נובמבר 2021
אובססיה
מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב
כתבתי קודם על "תופעה" שלפעמים אנחנו נקשרים ומתמסרים לדברים שלא בהכרח טובים לנו, אבל משום מה אנחנו משוכנעים שכדאי לנו להישאר איתם. הרבה פעמים אלו פשוט אובססיות. וכתבתי גם על כך שלא הרגשתי הרבה חשק לאהוב את עצמי ולאהוב בכלל, שגם זו תופעה שאני מניח שרבים מאיתנו חווים אותה לצערי.
כשההרגשה של הרצון נמוכה, ההרגשה של האובססיה עלולה להיות גבוהה.
בשנים בהם היציבות הרגשית שבי היתה נמוכה, רוב הזמן לא הרגשתי בחשק לעשות טוב לעצמי או לאחרים, זאת אומרת, הרצון לעשות טוב היה שם תמיד איפשהו ובמידה מסוימת הוא קיבל ביטוי בחיים, אבל הוא לא בא בצורה של חשק אמיתי – לא ידעתי איך להתחבר ממש לרצון הזה או איך להרגיש חשק ברור לעשייה חיובית.
מה שכן היה, ולא מעט, זה אובססיות, ודילגתי מאובססיה אחת לשניה. וככה זה נראה פחות או יותר:
לא יכול בלי לחלום על כל מיני הזיות משונות – רואה מישהי ותוך שתי שניות מאמין שאני מאוהב בה, כאילו אני "חייב אותה", באותו זמן יודע שלעולם זה לא יקרה ואז נכנס לאבל קיצוני כאילו מישהו מת.
לא יכול בלי נוכחות של אחרים, לבד אני מתפוצץ בתוך עצמי, חייב מישהו שיהיה איתי, (חשבתי שחווית הבדידות פשוט תהרוג אותי).
חייב משהו מתוק. חייב משהו ללעוס. אפילו שהבטן כבר כואבת, אני חייב להמשיך לאכול, לא יודע מה לעשות אחרת.
רוב הזמן הרגשתי חולשה גדולה, ואז נכנס לי רעיון משונה לראש, שאני יכול להיות ממש חזק. ואז, הרגשתי שאני חייב את זה, חייב להיות ממש חזק. אז דמיינתי את זה קורה, מצאתי כל מיני סיבות שיעזרו לי להאמין בזה: אני יכול "לעשות רושם" על אחרים, זה בטח אומר שאני ממש חזק.
אז עשיתי רושם – הצלחתי לדבר, להראות ולהתנהג כמו שציפו ממני ומעל ומעבר לכך, ואפילו נהניתי מכך, קיבלתי המון תשומת לב והרגשתי מאוד חזק, עד לשלב שזה הרגיש כל כך מזויף ונמאס לי שמתלהבים מההצגה הטיפשית "שלי", זה נראה כל כך מגוחך שמתלהבים "ממני" והבנתי שאני עדיין מרגיש ריק וחסר ערך מבפנים.
עוד בועה מתנפצת, חייב למצוא אובססיה חדשה.
מוסיקה.
חייב לשמוע מוסיקה, לבלוע במהירות כל השראה שאפשר למצוא. ואז היא נגמרה, הרגשתי שבלעתי כמעט את כולה, ונשארו רק טיפות מטפטפות. וחוויתי חוסר אונים בלי זה.
איך זה יכול להיות? שום דבר לא מספיק, שום דבר לא מחזיק.
"אולי אני אהיה "רוחני"? כן, זה נשמע מעניין, אולי "למצוא משמעות", אולי "לחיות את הרגע", וכל מיני דברים מהסוג הזה (שלא בהכרח כולם שליליים), אבל הפכתי אובססיבי גם לזה, ונכנסתי לעוד בועה:
בתוך ריחוק מיוחד מעל כולם, הרגשתי נשגב, מין ניתוק מרענן, או "ריחוף" מעל חלל היקום שסביבי. זה הרגיש נחמד, עד שגם זה נראה כמו הדבר הכי מטומטם שעשיתי בחיי. היום אני תופס רוחניות בצורה אחרת לגמרי, אבל אז זה היה מאוד שטחי ואגוצנטרי.
האובססיות שהן הרבה פעמים גם התמכרויות לסוגיהן, מאפשרת לזמן מה איזו הסחת דעת ומנוחה מהלחץ הנפשי, אך לא רק שהן לא מאפשרות יציבות רגשית לאורך זמן, אלא שהן הרסניות מעצם הלחץ, חווית הדחיפות וחוסר המנוחה שהן יוצרות.
בשלב מסוים שרציתי למצוא אובססיה חדשה, הרגשתי שכבר לא נשארו דברים מעניינים להתלות בהם, אז נאלצתי להיאחז בכל הדברים הישנים והמשעממים:
טלוויזיה, אוכל, הזיות על עוד אפשרויות לא אפשריות. רצתי בכפייתיות לכל טיפת השראה חדשה שאיכשהו הופיעה. רק לא לפגוש אותו, לא לפגוש את הכאב.
זוכרים את כוויות המים הרותחים שדיברתי עליהן קודם? אז הן קורות שוב ושוב גם ברובד הרגשי, אם חוזרים על אותן טעויות. המציאות חזקה יותר מכל אמונה נוחה, "חשיבה חיובית", או בועה ורודה.
כשאנחנו אובססיביים, נתלים ונאחזים בדברים, זה לא כי אנחנו רוצים בכך, או שיש בנו כוונה רעה, אלא שזה דחף שנוצר מתוך מצוקה, ובכל זאת על הטעויות משלמים, ולפעמים המחיר הוא כבד.
אובססיות הן כמובן דבר יחסי. ככול שברחתי מהכאב, האובססיה גדלה. וככול שידעתי איך להיפגש עם הכאב, הייתי פחות ופחות זקוק לאובססיות. עוד אחזור לדבר על הכאב.
במקום שבו אנחנו מכורים לכל מיני דברים ומרגישים תלות רגשית ביחס מאנשים, יש בנו מצוקה. השאלה היא כמה אנחנו מוכנים להכיר בה ולהתמודד איתה באמת?
הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100
אהבתם? מוזמנים לשתף:
