אוקטובר 2019

איך הפסדתי ונהנתי מזה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

לקבל הפסד | מרכז עוז

תנו לי לספר לכם איך הפסדתי ונהנתי מזה.
אני יודע מה אתם חושבים "מי שאוהב להפסיד הוא לוזר"?
אז לפני שנדבר על הפסד, אתחיל מלהגדיר מה זה מבחינתי ניצחון והפסד.
כמובן שאפשר לשחק עם המושגים האלו מכל מיני זוויות,
שעל חלקן קל יותר להסכים ועל חלקן פחות, ואפשר להתפלסף על זה בלי סוף…
אבל אני רוצה להתייחס הפעם לניצחון לא במובן הכי "פילוסופי ועמוק" אלא במובן פשוט.

כמו ניצחון במשחקים:

יש כללים למשחק ובתוך המשחק יש גם כלל שמגדיר מהו הניצחון, במקרה כזה לא צריך להתפלסף.. ההגדרה ברורה:
למי שיש יותר נקודות מנצח, או רצף מסוים של מספרים, משלים סדרה של משהו וכו' וכו'…
הדבר המעניין הוא שאנחנו ממשיכים לשחק במשחקים כאלו גם בחיים האמיתיים.
במודע או שלא במודע אנחנו קובעים "כלל לניצחון" ומאמינים שאם שלא נקיים את הכלל נפסיד.
וככול שיש יותר משחקים וכללים, אפשר לצבור הרבה יותר נצחונות או הפסדים.

לדוגמא, "כללים" כאלו שהרבה ממש מאמינים בהם ורואים בהם ככללים לנצחונות:
להגיע לזוגיות, להשיג חברים, להתחתן, לסיים תואר אקדמאי (או יותר), להקים משפחה,
להרוויח הרבה כסף, לבנות קריירה, לטוס לחו"ל x פעמים בשנה, להיות בבריאות פיזית,
להיות ביחסים טובים עם המשפחה או אחרים, ועוד ועוד
‍‍‍‍‍‍
לא כולם מאמינים בכל המשחקים האלו, יש הרבה שמאמינים יותר בחלק מהם ואולי חלק מהמשחקים פחות פופולריים, אבל בכל מקרה כולנו משחקים לפחות בחלק מהמשחקים האלו.
חלקנו אובססיביים יותר לנצח במשחקים וחלקנו פחות.
ועכשיו אני יכול לדבר על הפסד, ואיך יכולתי ליהנות מההפסד.

נהנתי מההפסד

לא כי לא רציתי לנצח, למען האמת נתתי את כל מה שיש לי כדי לנצח!
אבל ההבדל "הקטן" שגרם לי ליהנות מההפסד, הוא שידעתי שאני יכול גם להפסיד וזה בסדר גמור. (איך זה הופך לממש הנאה מהפסד? מבטיח שהתשובה תגיע בהמשך..).
זה בסדר, כי אי אפשר תמיד לנצח.
ומי שחושב שתמיד אפשר לנצח, תמיד יסבול, גם אם הוא ינצח ברוב המשחקים רוב הזמן.
למה? כי הוא ישים על עצמנו לחץ אדיר לנצח, והלחץ הזה כשהוא כל כך גדול, זה כבר הופך לסבל.
הסיבה הכי משמעותית למה זה בסדר להפסיד, היא שבאמת לא חייבים לנצח במשחקים האלו.
מי שחושב שהוא חייב לנצח במשחק, לא יפסיק לשפוט את עצמו ויהיה נתון למתחים ולחץ בלתי נגמרים.

עכשיו אני רוצה להתחיל מדוגמא הכי פשוטה מחיי האישיים, ואח"כ אתן דוגמא יותר מורכבת.
הדוגמא הפשוטה ביותר היא משחק שהוא באמת משחק…
משחק שח-מט שאני נהנה לשחק בו מידי פעם מול המחשב.
מי שקצת מכיר משחקי מחשב יודע שלפני שמתחילים אפשר לבחור "רמת קושי", 
מי שבוחר ברמת קושי הכי קלה, סיכוי מאוד גבוה שינצח אפילו שעוד לא צבר בכלל מיומנות וניסיון במשחק.
ומי שבוחר ברמת קושי הכי גבוהה, יש סיכוי גבוה שיפסיד גם אם צבר הרבה מיומנות וניסיון.

אנחנו יודעים שאם זה קל מידי, אין תחושה של אתגר, וזה יכול להפוך למשעמם הרבה יותר מהר. לעומת זאת, אם זה קשה מידי, אנחנו נתבאס, נעצור את המשחק באמצע, או שבכלל לא נתחיל לשחק במשחק שנראה קשה מידי.
אז מה שבדרך אנחנו עושים, זה בוחרים רמת קושי בינונית, כדי שיהיה סיכוי טוב שננצח,
אבל עדיין שיהיה סיכוי כלשהו שגם נפסיד. הרבה יותר כיף לנצח כשיש התנגדות מסוימת מולך שאתה מתעלה עליה.
גם אני לא אוהב לבחור ברמת קושי הכי גבוהה, אבל כן ברמת קושי די גבוהה, כי ככה זה "מכריח" אותי לתת יותר מעצמי, "לגרד" את גבולות היכולת ולפתח את היכולות שלי.
לדוגמא, במצב כזה, כדי לנצח נדרש ריכוז גבוהה יותר, זרירות מחשבה וקבלת החלטות שקולה ומדויקת יותר ועוד.

וסוף סוף הגעתי לנקודה…

נכון שהניצחון הוא מתוק וכיף גדול, אבל עבורי הניצחון הוא לא העיקר של המשחק,
כי ביטוי היכולות שלי וההנאה מהמשחק היא העיקר. ואלו דברים שאני מרוויח גם כשאני מפסיד…
כשאנחנו משחררים את הדחף לנצח, אנחנו מקבלים את ההפסד,
אנחנו משוחררים מהשיפוטיות העצמית שבאה להגדיר את הערך שלנו בהתאם לכמות הנצחונות. אנחנו לא חייבים לנצח בשום דבר בשביל לקבל את עצמנו.
ואני לא מדבר על איזה שיכנוע עצמי מתייפייף של "אהבה עצמית ללא תנאים",
כי בשביל לאהוב את עצמנו באמת באופן יציב יש תנאים: עלינו להיות מסוגלים להקשיב לעצמנו ברמה משמעותית, עלינו להיות כנים ועלינו להיות בחמלה לעצמנו.
ומעבר לתנאים האלו, איננו זקוקים לשום סוג של נצחונות בשביל להעריך את עצמנו.
כשמפסידים ומשחררים את הדחף לניצחון, אין לתאר את ההנאה שבשחרור והקלילות שיש בתוך ההפסד, אפילו שה"כלל" אומר שהפסדת, אתה לא מרגיש בשום הפסד…

אפשר להגיד "אוקי, נתת דוגמא עם משחק מחשב…, מה החוכמה…" 
נכון, נתתי דוגמא בכוונה מאוד פשוטה כדי שיהיה פשוט יותר להבין את הכוונה,
ועכשיו אתן דוגמא מאוד רגישה ומורכבת מהחיים האישיים שלי:

אחד המשחקים הכי פופולריים

אולי המשחק הפופולרי ביותר, זו הבריאות הפיזית שלנו,
אם הגוף חלילה חולה, בדרך כלל אנחנו הופכים לסופר רציניים, כי פה ממש "חייבים לנצח".
אז גם פה אני יכול להגיד לכם על עצמי, שאני לא מרגיש חייב לנצח.
אני עושה הכל למען הבריאות שלי, ולמען האמת, היא רק מתחזקת עם הזמן (כנראה שבינתיים אני מנצח..)
אבל היו לא מעט תקופות שהבריאות שלי הדרדרה מאוד
(הייתי במה שמאוד הרגיש לא מעט פעמים כמו הפסד), ובאמת אני יכול להגיד לכם, שרמת הקושי במשחק הזה יכולה להיות די גבוהה..
התמודדתי עם מחלת מעיים (שאולי עדיין "רדומה" בתוכי) שגרמה לסמפטומים מאוד לא נעימים כמו חולשה מאוד גדולה, ירידה קיצונית במשקל, יציאות לא תקינות ועוד.
הדחף לנצח יכול להיות גדול, ועם הדחף הזה מגיעים המתחים, הלחץ והשיפוטיות העצמית ששמה את הבריאות כתנאי לתחושת הערך העצמי…

לשמחתי, ראיתי בהרפתקאה הזו כהזדמנות נדירה לנטרל את עצמי מעוד דחף לא בריא לניצחון.
ידעתי שגם פה אני רוצה ללמוד להפסיד, לקבל את המצב הזה שבו ההפסד נדמה כגדול יותר מניצחון… לקבל את ההפסד כל כך עד שהוא כבר לא ירגיש הפסד.

וממש כמו במשחק מחשב, הזכרתי לעצמי את אותם הדברים:
לא תמיד אפשר לנצח, אבל תמיד אפשר לצבור עוד ידע, מיומנות וניסיון. והדרך לריפוי, אולי לא תמיד קלילה וכיפיית כמו משחק מחשב, אבל יש בה הרבה רגעים מהנים מאוד של התפכחות, הקלה, למידה, השלמה עם הדרך, השלמה עם עצמך (דברים מהנים ברמה עמוקה יותר ממשחק מחשב…), אז עם כל הכבוד לניצחון, הדרך עדיין משמעותית יותר, ובמקרה של בריאות פיזית,
כשבאים עם גישה מנטלית מאוד בריאה וחזקה, זה עוזר מאוד לניצחון, כי זה מאוד משפיע על גוף.

לאורך השנים

בתקופת ההבראה מאותה מחלה, היו לא מעט עליות ומורדות, לא מעט נצחונות והפסדים. החוויה הזו של ניצחון ושוב הפסד, ניצחון ושוב הפסד, מאוד הערערה את הביטחון שלי, ידעתי שמשהו בהתייחסות שלי למצב לא מספיק יציב, לא מספיק שקט.
כך הגעתי לנקודה שבאה הבנתי שעליי לשחרר את עצמי מהדחף לניצחון.. עליי לתת לגוף להבריא בקצב שלו, להמשיך לתת את כל מה שאני יכול ויודע כדי לתמוך בגוף ולסמוך עליו שיעשה כל מה שהוא מסוגל כדי להמשיך להבריא.
כשהמשכתי לעודד את עצמי עם הגישה הזו, בסופו של דבר הגעתי לשלב שההפסדים כבר לא הרגישו כמו הפסדים:
נתון שהתסמינים לא נעימים, אבל עם כל הכבוד לתסמינים הלא נעימים, הם לא יכולים לקחת ממני את המסע, את השקט הפנימי, את היכולת להמשיך ללמוד ולצבור ניסיון, את האפשרות להמשיך לבטא את עצמי ולהיות מי שאני ולהמשיך לתת מעצמי לאחרים.
לכן לאורך כל השנים המשכתי לעסוק כמטפל, נהנתי מכל רגע לראות איזה שינויים מדהימים אנשים מסוגלים לעשות, ומידי פעם השתמשתי גם בסיפורי האישי כדי לתת דוגמא לדרך ההתמודדות הזו, שעדיין גם לי יכולה להשמע לפעמים מוזרה – ליהנות גם מההפסד…

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי
וקבלת אבחנה ראשונה במתנה לחצו כאן 

לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אהבתם? שתפו: