אוגוסט 2021

התקפי זעם ואגו נפוח - מה הקשר

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

במאמר הזה אדבר על התופעה של אגו נפוח. דימוי עצמי מופרז שגורם לנו להרגיש שאנחנו עליונים וחשובים יותר מאחרים, האם זה רוע? ואיך התקפי זעם קשורים לכך?

גם הפעם אני מקווה לנפץ איזשהו מיתוס מאוד גדול, אפילו אולי שני מיתוסים גדולים.
אגו בפירוש הבסיסי ביותר זה בסך הכל הזהות של האני, ולא על זה אני רוצה לדבר אלא על אגו במובן של איזשהו דימוי עצמי מופרז, נפוח, דימוי שגורם לנו להרגיש איזשהי אשליה של כוח, שליטה, וכתוצאה מכך גם חוויה של ביטחון עצמי מופרז. בהמשך נראה איך התקפי זעם הם תופעה הקשורה בכך.

כתבו לי ב WhatsApp

אפשר לכתוב 24/7 גם בשבתות וחגים ואחזור אלייך בהקדם

מתי בכלל נוצר האגו הנפוח הזה?

אם אנחנו מסתכלים על תינוקות אנחנו רואים שהם מאוד מאוד טהורים במובן הזה שהם מאוד מחוברים לטבע של האדם בצורה הכי נקיה ואמיתית, בלי פילטרים או מסננים, הם פשוט מבטאים את עצמם בכנות, אם הם שמחים הם מחייכים, אם הם עצובים הם בוכים, ואם הוא כועסים הם כועסים אבל זה לא התקפי זעם כמו שאנו רגילים לראות למשל אצל ילדים בוגרים יותר. הסיבה היא שעדיין לא נוצר בהם האגו המנופח.

האגו הזה, שאפשר לקרוא גם אני חיצוני, מתחיל להיווצר בדרך כלל כשאנחנו יותר מודעים לסביבה שלנו, ואז מתחילים להשוות את עצמנו לאחרים. זה יכול להיות לאחים שלנו, קרובי משפחה, ילדים בגן וכו' וכו'. אנחנו מתחילים למדוד את עצמנו ביחס לאחרים, ביחס למה שאנחנו תופסים כהישגים שכביכול הופכים אותנו לחשובים יותר בעיני אחרים. אנחנו מתחילים לקלוט שמצפים מאיתנו להתנהגות מסוימת, למראה מסוים, ולהישגים מסוימים. בדרך כלל ככול שאנחנו מתבגרים זה אפילו מתחזק יותר, אנחנו עוד יותר מודדים את עצמנו בהשוואה לאחרים, ואנחנו סוג של נותנים לעצמנו ציון כמה אנחנו טובים, כמה אנחנו בסדר, כמה אנחנו מוצלחים וכו' וכו' שוב ביחס להתנהגות, מראה ולהישגים מסוימים. מבלי לשים לב אנחנו כבר מתבשלים בתוכנו התקפי זעם, שיבואו לידי ביטוי מאוחר יותר.

האגו הזה, האני החיצוני הוא סוג של מסכה, סוג של תחפושת, שבתפיסה שלנו, נדמה שככה אנחנו אמורים להיות. זאת אומרת כבר מגיל מאוד צעיר אנחנו מתחילים להאמין ולהתרגל שבשביל להרגיש טובים ומוצלחים, אנחנו חייבים להתאמץ להיות מישהו שזה בכלל לא אנחנו, אלא סוג של אני חיצוני, סוג של תחפושת. במילים אחרות, נדמה לנו שאנחנו חייבים אגו מנופח.
למה? כי בלי התחפושת הזו, אנשים שופטים אותנו, וזה כבר התחיל מגיל מאוד צעיר. מראה מסוים, התנהגות מסוימת והישגים מסוימים. ככול שיש לנו חוסר בדברים האלו, הנטייה של אנשים לשפוט אותנו תהיה גדולה יותר. ובגלל ששפטו אותנו, התרגלנו לחשוב שזה נכון, נדמה לנו שאנחנו באמת חייבים להדביק איזשהו סטנדרט של ציפיות, עד כדי כך שהמחשבה שלא נמלא את הציפיות האלו, יכולה ממש מפחיד אותנו, כי החוויה הזו של להיות מנודה מהחברה, להיות דחוי, להיות לוזר בעיני החברה, זו חוויה נוראית. במצב זה קשה לנו להרגיש ביטחון עצמי בלי האישור החברתי הזה, בלי להשוות את ההישגים שלנו להישגים של אחרים. אנחנו מוכנים להתאמץ הרבה בשביל לא להרגיש מנודים, ומתוך חוסר ביטחון זה אנחנו בונים את התחפושת – האגו המנופח שבה כדי ליצור ביטחון מדומה כלשהו.

ככול שאנחנו מתרגלים לתחפושת הזו, אנחנו כבר שוכחים שזו תחפושת, ונדמה שזה מי שאנחנו באמת. התרגלנו שהביטחון העצמי שאנחנו מרגישים זה ביטחון שתלוי במידה רבה מאוד ביחס מאחרים, בקבלה של אחרים. במילים האחרות, האני החיצוני, זו הדרך שלנו להרגיש ביטחון כשבעצם שכחנו איך להיות מחוברים לאני הפנימי.

 

התקפי זעם ואגו מנופח

כשאנחנו במצב של חוסר ביטחון מתוך אמונה שאנחנו חייבים למלא את הציפיות של האני החיצוני, של קהל מסוים שחשוב לנו מאוד מה דעתו עלינו. כשאין לנו את ההישגים המתאימים ואין לנו את היחס שציפינו, זה מביא אותנו למצב של הרבה לחץ, ואז גם הנטייה לחוש התקפי זעם עולה.

איך נראים התקפי זעם אלו? קודם כל אנחנו נפעיל התקפי זעם כלפי עצמנו (לרוב מבלי שנשים לב לכך) בכך שאנחנו דורשים מעצמנו דברים מבלי בכלל להקשיב כמה אנחנו באמת מסוגלים או לא מסוגלים. זאת אומרת גם אם היכולת שלנו מאוד רחוקה מציפיה של האני החיצוני, אנחנו ממשיכים לדרוש, ממשיכים להתעקש, וממש מנסים להכריח את עצמנו להגיע להישגים האלו, מתוך כעסים שלרוב אינם נמצאים במודע, אלא בתת מודע.

זאת אומרת, התקפי זעם אלו, תמיד מגיעים מתוך חוסר ביטחון, מתוך חרדה, מתוך מצוקה, מתוך מחשבה שאנחנו חייבים יחס מסוים מאחרים בשביל להרגיש ביטחון. כשהפער בין היחס לו אנו מצפים ובין היחס שקיים בפועל גדול, אנחנו מרגישים הכי נפגעים והכי צודקים בעולם ולכן דורשים מיד מה שמגיע לנו. לפעמים בגינויים, השמצות, קללות, באיומים, ואם המצוקה מאוד גדולה, אנחנו עלולים להגיע גם לאלימות פיזית. גם אם צדקנו ולא התייחסו אלינו באופן הוגן, איבדנו שליטה, התקפי זעם ניהלו אותנו, במקום שאנחנו ננהל את עצמנו מתוך כעס מידתי שעדיין משאיר אותנו בפרופוציה עם המציאות.

בכל מקרה התקפי זעם אלו, תמיד מגיעים מתוך אותו חוסר ביטחון שאנחנו מאוד סובלים ממנו, חוסר ביטחון שנשאר עד שמישהו לא מתייחס אלינו באופן שמרצה אותנו.

המיתוס הראשון הוא שאומרים בגינוי על אדם שיש לו הרבה אגו, שזה הבעיה שלו, מאשימים אותו שיש לו הרבה אגו כאילו שבחר בכך ברצון. וזו טעות. כי האגו זה רק סמפטום של הבעיה האמיתית והיא תמיד חוסר ביטחון. בן אדם שיותר מחובר לעצמו, פחות זקוק לתחפושת של האגו ופחות מרגיש זקוק להפעיל התקפי זעם.

עכשיו נמשיך למיתוס השני, המיתוס השני זה רוע, רשעות. התרגלנו לשפוט אחד את השני ביחס להתנהגות שלנו, ולהדביק תוויות שליליות אחד על השני. זאת אומרת, התרגלנו להאמין שבן אדם שמתנהג עם יותר התקפי זעם, הוא בן אדם יותר רע. והאמת היא שאין שום קשר בין רוע ובין איך שהוא מתנהג. הסיבה היחידה שבן מתנהג עם התקפי זעם, זה חוסר ביטחון, זו המצוקה שיש בו. זה שבן אדם מתנהג עם התקפי זעם, זה לא אומר שהוא רע, זה רק אומר שיש בו מצוקה.

כשאנחנו לא רואים את המצוקה של אותו אדם, אז עולה בנו הנטייה לשים עליו את התווית של הרע, המרושע, המפלצת וכו', ועכשיו אנחנו אלה שחשים התקפי זעם או התקף עצבים כלפיו.

 

התקפי זעם וגבולות

חשוב לציין שאם בן אדם מתנהג באלימות עם התפרצויות זעם, אז חשוב לשים גבול ולא לקבל את האלימות הזו או את התקפי זעם האלו. אנחנו רוצים לגנות את האלימות, אבל לא את האדם עצמו. וכן אם אדם מתנהג באלימות עם התקפי זעם, כדאי להרחיק אותו לזמן מסוים, או להגביל את הזכויות שלו, לרסן אותו לזמן מסוים, אבל לא בשביל לנטוש אותו, לא בשביל לנקום בו או בשביל לגרום לו לסבול, אלא בשביל לתת לו הזדמנות שיחשוב על מה שעשה ולתת לו הזדמנות שירגיש צער על מה שעשה, אבל לא שיאשים את עצמו. אם נתייחס אליו בגישה תומכת, נעזור לו בצורה נכונה ונקשיב לו, הסיכוי מאוד גדול שאותו אדם ירגיש צער אותנטי (ללא אשמה), כאב אמיתי כזה יתחבר לעצמו יותר ויאפשר לו לשנות את ההתנהגות מתוך רצון ולא מתוך אשמה.

כמטפל ראיתי הרבה מאוד פעמים, איך התקפי זעם מתפוגגים, כי הדגש בטיפול שאני עושה זה תמיד לעזור לאדם להתחבר לאני הפנימי שלו ומתוך כך, להגדיל את הביטחון האמיתי ופחות להזדקק לאותם התקפי זעם או לתחפושת של האני החיצוני.

החלום שלי שאנחנו כולנו נהיה יותר סלחניים אחד כלפי השני. שנבין שכולנו טובים, הטעויות שלנו לא מגדירות אותנו, כולנו תמיד עם כוונות טובות. אני מאחל לכולנו שנהיה כמה שיותר מחוברים לעצמנו ושיהיה לנו כמה שיותר קל לקבל אחרים, גם כשהם שונים מאיתנו. עוד על טיפול בכעסים ולשיחת ייעוץ ראשונה חינם, מוזמנים להתקשר – 0524871100, אביב עוז, מטפל רגשי.

צלצלו (לחיצה על המספר)
או השאירו פרטים

כתבו לי ב WhatsApp

אפשר לכתוב 24/7 גם בשבתות וחגים ואחזור אלייך בהקדם

נגישות
Scroll to Top