מאי 2019

דמיינו תרבות שבה מתייחסים אליך בכבוד והערכה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי ועצמאות רגשית

אני תמיד אזכור את התקופה שבה כל כך כאבתי וסבלתי,
שהייתי מוכרח לעצור ולהתרחק מהכל
לכמה חודשים שבהם כמעט ולא הוצאתי מילה אחת מהפה.

פשוט להתרחק, גם מחברים, גם ממשפחה, ובעיקר להתרחק
ממה שחשבתי שזה "עצמי", ידעתי שאני חי בתוך דמות מזוייפת
שהתרגלתי לחשוב שהיא "אני", ושידעתי שהיא לא.
והשבר הפנימי הרגיש כל כך גדול, 
שהייתי מוכרח להתרחק מכל מה שחשבתי שאני יודע,
ולהתחיל להבין הכל מחדש.

דמיינו תרבות שבה מתייחסים אליך בכבוד והערכה,
גם אם נראת שונה,
גם אם אין לך תואר אקדמאי, או תואר כלשהו..
גם אם אין לך זוגיות,
גם אם לא פעלת בהתאם למסורות, מנהגים או מוסכמות,
גם אם אין לך קריירה משגשגת,
גם אם אין לך הון או רכוש רב,
גם אם עוד לא ביטאת כישרון או חוזקה בולטים,
גם אם היית בעל נכות, מום או מחלה כרונית,
גם אם הרגשת כאוב וחלש.
מה אם כל אלו בכלל לא היו מדד להערכה או אי הערכה?
מה אם היו מעריכים אותך פשוט מעצם היותך עצמך?
נכון שלפעמים אנו מרגישים חייבים לשים על עצמנו מסכה
ואנחנו לא ממש אנחנו,
אבל גם אז, מה אם היו יכולים לראות מעבר למסכה הזו?
לראות אותנו כפי שאנחנו, 
ולקבל אותנו.

האמת היא שאנו חיים בתרבות מאוד שיפוטית.
אנו עוברים דרך מסננת עם חורים כל כך צפופים
שאפילו מים לא יכולים לחדור בה,
וכמעט תמיד ימצאו את הסיבה המטופשת
שבגללה איננו ראויים להערכה.
אנחנו מנסים שוב ושוב לעבור מבחן שאין לו תשובה נכונה,
מפני השאלה לא נכונה, המבחן עצמו לא נכון.

נכון, אנחנו מבינים שבסופו של דבר 
הערך שלנו תלוי במה אנחנו חושבים על עצמנו
ולא במה שחושבים עלינו,
אבל זה לא תמיד פשוט לחיות בהתאם להבנה הזו,
כי מאוד התרגלנו (לרוב עוד מילדות) 
להאמין שאנו חייבים לעבור במסננת הבלתי אפשרית הזו, כדי להעריך את עצמנו.

דמיינו תרבות שבה מעודדים אותך להעריך את עצמך
בזכות מי שאת.ה, כי תמיד היית שלם.ה.
נכון שתמיד אפשר וכדאי להשתפר וללמוד,
אבל תמיד היית שלם.ה. ותמיד היית ראוי להערכה.
תרבות שבה מעודדים אותך להעריך את עצמך גם כשאחרים לא יודעים להעריך אותך.
תרבות שבה לא היינו מתרגלים להאשים את עצמנו כל כך הרבה.

כשהתחלתי להבין את הכל מחדש,
ידעתי שעליי להבין איך להעריך את עצמי
ללא תלות בכל המדדים המטופשים שהחברה שמה כנגדנו,
מדדים שכיבכול מעידים על "הצלחה" או "ערך".
זה לא היה קל או פשוט, ממש לא.
זה לקח לי הרבה שנים,
במיוחד בגלל שלא הייתה לי הכוונה איך לעשות זאת,
אפילו לא ממש הבנתי שהבעיה האמיתית 
היא האשמה שמרכסמת מפנים בלי סוף.
אבל בכל זאת, צעד אחר צעד,
למדתי והבנתי איך לעקור את האשמה מהשורש,
איך להחליף את "העצמי המדומה" במי שאני באמת,
ובערך עצמי אמיתי ויציב.
זה מה שאני מאחל לכולנו ויודע שכולנו ראויים לזה,
לכן היה ועדיין חשוב כל כך להיות מטפל ומאמן אישי.

מי שרוצה לשאול על איך יוצרים ערך עצמי אמיתי ויציב מוזמן/ת לפנות

אם אהבתם אנא שתפו עם חבריכם :