פברואר 2022

אינטימיות ומרחק נכון

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

אינטימיות זו החוויה של קרבה רגשית עמוקה עם אדם אחר. כולנו רוצים להרגיש זאת, מחוברים ואהובים ברמה עמוקה, חשופים לגמרי ועדיין מובנים ומוכלים ברמה עמוקה.

להיות חשוף זה אומר לשתף כל מה שנמצא בנו: כמובן לשתף את האני הפנימי, אבל גם לחשוף את החלק הפגיע שבנו, שהוא למעשה הבילבול של האני החיצוני – המחשבות והדרמות של הנחות, או ההתלהבות המוגזמת והציפיות של הנשגב.

כשמכילים אותנו ברמה עמוקה, מכילים גם את הדרמה או האופוריה שיש בנו. האני הפנימי שמולנו מכיל את האני החיצוני שבנו, והאני הפנימי שבנו מכיל את האני החיצוני שמולנו.

כמובן, לא תמיד קל להכיל דרמה או אופוריה, ולכן אנחנו נעריך את זה מאוד אם יקבלו אותנו ביחד עם הבילבול, ולא ישפטו אותנו על כך.

 

אנחנו לא רוצים שיסכימו עם הדרמה או עם האופוריה הזו, אבל שכן יקבלו אותנו ביחד איתה, כי גם אם קיים בנו בילבול זה לא אומר שצריך לכעוס עלינו. אם כן יכעסו אנו עלולים להרגיש פגועים. עם זאת כדאי לשים לב: זה לא באמת אנחנו שנפגעים, אלא האני החיצוני. כי אם נפתחנו לאדם אחר ויחד עם זאת לא פיתחנו ציפייה מעמדת דרישה שהצד השני יקבל ויכיל מה שחשפנו, אז לא תהיה שום סיבה להרגיש פגוע.

אם אנחנו חושפים משהו שלנו בעצמנו קשה לקבל, אנו עלולים להיפגע – כי ההתנגדות החיצונית תעורר בנו התנגדות לעצמנו.

לדעתי כשמדברים על אינטימיות ואהבה בהן אנו מוכנים להיות חשופים ופגיעים, בדיוק לכך הכוונה – כשאנחנו נחשפים: מגלים את הסדקים שבשריון, המגבלות, המחשבות הלא הגיוניות, האשמה שמטרידה אותנו, ייתכן שלא יידעו להכיל את כל זה, ייתכן שזה ירחיק אנשים מאיתנו, ייתכן שיכעסו, יתנהגו בשיפוטיות, דחייה והתנגדות רבה. ובאהבה אמיתית אנו מכילים גם את האני החיצוני. 

 

אם למשל לאדם יש שיניים עקומות (או כל מאפיין חיצוני אחר שנחשב פחות יפה), אבל הוא שלם עם זה, זה לא יפריע לו אם אחרים יעירו לו על כך.

אם יש בי דרמה כלשהי, אני מודע אליה, מקבל את עצמי איתה וחושף לאדם אחר שיש בי את הדרמה הזו, לא אפגע אם אותו אדם לא יהיה מסוגל להכיל את הדרמה. אבל אם אני בעצמי לא מסוגל להכיל אותה, ואדם נוסף יתנגד אליה – אז תתעורר מחשבה של נחות שתחריף את הדרמה.

ה"סכנה" שמרגישים באינטימיות היא לא באני הפנימי, אלא באני הפנימי שחושש להציג את "השריון הסדוק" – מרכיבי רושם "רעועים" שעלולים לעורר התנגדות אצל אחרים.

זה מפחיד, כי אם יתנגדו לשריון, לחלק בנו שמזוהה עם החיצוני יתערער הביטחון המדומה. ההתנגדות החיצונית תעורר התנגדות פנימית – מחשבה של נחות תתעורר והסבל יגדל.

כשאנחנו מאוד מזוהים עם הנשגב נדמה לנו שהאופוריה היא חיובית ולכן לא נרגיש פחד לשתף אותה, אפילו להפך – "נרוץ" לשתף אותה. במצב כזה, הרבה פעמים נדמה לנו שאנחנו עושים רושם, אבל מבחוץ זה נראה מאוד מוגזם וטיפשי. ולפעמים זה באמת מצליח לעשות רושם על אחרים שמאוד מזוהים עם האני החיצוני.

לעומת זאת כשיש בנו דרמה של נחות ואנחנו מזוהים איתה, נרגיש פחד לשתף שיש בנו את הדרמה הזו, כי אנחנו יודעים שזה לא כל כך מרשים ועלול לעורר דחייה.

לעומת זאת, כשאנחנו מקבלים את הדרמה שיש בנו וחושפים אותה לא מתוך ציפייה לקבל הבנה, הכלה או קבלה מאחרים, יכול להיות שיתרחקו מאיתנו, אבל אנחנו נתקרב לעצמנו, כי האמת (ובמיוחד הקבלה של האמת) תמיד מקרבת אותנו לעצמנו.

ההתרחקות מהם לא תראה כמו משהו שלילי אלא להפך: מי שמאוד מתקשה לקבל אותי עם המגבלות והדרמות שיש בי, כנראה צריך את הזמן להתמודד עם עצמו יותר לפני שיהיה מסוגל לקבל את האהבה שבי, הייחודיות, השוני, המגבלות, האני החיצוני שבי. 

 

האינטימיות היחידה שיוצרת ביטחון אמיתי, זו אינטימיות עם עצמך – הבנה וקבלה של עצמך. אינטימיות עם אחרים משתנה בדיוק בהתאם לרמת החיבור שיש לכל צד עם האני הפנימי, ורמת האינטימיות הזו נמצאת בדיוק במקום הנכון: כשאנחנו מחוברים לעצמנו, אנחנו יודעים שאין שום הכרח או דחיפות לחוש קרובים ברמה מסוימת. כמובן שאינטימיות יכולה לגדול ואנחנו שואפים לכך, אבל לא ננסה להכריח זאת, לדרוש זאת או למהר לכך.

כשאנחנו מתקרבים לעצמנו, אינטימיות מדומה מתחלפת עם אינטימיות אמיתית. אינטימיות אמיתית נמצאת במרחק הנכון – בלי להתקרב בכוח ובלי לברוח. באינטימיות המדומה הרגשנו שמקבלים ומבינים אותנו, אבל זה היה האני הנשגב – קיבלו את מרכיבי הרושם השונים שהצגנו, השריון המפואר. חשבנו שאנחנו זה השריון הזה, חשבנו שאנחנו זו התחפושת של הנשגב, לכן חשבנו שאנחנו מאוד קרובים, באינטימיות עמוקה, ואז כשתקרבנו לעצמנו ופחות התאמצנו לעשות רושם, האינטימיות המדומה הפכה נמוכה יותר והאינטימיות האמיתית, הסתברה כלא מאוד עמוקה אבל היא התחזקה, עכשיו היא מרגישה אמיתית, נכונה ומדויקת יותר (גם אם זה אומר למשל שנתראה פחות פעמים).

 

אם אנחנו מודעים לאני החיצוני, אנחנו יודעים שנמשיך להיפגע מאחרים ונדע שזה בסדר. כל עוד קיים בנו האני החיצוני, אנחנו נמשיך להזדהות עם מחשבות לא הגיוניות של נחות, נמשיך להרגיש תלות ביחס מאחרים, נמשיך לדרוש מעצמנו להיות נשגבים, נמשיך להתאמץ לעשות רושם, נמשיך להיכנס לדרמות מטופשות ואופוריות מטופשות, ונמשיך לדעת שעל אף הנזק הרב שנגרם לנו מכל זה – זה בסדר. אנחנו במסע של התקרבות לעצמנו שמביא איתו גם טעויות, ומהן אנו יכולים ללמוד. אנחנו ממשיכים להקשיב, ממשיכים להרים את המודעות ולהתחבר לעצמנו: בקצב הנכון האני החיצוני הופך פחות ופחות משכנע, פחות ופחות רלוונטי – אנחנו פחות צריכים להשתמש בדמיון הזה של אני חיצוני כדי ליצור ביטחון מדומה.

בדיוק כמו שעם עצמנו אנחנו לא מסוגלים להיות במאה אחוז אמיתיים, גם עם אחרים אנחנו לא מסוגלים. לכן, אנחנו נכניס לקשרים עם אחרים גם את הקול של הנחות וגם את הקול של הנשגב, אנחנו נעשה טעויות, ולפעמים זה גם יעלה במחיר גדול. אנחנו נכנס לבועות של הנשגב ונתפס על העצים של הנשגב, הבועות יתנפצו וזה מאוד יכאב וככול שנתפס גבוה יותר – נשתכנע בתחפושת מפוארת יותר, כך הנתיחה תהיה כואבת יותר ושוב נישאב למחשבות של נחות – מסכן או קורבן. אבל אם נמשיך להשקיע בלשפר את היחס לעצמנו, אם נמשיך לבסס ביטחון אמיתי, הטעויות יהיו קטנות יותר ויותר עם הזמן, האינטימיות וההרמוניה עם עצמנו ועם אחרים תהיה גדולה יותר עם הזמן.


‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin