מאי 2019

סיפור אישי על סבל ואהבה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי ועצמאות רגשית
אני רואה את הנער שהייתי לפני תקופה שנראת כמו נצח ואני זוכר אותה כאילו שהיתה אתמול,
ואני שואל את הנער הזה מאיפה אתה מקבל את הכוח שלך?
– אני מקבל את הכוח שבי מהכעס שבי. אני כל כך זועם על אנשים כל כך עלובים ועולם כל כך דפוק. אני מקבל את הכוח מהייאוש שבי, כי כבר לא אכפת לי מכלום, גם אני כבר לא מעניין את עצמי,
לא אכפת לי שהכל יתמוטט כולל עצמי, לכן שום דבר לא מאיים עליי,
פשוט לא אכפת לי. האדישות הזו נותנת לי כוח.
ככה אני מרגיש חזק, כועס ואדיש.
כל כך הרבה כעס וייאוש היו תקועים בי והתפשטו בי כמו סרטן,
ידעתי את זה וזה לא יעניין אותי,
כי כבר איבדתי כמעט כל תחושה של מי אני בכלל, הרגשתי שהכל גם ככה מפורק, ושגם אם אני אמות, זה לא ממש משנה. ידעתי שאני הורס את עצמי וחייתי עם זה בשלום.
מרוב אדישות וחוסר יכולת להרגיש,
אפילו לא הרגשתי כאב על עצמי, לכן גם לא חשבתי להתאבד,
אבל בכל יום התקרבתי יותר למוות עם זרועות פתוחות.
כמובן, הכוח הזה לא היה באמת כוח, התפרקתי מיום ליום,
התפקוד שלי הדרדר עד למצב שלא הצלחתי לחבר
שתי מחשבות הגיונית אחת לשניה.
שוב ושוב הייתי מוצא את עצמי נכנס לחדר
או מקום כלשהו ולא יודע למה,
לא מצליח לזכור לעשות פעולות פשוטות.
לא מצליח למצוא סיבה להוציא מילה מהפה,
כי פתאום שום דבר לא עשה היגיון,
נדמה שכל המילים איבדו כמעט לחלוטין את המשמעות שלהן.
הכוח שחשבתי שיש לי פתאום נעלם,
ונשארתי בלי כלום,
בלי שום תחושה של שליטה,
חשוף לגמרי כמו שבר כלי לעיני הכל.
בלי שום אשליה להאחז בה,
נשארתי עם סבל עצום,
כל כך הרבה כאב רגשי היה תקוע בתוכי
רוצה לעלות, אבל לא היה לי מושג איך להרגיש אותו,
ובטח שלא איך לשחרר אותו,
עצבות, בילבול, בדידות, כעס, בושה,
ייאוש, גועל, פחד, חוסר אונים, חוסר ערך.

ידעתי שאני מתפרק,

אבל לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לכך,
לנקודה הזו, שארגיש כל כך חלש וחסר אונים,
חסר כמעט כל יכולת לתפקד.
ואז, בגיל 18, בקרקעית התהום הזו, מתוך ידיעה ברורה שהמוות עוד רגע מגיע,
כאילו משום מקום הופיע בי שוב הרצון לחיות.
זה מוזר להזכר בחוויה הזו,
כמו רעש עצום ודממה מוחלטת שמתמזגים איכשהו ויוצרים אותי מחדש.
התנגדות אדירה להרגיש מצד אחד,
וכניעה מצד שני – ויתור על כוח שמעולם לא היה לי
ושחרור שמתחיל לזרום בתוכי.
הבנתי שאני לא באמת נוצר מחדש, אני רק נזכר במי שהייתי תמיד,
ברצון שתמיד היה שם,
וכל כך הרבה שנים פשוט לא יכל להתבטא.
רצון לא רק לחיות, רצון לאהוב,
נזכרתי שבסך הכל
תמיד הייתי יצור שרוצה לאהוב ולהרגיש אהבה.
אותו נער שהיה מביט בעיניים מלאות שנאה כמעט לכל אדם שראה,
והיה משוכנע שלעולם לא תוכל להיות אפשרות אחרת מעבר לשנאה,
מצא את הרצון לאהוב.
ידעתי שאם אחרי כל כך הרבה שנאה, ייאוש וסבל,
מתעורר בי שוב הרצון הזה,
חייבת להיות דרך כלשהי להתחבר לאהבה,
וזו הפכה להיות משימת חיי.
היכולת שלי לתפקד ולחשוב היתה אומנם מאוד מוגבלת,
אבל היתה לי מטרה ברורה,
והפעם מטרה עם רצון אמיתי ומאוד חזק,
כזה שנותן כוח אמיתי, לא כוח שמתבסס על שכנוע עצמי נואש.
התחלתי לכתוב לעצמי פתקים
שיזכירו לי מחדש משמעויות של מילים,
שיזכירו לי איפה אני חי (כי הייתי שוכח),
שכדאי לבצע פעולות למען צרכים בסיסיים
כמו לאכול, ללכת לשירותים,
ואפילו לנשום (כי מרוב לחץ ובילבול אפילו לנשום הייתי שוכח).
מיום ליום שיקמתי את היכולות והתפקוד שבי,
מתוך החלטה ברורה להתחבר שוב לעצמי,
ולהתחבר לאהבה,
כי אם צץ בי הרצון הזה – חייבת להיות אהבה,
כי אם היא לא היתה, לא היה צץ בי הרצון.
אם היא לא היתה, שום דבר לא היה צץ מלכתחילה?

לאט לאט, 

מצאתי את הדרך להתחבר לעצמי דרך הכאב,
לאפשר לו לעלות ולהשתחרר.
וככול שהסכמתי לחוות אותו ולקבל את עצמי איתו,
אהבה היתה מורגשת לא רק אחרי שעבר אלא בתוכו,
אהבה זרמה בתוך הכאב ואיפשרה לו לזרום הלאה.
החשיבה שבי הפכה צלולה וברורה מיום ליום,
והרגשתי חד כמו שלא הייתי מעולם,
הדברים התחילו להתחבר יותר ויותר,
וזו היתה חוויה קסומה כל כך כי היא היתה אמיתית כל כך,
והתאהבתי בחוויה הזו של להכיר במציאות
ולהבין אותה יותר ויותר,
להבין שאושר הוא לא מקרי,
אהבה היא מקרית,
הם באחריות שלנו, אם אנחנו יודעים מה לעשות,
אנחנו יוצרים אותם!
אחרי כמה שנים של שיקום עצמי,
ידעתי שאני רוצה להפוך את דבר הזה שנקרא אהבה
לדרך סלולה שאפשר להציג לכל אדם סובל,
כמו שאני סבלתי.
ומאז ועד היום זה הייעוד שלי.
 
בתמונה עם השיער אני בן 22, כמה שנים אחרי שיצאתי מאותה תהום של סבל, עדיין לא ממש מאושר או מלא אהבה, אבל בדרך לשם


לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אם אהבתם אנא שתפו עם חבריכם :