ספטמבר 2019
איך אדם יכול לדעת שהוא מאושר באמת?
מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב
אדם יודע שהוא מאושר באמת כשהוא יודע שגם בתרחיש הכי פחות רצוי עבורו שעשוי לקרות, הוא יקבל את עצמו באופן מלא.
בעקרון אם תתעמקו במשפט היחיד הזה, זה יהיה כבר מספיק בשביל להבין את כל שאר הדברים שאכתוב כאן, אבל אם מעניין אתכם להבין יותר מה עומד מאחורי זה ואיך הגעתי לזה, מוזמנים/ות להמשיך לקרוא.
במשך שנים מאוד התחברתי לבודיהם ול"חוכמת הבודהה", אבל בשנתיים שלוש האחרונות, הבנתי שיש בהשקפות האלו טעות מאוד בסיסית.
האמירה בבודיהם היא שהאגו, הציפיות וההיקשרות לדברים – זה מקור הסבל. זה כל כך עשה לי היגיון, כי באמת יש בזה הרבה אמת, אבל יש בזה משהו גם מאוד מטעה.
אגו, ציפיות, והיקשרות, הם לא דבר מקרי, מצאתי שגם להם יש שורש. והשורש הזה נקרא אשמה עצמית, הדבר שכנראה הכי לא פשוט להכיר בו ולהתמודד איתו.
האשמה מורידה את חווית הערך העצמי, עם פחות ערך עצמי, נוצרים בנו ריקנות ו"ואקום", וככול שהריקנות הזו גדולה יותר, כך יגדל בנו הדחף והלחץ להתמלא מכל מיני חיזוקים חיצוניים.
הלחץ הזה יוצר בנו את הנטייה לציפיות, היקשרות עם דברים וכן גם להשלות את עצמו עם אגו מנופח שלכאורה נותן לנו כוח ומשמעות.
כשאדם יודע
שהוא לא יאשים את עצמו גם אם הדברים "ישתבשו" או לא יילכו כפי שהוא מקווה, הוא יודע שהוא יכול להיות רגוע בכל מקרה…
כי הוא לא ירגיש רע עם עצמו, הוא יעריך את עצמו בכל מקרה, ויהיה עם הפנים קדימה.
הערכה עצמית אמיתית היא הבסיס לאושר, הידיעה שאתה יכול להרגיש טוב עם עצמך גם בלי הכרה חברתית, גם בלי לייקים, ובלי שום תמיכה מאחרים, לא כי זה לא נחמד ורצוי, אלא כי זה לא משהו שהערך שלך אמור להיות תלוי בו.
הערכה עצמית אמיתית מביאה איתה רוגע יציב, ביטוי עצמי כן הולך ומתגבר ונתינה מהלב ללא מאמץ, וללא ציפיה לקבל הכרה או פידבק, נתינה לשם נתינה. וככול שזה קורה האושר ממשיך להתגבר.
אושר זה לא "הארה" וזה לא איזה מצב "מושלם" שבו החיוך נשאר דבוק לפרצוף בכל מקרה, אושר זו היכולת לקבל את הדברים ואם יש רצון וצורך אז להמשיך לשנות אותם לטובה בלי "להלחם" בהם, עם פחות ופחות חוויה של מאמץ וקושי.
בתוך בדברים האלו ישנם גם רגשות כואבים, שגם הם מחברים אותנו לעצמנו כל עוד הם לא באים יחד עם אשמה עצמית.
כמטפל רגשי אני עושה אבחנה בין הצרכים הרגשיים לאושר אמיתי ובין ה"בונוסים", שלמרות שהינם מאוד רצויים, הם אינם הכרחיים לאושר.
הצרכים הרגשיים הם רוגע, ביטוי עצמי/נתינה והרמוניה/שייכות.
התרבות שלנו יצרה בילבול שמגיע עם המון אשמה והוא שעל מנת לספק את הצרכים ולהיות מאושרים, אנו זקוקים לבונוסים שהם:
הכרה חברתית, אינטימיות ותנאי מחייה משופרים.
הבילבול הזה הוא נורא כל כך, כי הוא גורם לנו לקשור בין אהבה ובין מחויבות. שני דברים הפוכים ב 180 מעלות.
אהבה נוצרת מהגשמת הצרכים הרגשיים בלי שום קשר לבונוסים, אבל שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים את הבונוסים אנחנו מנסים ליצור אהבה בכוח, מתוך "מחייבות" (מילה שהשורש שלה "חייב"..),
אנו מלחיצים את עצמנו ומאשימים את עצמנו שאין לנו ערך ללא הבונוסים, ומתוך כך אנחנו נכנסים למחוייבות אובססיבית כדי להשיג אותם. 180 מעלות מאהבה…
אהבה ואושר נוצרים מ*מסירות* לצרכים בעדיפות ראשונה,
ולמעשה כשעושים זאת בסדר הנכון הזה, זה נותן את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע גם לבונוסים הרצויים בהחלט.
מאחל לנו מלא אושר ואהבה וכן גם את הבונוסים (;
למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי
וקבלת אבחנה ראשונה במתנה לחצו כאן
אהבתם? שתפו:
