תאריך: מרץ 2026

להפוך מריבה לפיוס באמצעות ניהול כעסים

להפוך מריבה לפיוס באמצעות ניהול כעסים​

כמה אנו באמת מסוגלים לזהות את הרצון הטוב שיש בנו ובאחרים? כמובן שגם במשפחות זה יכול להיות מאתגר, כי גם בני משפחה יכולים לשפוט זה את זה לפי רמת הישגים או התנהגות. אני מציין את הנקודה הזו כדי שיהיה קל יותר להתייחס לנושא באופן כללי, בהקשר ליכולת שלנו לזהות את הרצון הטוב שיש בנו ובאחרים. האם אדם שיש לו יותר התקפי זעם והשפעה שלילית יותר, זה אומר משהו על המהות האמיתית של האדם? התרגלנו לחשוב שכן, אך לדעתי זה לא הוגן. הרגילו אותנו לחשוב ש"המעשים עושים את האדם", ועד כדי כך התרגלנו לכך שזה נראה כל כך הגיוני ונכון. בלי לשים לב אנחנו סופרים מעשים שליליים, או התקפי זעם אצל אחרים ומתחילים לתייג אותם כ"בני אדם שליליים". בגלל שאנחנו עושים זאת, אנחנו שוכחים את הרצון הטוב שיש באדם, ומתחילים להתייחס לאותם אנשים כאילו שאין בהם רצון טוב, וכאילו שמה שמניע אותם זו כוונה רעה. אז למה "הם" או "אנחנו" מתנהגים עם התפרצויות זעם ובאופן שלילי כל כך? ואיך יכול להיות שזה לא מעיד על מי שאנחנו? אנסה לענות על כך בהמשך.

הפרשנות שלנו להתקפי זעם וההשפעה שלה

בנוסף לכך שאנחנו רואים את האדם (איתו יש לנו דחף לריב) באור שלילי, סיבה עיקרית נוספת שתמיד תוביל לכל ריב (עם עצמנו או עם אחרים), היא חוסר תיאום ציפיות. כשזה מול אחרים, לאגו מנופח יש ציפייה לקבל יחס מסוים שנדמה לו שחייבים לו, וברגע שהוא לא מקבל את היחס הזה, הוא מרגיש פגוע ותעלה בו התנגדות ולפעמים התקף עצבים. כשאנחנו משוכנעים שהיו חייבים לנו יחס מסוים ולא קיבלנו אותו, נלבש את התחפושות של האגו החזק וננסה לסחוט את היחס הזה בכוח – הרבה פעמים "בעזרת" הפגנת זעם. לא תמיד קל לקבל התנהגות של אגו מנופח שדורש לקבל יחס, וכשלא נדע איך להתמודד עם התנהגות כזו מתוך האני הפנימי (ולא מתוך האגו), התגובה גם אצלנו להגיב בזעם לזעם. לפעמים קל לראות שהזעם אצל האחר הוא לא הוגן, ויותר מאתגר לראות שהוא קיים גם אצלנו. אולי זה בסגנון מנומס ושקט יותר – אין הרמת קול או מילת גנאי, ובכל זאת אנו מבטאים זעם. ולפעמים זו תהיה שמירת כעסים בלב, ונטייה לספוג או לוותר, אך בכל אופן זה מתכון בטוח לריב. הסיבה שאנחנו דורשים יחס מסוים מאחרים, היא כי נדמה לנו שבלי היחס הזה החשיבות שלנו יורדת – ואם נדמה שהיא יורדת, גם את עצמנו אנחנו מתקשים לקבל. המצוקה של דימוי עצמי נחות תמיד תהיה זו שמפעילה התפרצויות זעם. אם נהיה מספיק מחוברים לעצמנו (ולא לאגו), נהיה מסוגלים להבין את הסיבה להתפרצויות זעם. נוכל לחיות לצד התסכול שבנו ולא מתוכו.

למה הנטייה להתפרצויות זעם כל כך חזקה

אנשים שנכנסים יותר להתנהגות של התפרצויות זעם, לעיתים קרובות מרגישים נטושים יותר ומנותקים יותר מהחברה, כי פשוט לא מסוגלים להבין אותם ואת ההתנהגות הזו. הענישה המוגזמת גורמת להם להיחשב נחותים יותר על ידי אחרים, ובאופן טבעי זה יגרום גם להם לחשוב על עצמם שהם נחותים יותר – מה שסופו של דבר גורם לחזק את השריון של האגו עוד יותר ורק להגדיל את הנטייה לחוש זעם. לעומת זאת, ברגע שאדם לא מאשים את עצמו, וכן יקבל הכוונה איך להתחבר לעצמו (במקום לאגו), באופן טבעי הוא יעשה שינוי התנהגות חיובי. ללא אשמה עצמית אנו באמת מסוגלים להתבונן בדברים מתוך שקט ולא מתוך סבל. מה יקרה אם במקום לזרוק תווית של "אדם שלילי" או "רע", נראה את ההקשר של כל מעשה בפני עצמו, ונבין שיש מצוקה (מודחקת יותר או פחות) מאחורי התקפי הזעם?

התקפי זעם בזוגיות

בכל מסגרת חברתית זה קיים, אבל בזוגיות במיוחד, קיים האתגר לקבל שלא תמיד אפשר להבין או להתייחס אלינו באופן מכבד. הרבה פעמים זה הופך להיות נושא מרכזי ודרמתי שעלול למלא את הראש במחשבות טורדניות. כשאחד מבני הזוג חש שהציפיות שלו לא מתואמות, נדמה שלא ביקש יותר מדי ולכן התפרצות זעם נוספת מתבשלת בתוכו. לעומת זאת, כשאנחנו לומדים לזהות שלצד התסכול הרב קיים גם הרצון הטוב שיש גם בנו וגם בבן או בבת הזוג, גם ברגעים הקשים ביותר, משהו משתנה. אנחנו מפסיקים לתייג את האחר כ"שלילי" ומתחילים לראות את המצוקה שמאחורי ההתנהגות. זה בדיוק המקום שבו שליטה בכעסים הופכת לאפשרית, כי במקום להגיב מתוך אגו מנופח אנחנו מתחילים להקשיב לעצמנו ולבנות תיאום ציפיות אמיתי.

איך נכון להתייחס לאנשים עם התקפי זעם

כשאנחנו מתייחסים לאנשים עם התקפי זעם בגובה עיניים זה מעודד אותם לראות את האני הפנימי שבהם, ולכן יש סיכוי גדול יותר שנזכיר להם שהם יכולים להסיר את מסכת האגו ועדיין להרגיש בטוחים. אז נכון, אנחנו צודקים שהזעם הוא אלים ולא מוצדק, אבל ברגע שאנחנו מתייחסים למישהו כאילו הוא חייב לנו יחס מסוים, אנחנו למעשה באים מעמדת התנשאות ומתייחסים אליו כאל נחות, כאילו הוא חייב להירגע רק כדי לשרת את הדרישות שלנו, ואז מתקבלת התוצאה ההפוכה – זה בעיקר מגרה שוב את האגו להיעלב ו"להחזיר".

בכל מקרה, האחריות העיקרית לבעיית עצבים שייכת לאדם שאצלו הבעיה קיימת, אך גם לנו יש השפעה שיכולה לעודד אותו לכיוון הנכון. נכון, ייתכן שאצלנו יש פחות אגו ופחות זעם, אבל אנחנו לפעמים מגיבים מתוך האגו ואז זה רק מעמיק את הסערה. ברגע שאנחנו מחוברים לעצמנו אנחנו נבקש שינוי בהתנהגות, לא כי נדמה לנו שחייבים לנו, אלא כי אנחנו יודעים שמגיע לנו יותר. וגם אם מישהו לא מוכן לתת לנו מה שביקשנו, במקום להגיב עם אכזבה או "זעם מנומס", ובמקום לנסות לתקן אותו, נפעיל שיקול דעת, ונדע לא להסכים ולשים גבול בצורה מכבדת. זה מה שאדם עם זעם הכי מבקש – שיידעו לשים לו גבול בצורה שקטה.

מיומנות ההקשבה מאפשרת לנו לבנות תיאום ציפיות. הכי קל לצפות למה שצודק, כי "זה נכון". אבל יותר מאתגר לדעת לצפות – למה שאפשרי. להבין שאנו לא מושלמים, אלא לומדים. יחד עם זאת לזכור שלא מטרה אפשר ליישם יחד ובטח שלא בכל מחיר. כאשר יש לנו ציפיות ברורות, לא תהיה סיבה לריב. כדי שנהיה מתואמים אחד עם השני, קודם עלינו להקשיב לעצמנו ולהיות מתואמים בציפיות שלנו מול עצמנו. ככול שאדם מקשיב לעצמו, הוא יודע יותר מה הוא מסוגל לתת ברצון ומתוך מוכנות אמיתית. תיאום ציפיות אמיתי וחיובי מתבססת בקשות ולא על דרישות או על ניסיון להכריח מישהו, או ניסיון לתקן מישהו.

סיפור אמיתי: שינוי משמעותי בסיטואציות שמפעילות

אחד המטופלים שהגיע אליי תיאר את השינוי כך: "יש שיפור מאוד משמעותי בעיקר בסיטואציות שמפעילות אותי, בעבר לא ידעתי להיות כנה עם עצמי ולא ממש הבנתי מה קורה לי וברירת המחדל הייתה תגובה אוטומטית, לרוב לא רצויה שגוררת אחרי מעשה המון אשמה והלקאה עצמית. המודעות הזו מאפשרת לי פחות להאשים את הטריגר ויותר לקחת אחריות. תודה על הכל."  במהלך טיפול בכעסים הוא למד לזהות את הלופ של האגו, להפסיק לתייג את עצמו או את בת זוגו כ"שליליים", ולבנות תיאום ציפיות מתוך רצון חופשי. שליטה בכעסים הפכה אצלו לטבעית יותר, והמריבות שהיו יומיומיות התחלפו בהתפייסות מהירה ומכבדת.

התקפי זעם בירידה והתפייסות בעלייה

כמו שכל ריב נוצר מחוסר תיאום ציפיות, כל התפייסות נוצרת מתיאום ציפיות מחודש. בהתפייסות אמיתית אנחנו חושפים מה אנחנו באמת רוצים יכולים ומוכנים לתת זה לזה. תיאום ציפיות על בסיס בקשות זו הדרך לביסוס יחסים בריאים בכל סוג של קשר. עם ציפיות ברורות ברור איפה הגבול של מה שאני מוכן ולא מוכן לתת/לקבל. עם בקשה אנו מקבלים מראש את האפשרות שלא יביאו לנו מה שביקשנו, לכן גם נהיה מתוחים. עם דרישה, אנחנו משוכנעים שחייבים לנו ולכן נהיה מאוד דרוכים ומאוכזבים ושיפוטיים כאשר לא קיבלנו מה שחשבנו שחייבים לנו. לרוב לא נחשוב ש"ביקשנו" הרבה, רק "קצת הערכה". תיאום ציפיות אמיתי מאפשר לשתף פעולה בהנאה ולהתקרב. ציפיות נועדו להבהיר מתי שיתוף הפעולה נשאר פורה ומתי הוא פשוט לא עובד. כאשר אנו ברורים בתנאים שלנו, אנו יוצרים מרחב של בהירות, של הזדמנות להסכים ברצון חופשי. באופן זה אין צורך לאיים, להיעלב, להביע אכזבה או אשמה. עם ציפיות ברורות אנו משתמשים בפתיחות וכבוד הדדי כל אחד לרצון ולמוכנות האמיתית של השני. באופן זה נעזור לצמצם התפרצויות זעם. טיפול בכעסים מאפשר להבין את גם הרגש וגם את המחשבה שקשורה אליו. כמטפל רגשי מנוסה אני מציע את ההכוונה ואת הכלים שישנו מהשורש את הבעיה הרגשית שעומדת מאחורי בעיית עצבים.

להפוך מריבה לפיוס – הדרך שמשנה את החיים

התפרצויות זעם ובעיית עצבים לא חייבים להיות חלק קבוע מהקשרים שלנו. כשאנחנו מפסיקים לתייג אנשים כ"שליליים", לומדים לזהות את המצוקה שמאחורי ההתנהגות, בונים תיאום ציפיות על בסיס בקשות ולא דרישות, ומפתחים שליטה בכעסים מתוך חיבור אמיתי לעצמנו – המריבות הופכות לשותפות בריאה. השינוי קורה כשאנחנו לומדים לפתח את מיומנות ההקשבה ומסוגלים לראות את הרצון הטוב גם בנו וגם באחרים, גם ברגעים הכי קשים.

אם גם אתם מוכנים להפוך מריבה לפיוס וללמוד שליטה בכעסים שמשנה את החיים מבפנים, אני מזמין אתכם לפנות אליי. התקשרו לשיחת ייעוץ ראשונית ללא עלות: 0524-871100. אביב עוז, מטפל רגשי מוסמך

נכתב על ידי אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

צלצלו (לחיצה על המספר)
או השאירו פרטים

כתבו לי ב WhatsApp

אפשר לכתוב 24/7 גם בשבתות וחגים ואחזור אלייך בהקדם

נגישות
Scroll to Top