה לא באמת רצון, זה דחף,
כי זה לא עונה על מה שעושה אותי מאושר,
ואנחנו אף פעם לא נרצה דברים שלא עושים אותנו מאושרים.
"עזוב אותך מאושרים, תן לחיות וליהנות! (לשתות ולעשן לדוגמא)"
זה דחף.
כשאנחנו לא יודעים מספיק איך
ליהנות מהחיים מתוך חיבור לעצמנו ולחיים,
אנחנו ברמת כלשהי של מצוקה רגשית,
ואז מרגישים חייבים
משהו שירגיע אותנו,
משהו שנפתח כלפיו תלות רגשית.
מה שעומד בין הרצון האמיתי שלנו להתחבר לצרכים האלו
לממש אותם ולהיות מאושרים יותר,
הם הדחפים שבנו.
דחפים לקבל תמיכה ממקור חיצוני.
לקבל תמיכה מאחרים
יכול להיות דבר נפלא,
אבל,
אם יש לך דחף לקבל את התמיכה,
אתה בבעיה,
אתה בתלות רגשית.
אתה מרגיש כאילו שאתה חייב
את הקרבה ותשומת הלב מאחרים,
את האישור והפידבק החיובי.
דחפים יכולים להיות כלפי לאנשים
או דחפים לכל מיני התמכרויות
שמרגיעות לזמן מה,
אבל לטווח הארוך רק מזיקות יותר,
התמכרויות כמו עישון, סוכר לבן, טלוויזיה, קניות, ועוד.
אז דיברתי בקצרה על 'צרכים', 'רצון אמיתי', ו'דחפים'.
נעבור ל'חשק'.
'חשק' זה אולי המשתנה הפעיל ביותר במגרש.
לאיפה יותר קרוב החשק שלך?
לדחפים או לצרכים?
כשאנחנו עושים תהליך של התקרבות לעצמנו,
החשק ממשיך לנוע מהדחף לצורך ורצון האמיתי.
המשתנה האחרון שכדאי לתת לו תשומת לב
במשוואה הזו של איך להיות מאושר,
הוא ה'יכולת'.
אוקי אני מתחבר לעצמי,
החשק שלי מתרחק מהדחפים ומתקרב לרצון האמיתי שבי,
להשקיע יותר במה שאני באמת צריך,
מה שבאמת עושה אותי מאושר יותר.
ועכשיו כדאי לשאול:
כמה אני באמת יכול לממש את הרצון?
אם נשכח לשאול את השאלה הזו,
כנראה שנחזור מיד לדחף.
כדאי לזכור שההתקדמות שלנו
תמיד כפופה ליכולת שלנו,
היכולת תמיד מוגבלת לזמן נתון,
ולכן תמיד חשוב להקשיב ליכולת.
אם לא נקשיב ליכולת,
נחשוב אחד מהשניים:
⦿ שאנחנו מסוגלים ליותר ואז נשפוט את עצמנו
⦿ שאנחנו לא מסוגלים להתקדם, ואז נתקע ונשפוט את עצמנו.
שני המצבים האלו יכניסו בנו הרבה מתח ולחץ,
והרבה מתח ולחץ הם מתכון מושלם
בשביל שהחשק יתקרב שוב לדחף.
בקצרה,
מימוש הצרכים זה מה שעושה אותנו מאושרים.
רצון הוא המודעות השלמה/המחוברת לצורך.
זה שיש מודעות לצורך,
לא אומר שיהיה בהכרח חשק
להשקיע עבור הצורך.
בשביל שיהיה חשק,
עלינו להסיר את הדחף,
להסיר את התלות הרגשית,
מתוך תשומת לב ליכולת שבנו.
להסיר את התלות, בקצרה,
זה אומר ללמוד איך לקבל את עצמנו באמת,
שזה אומר איך לקבל את עצמנו
גם כשכואב לנו,
גם כשיש בנו חולשה.
כקואצ'ר ומטפל רגשי,
בכל פעם שהשתמשתי בשיטה שפיתחתי "שיטת עוז",
זה פשוט עובד.
הדחפים והתלות הרגשית חולפים,
והחיבור לרצון האמיתי גדל.
ובנימה אישית, הרצון שבי
והיכולת לעזור לאחרים,
זה מה שמעניק לי הכי הרבה
סיפוק ואושר.
אהבתם? שתפו:
