ינואר 2022

האיזון בין האני הפנימי לחיצוני

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

האני החיצוני והתחפושות לא ייעלמו מחיינו כל עוד אנחנו אנושיים. המודעות שלנו לעצמנו היא לא מושלמת, אנחנו לא תמיד מפרשים את המציאות באופן מדויק שמאפשר לנו להרגיש שווים ביני שווים, לכן במידה מסוימת אנחנו נרגיש נחותים ונשתמש באשליה של האני הנשגב כדי ליצור ביטחון מדומה. מתי שחסר לנו ביטחון אמיתי שהמקור שלו הוא יחס תומך לעצמנו, אנחנו מיד בדחף לאשליה של ביטחון מדומה שנוצר מיחס חיצוני.

כשאנחנו כל כך רגילים לביטחון מדומה שמתבסס על יחס מאחרים, זה נראה כמעט בלתי אפשרי לחיות מתוך "אני פנימי". זה יכול להישמע כמו משהו הזוי שלא יכול לעבוד בחברה שבה אנו חיים. בכולנו קיים אני חיצוני ולרוב במידה לא קטנה – מכל כיוון נשמע שוב ושוב את המסר השגוי של עדיפות להישגיות, תחרותיות והשוואתיות. ותמיד מגיעה השאלה ששואלים אותי: איך נראים חיים של אני פנימי? הוא חי על קצה הר ועושה מדיטציה כל היום? ואם זה לא מה שהוא עושה, איך הוא מבסס הצלחה בקריירה, בחברים, בזוגיות ובתחומים נוספים? איך הוא מתקשר עם אנשים ומשתלב בחברה שבה כמעט כל הזמן מדברים בשפה של אני חיצוני?

התשובה היא – בקלות. ובמילה נוספת, איזון. כמובן שבאיזון אין הכוונה להיות "חצי פנימי וחצי חיצוני", כי תמיד רצוי להתחבר לעצמך האמיתי כמה שיותר.

בתור אני אמיתי, אנחנו לא מרגישים עליונים או נשגבים יותר מאחרים – אנחנו מרגישים שווים לכולם, גם מול מי שמרבים להשתמש בתחפושות של נחות או נשגב. האיזון הוא בכך שאנחנו מכבדים את התחפושות והחיצוניות שאחרים לובשים, ולכן במידה מסוימת אנחנו משחקים את המשחק של שריון מרשים. אנחנו משחקים במשחק הזה לא מתוך הזדהות איתו, אלא כי זה עוזר לנו להתקרב למי שלגמרי מזוהים איתו ולא יוכלו להקשיב לנו אם לא ניראה "מרשימים" לפחות במידה מסוימת. אחרי שאנחנו מתחבבים עם אדם שמזוהה עם ה"חיצוני", יהיה לנו כבר קל יותר להוריד את המשחק ולהתבטא בצורה אמיתית יותר.

למעשה זה נכון לגבי כל פגישה עם אדם, וקל יותר להמחיש את הרעיון עם "דייט" או "פגישה עיוורת" – אם יש עניין זה בזו, בדרך כלל אנחנו טיפה מתאמצים לעשות רושם, והמשחק הראשוני הזה הוא חיוני, כדי לגשש לאט לאט ולמצוא קרקע משותפת ואמיתית יותר, הרגשה של חיבור מסוים ורצון טבעי להיפתח ולשתף יותר. אחרי שמצאנו את הקרקע הזו נתחיל לאט לאט לחשוף את עצמנו האמיתיים יותר. אם נתחיל לתקשר בכנות מלאה כאילו שאנחנו כבר בקרקע משותפת ואמיתית (כשעוד אין כזו) הסיכוי גבוה שתעלה במהירות הרבה התנגדות ונרגיש דחף להתרחק. 

זה האיזון בין הפנימי לחיצוני שאני מתכוון אליו. מאמץ ראשוני מינימלי כדי להתחבר עם אחרים הוא חיוני, ולפעמים זה אומר שכדאי שנדבר ונתנהג קצת כמו "אני נשגב". נכון שזה נראה כמו משהו שקרי ומטופש לעשות, אבל במידה הנכונה זה חכם. כנות מוחלטת היא אינה דבר חכם – תמיד להגיד את האמת הפנימית באופן הכי ישיר היא בדרך כלל אינה דבר חכם לעשות. החוכמה היא ביצירת חיבור אמיתי עם אנשים.

כמובן שאם אנחנו מזהים אדם שמשמעותית מחובר לאני הפנימי שלו אנחנו לא נצטרך לשחק בכלל, כי נרגיש יחד חיבור אמיתי במהירות.

כמובן שאנחנו לא נמשיך במשחק הזה אם לא נוצרת קרקע משותפת. וכמובן שאנחנו לא באמת מזדהים עם המשחק, אנחנו לא באמת מרגישים נשגבים או מצפים להרגיש ביטחון באמצעות יחס מהצד השני. אם במשחק הזה אנחנו מזייפים ביטחון, שוב שכחנו מי אנחנו ושוב נדמה לנו שאנחנו נשגבים. אין צורך לזייף ביטחון כי כשאנחנו מחוברים לעצמנו הביטחון קיים והוא חזק.

הזיוף הראשוני הוא בכך שאנחנו מדגישים הישגים או יכולות, או קצת מתאימים את עצמנו לסגנון שבה הצד השני יבין ויקבל אותנו יותר. ושוב יש פה 'אבל' חשוב שכדאי לחזור עליו – אנחנו נפסיק לשחק אם אין הרגשה של התקרבות. אם אין הרגשה של התקרבות והמשכנו להתאמץ לעשות רושם, שוב שכחנו מי אנחנו ונשאבנו להזדהות עם אשליה של אחת התחפושות של הנשגב – הנערץ, הטווס, המלאך, הסמיילי וכו'

אתן דוגמא קצרה כדי להמחיש את הנקודה. זו דוגמא מהחיים המקצועיים שלי כמטפל, אבל אותו עיקרון בדיוק של צורת התייחסות חל בכל מפגש עם אנשים.

הגיע אליי בחור צעיר לטיפול. השפה שלו היתה מאוד אלימה, התחפושות של הטווס והבריון היו מאוד בולטות. ידעתי שאם אדבר איתו באופן ישיר לגמרי בשפה שכולה אני אמיתי (למשל אומר לו שהוא מתנהג בצורה בריונית), לא היה לי שום סיכוי לקבל הקשבה ממנו (בדרך הטיפול שאני עושה אני צריך להשיג הקשבה כי אני צריך לתת הנחייה וללמד, ובכל סוג של תקשורת בריאה אנחנו צריכים הקשבה הדדית). בהתחלה הוא הסתכל עליי מלמעלה וראה אותי כנחות ממנו, לכמה רגעים בלבד הייתי צריך להראות לו שאני גם נשגב כמוהו, שאני יודע לדבר כמוהו, להתנהג כמוהו, לחשוב כמוהו ולהרגיש כמוהו.

מהר מאוד נוצרה קרקע משותפת, הוא הרגיש נוח להתחיל להיפתח, וברגע שהוא התחיל לעשות זאת, הפסקתי את המשחק. חזרתי להתנהג בצורה טבעית יותר וידעתי שאני עלול להיתפס שוב כנחות, אבל ידעתי לשמור על האיזון הנכון ובהדרגה הורדתי את המשחק יותר ויותר. מתוך הקשבה וכנות המציאות התחילה להתבהר לו וההתנגדות שבו ירדה, הוא הרגיש קצת בטוח יותר והרגיש פחות את הדחף להשתמש בתחפושות. הצעתי לו את הדרך ללמוד איך להשתחרר מהתחפושות ולהתחבר לעצמו, הוא מאוד התעניין ולכן יכולתי לעזור לו.

בסופו של דבר אנחנו לא באמת רוצים להתחפש לשום דבר, אנחנו רוצים לקבל זה את זה כמו שאנחנו, ועם זאת הרושם הראשוני, המשחק הראשוני הזה הוא חשוב כאשר לאחד הצדדים אין חיבור משמעותי לאני הפנימי. המשחק הוא חיוני כל עוד אנחנו לא ממשיכים לשחק בו יותר מקצת. ויותר מכך, המגמה צריכה להיות שמשחק מתפוגג יותר ויותר עם הזמן. אם עולה שוב ושוב דחף לחזור למשחק זה אומר שאנחנו לא מוכנים להתחבר/להתקרב כרגע, וזה גם בסדר.

לפעמים הדרישה לקבל יחס מוגזמת מידי, וקצת משחק לא מספיק לאותו אדם, לרוב זה קורה כשהתחפושת של המסכן או הקורבן מאוד דומיננטית והדרמה מאוד משכנעת אותו. אין לו הרבה ביטחון – לא אמיתי ולא מדומה ולכן המצוקה מורגשת מאוד, הדרישה ליחס הופכת בולטת יותר, והמוכנות להקשיב נמוכה יותר.

האדם במצב הזה במצב מודעות מאוד נמוכה והוא בהחלט יכול להיעזר בהכוונה, אך כדי שבאמת אפשר יהיה לעזור לו, אנחנו צריכים לקבל ממנו הקשבה, וזה לא תמיד אפשרי.

כדי לאפשר את זה, מאוד חשוב להקשיב לו קודם, להכיר בסבל בו הוא נמצא ולתת לו את ההרגשה שהוא מובן לפחות במידה משמעותית. אם הוא ירגיש כך, יש סיכוי גבוה יותר שהוא יהיה מוכן להקשיב יותר.

עם זאת חשוב לזכור שעיקר האחריות לשחרור אמיתי מהסבל הזה היא של אותו אדם ולא שלנו, כי זו נקודה שיכולה לבלבל. מצד אחד אם נעניק לו יחס אוהד ומחבק ללא הגבלה בוודאי שהסבל יתרכך, מבחינתו הוא קיבל "מנת סם" גדולה ומרגיעה. מצד שני, אם נעשה זאת, רק עזרנו לו להיכנס לאופוריה של אני נשגב ולא באמת עזרנו לו להתחבר לאני האמיתי שלו – למעשה גרמנו ליותר נזק מאשר תועלת. עכשיו המתח רק מודחק, והוא יחזור אחר כך ברמה אפילו גבוהה יותר.

לכן בהקשר הזה מאוד חשוב להפעיל שיקול דעת ורגישות.

על פניו אולי זה יכול להישמע כמו משהו הגיוני – לתת הרבה יחס מחבק ואוהד לאדם במצוקה. אבל אם זה לא נכון, אז מה כן נכון? אותו אדם לא ראוי ליחס? מהו בכלל יחס ראוי?

מי ראוי ליחס ומהו יחס ראוי?

אדם במצוקה שמשתמש בתחפושות ומקבל הרבה יחס בלי שום אבחנה והכוונה נכונה, רק לומד להמשיך לטפח את התחפושות – הוא לוקח את כל היחס הזה ישירות לאשליה של הנשגב עם ביטחון מדומה ונכנס למצב עם מודעות נמוכה יותר.

יחס זה דבר נפלא וחיובי כשהוא ניתן ומתקבל במידה. ברגע שיחס מתקבל ללא אבחנה וללא הגבלה, הוא למעשה הסם הממכר והמסוכן ביותר.

לדעתי אין אדם שאינו ראוי ליחס, בלי קשר לרמת ההישגים שלו. אבל כאני אומר ראוי ליחס אני מתכוון ליחס נכון, יחס ראוי.

הנושא של תקשורת נכונה הוא מורכב מאוד ולא ארחיב על כך בספר זה, אבל כן אתייחס לכך בהקשר כללי של איזה יחס כדאי לתת.

הבילבול העיקרי הוא בין לאהוב ובין לרצות. ברגע ש"מסכן" או "קורבן" (או כל תחפושת אחרת) מתחננים ליחס, זה ממש כמו קריז לסם, והדבר האחרון שהם צריכים זה הרבה יחס ללא אבחנה. אם אנחנו עושים את זה, באותו רגע אנחנו מרצים אותם, לא אוהבים אותם.

כי אם אנחנו רק מקשיבים לדרמה שבהם – היא פשוט תגדל. אם אנחנו רק מקשיבים לאופוריה שבהם – היא פשוט תגדל.

הדבר הנכון לעשות הוא לתת יחס מתוך אבחנה ובמידתיות. יחס שניתן ללא אבחנה יכול להיות מאוד מטעה ומזיק. יחס חיובי ותומך באמת הוא יחס מכוון – מכוון את האדם להתחבר לעצמו האמיתי.

כשהאדם מולנו נמצא בדרמה או אופוריה, הוא צריך יחס מכוון: להקשיב מעט, לוודא איתו שהבנו נכון מה המחשבה שיש בו ואז מיד להביע אי הסכמה, פשוט כי אנחנו לא מסכימים, לא עם המחשבה של הנחות ולא עם המחשבה של הנשגב. כשאנחנו מביעים אי הסכמה אנחנו לא מרצים אותו, כן אבל אוהבים אותו.

למשל "אני לא בטוח שהסיפוק שאתה מרגיש מבוסס על המציאות, יכול להיות שמיהרת להתלהב?" או "אני לא מסכים שאתה סובל בגלל איך שהתנהגו איתך, יכול להיות שזה בגלל איך שהגבת לזה?", או "אני מבין שאתה מרגיש כך ועם זאת אני לא מסכים שאתה כל כך אבוד כמו שאתה טוען".

אם הצד השני מוכן לשמוע למה אנחנו לא מסכימים, נשקף לו את הסיבה, ונראה אם אפשר להמשיך ליצור קרקע משותפת. לכבד אדם ולעזור לו זה לא אומר לרצות אותו, לתת לו יחס ללא הגבלה או להסכים עם כל מה שהוא אומר, לכבד אדם זה אומר להקשיב לו ואז להגיד את דעה האמיתית שלנו בצורה מכבדת ורגישה, גם אם זו אי הסכמה.

בקרקע משותפת תהיה שיחה בריאה שיש בה הקשבה הדדית ולא חד כיוונית.

לפעמים כשאנחנו מביעים אי הסכמה הצד השני יהיה מוכן להקשיב לגישה שונה, ולפעמים הצד השני יתנגד יותר, יתעצבן יותר, יאשים אותנו שאנחנו לא מספיק נחמדים או פשוט יתרחק מאיתנו. זה שהוא הגיב כך לא אומר שלא השפענו עליו באופן הנכון. אם אנחנו מחוברים לעצמנו, הביטחון שבנו לא יתערער כתוצאה מתגובה של התנגדות ונרגיש מאוד שלמים עם עצמנו, כי נדע שעשינו את המקסימום כדי לכוון אותו לשים לב יותר למציאות, ועם זאת המוכנות שלו אם וכמה להקשיב לה היא בסופו של דבר באחריות שלו.

כשאני מלווה אנשים בטיפול, זה כמעט בלתי נמנע שיעלו ספקות והתנגדויות, השאלה היא רק כמה. לפעמים בהתחלה של תהליך רק הרמיזה על קיומן של מחשבות של נחות או נשגב, מעוררת כל כך הרבה התנגדות שברור שבשלב הזה כדאי לקחת הפסקה מסוימת ולבדוק שוב את המוכנות להתנסות בדרך שאני מציע.

בדרך כלל קודם כדאי להתמקד יותר באיך לחשוב מתוך האני הפנימי, ולהתרגל לכך תקופה מסוימת כדי לחזק מבחינה רגשית את הביטחון ורק אחר כך להתאמת יותר מול המחשבות של הנחות. המוכנות "להסתכל לבעיה בעיניים" היא בכלל לא מובנת מאילו, וכדאי להבשיל את המוכנות הזו ברגישות ובהדרגה.  

יוצא לי ללוות מקרים עם הורים שרוצים לתת תמיכה והכוונה נכונה לילדיהם, אבל הם בעצמם בדרמה לא קטנה, הם נשאבים לדרמה של הילד והילד נשאב לדרמה שלהם. ההורים משוכנעים שהם סובלים רק בגלל בעיית ההתנהגות של הילד, והילד משוכנע שהוא סובל רק בגלל בעיית ההתנהגות של ההורים. שניהם משליכים את הסבל שבהם על הצד שני, בינתיים הם עדיין מזוהים עם התחפושת של הקורבן, כי עוד אין בהם עדיין את המוכנות להכיר לעומק במחשבות של הנחות שנמצאות בהם, ולהבין שהאחריות לרגשותיהם היא אצלם ולא בשינוי של מישהו אחר.

יש מקרים שבהם הילד לוקח יותר אחריות מהוריו, מגדיל את המודעות, מתחבר לעצמו יותר ואחר כך אפילו עוזר להוריו להתחבר לעצמם יותר. יש מקרים שבהם ההורים לוקחים יותר אחריות, ויש מקרים שבהם שני הצדדים מוכנים לקחת אחריות, שזה כמובן המצב הרצוי ביותר.

את האיזון בתקשורת בין הפנימי לחיצוני אני כמובן משתדל ליישם כל הזמן, גם בחיים האישיים לא פחות מאשר כמטפל.

יחס ראוי ומכבד, זה יחס כן שבו אנו מבטאים את האמת לצד השני ברגישות, האמת הזו תקרב בינינו. גם אם האמת שנגיד תעורר התנגדות ותרחיק פיזית, בסופו של דבר היא מקרבת – כי היא מאפשרת לצד השני את ההזדמנות להתחבר לעצמו באמת. לעומת זאת לתת יחס מרצה, זה למעשה לבטא שקר, שיבטיח אולי התקרבות פיזית, אבל יבטיח גם שאותו אדם יתקרב לאני הנשגב ורק יתרחק מעצמו. כמובן שבפעמים רבות האמת גם תקרב פיזית, אבל זו לא המטרה העיקרית שלה. המטרה העיקרית של האמת היא לתת ההזדמנות הגדולה ביותר כדי שכל אדם יהיה קרוב לעצמו ככול האפשר. ככול שאדם מתקרב לעצמו הוא מתקרב למרחק הנכון והמדויק יותר עם אחרים.

רק ברגע שאנחנו משווים את המרחק הפיזי או כמות היחס לעומת אחרים, זאת אומרת שהנשגב מרגיש את הדחף להערצה ואז אנו יכולים להרגיש שזה רחוק מידי או פחות מידי. לעומת זאת, ברגע שאנחנו מחוברים לעצמנו, אנחנו יודעים שאנחנו מעדיפים לקבל יותר יחס, אבל לא על חשבון האמת – לא יחס מרצה, לא הערצה לנשגב או רחמים לנחות, אלא יחס ראוי ואמיתי בגובה עיניים לאני הפנימי. אנחנו מעדיפים קרבה פיזית גדולה יותר אבל לא בכוח, לא קרבה של תחפושות, אלא קרבה בין הזהות האמיתית שיש בנו.

האיזון בין הפנימי לחיצוני חשוב מאוד בהקשר הזה של תקשורת מול אחרים ובמיוחד מול מי שאינם מאוד מחוברים לעצמם, כי חשוב שנהיה מובנים ונוכל להתקרב לאני הפנימי שקיים בכל אדם. אם נדבר רק בשפה של אני אמיתי, אדם שמאוד מזוהה עם אני חיצוני פשוט לא יהיה מסוגל להבין על מה אנחנו מדברים, ולכן כדאי ליצור סוג של גשר בשפה בין החיצוני לפנימי.

ברגע שאנחנו לומדים לעשות אבחנה בין האני החיצוני והפנימי, אנחנו מסוגלים לתקשר בצורה הרבה יותר אמיתית ומחברת, כי אנחנו יודעים לעשות הפרדה בין המהות ובין ההתנהגות ושאר מרכיבי הרושם. מה שמוביל אותי לדבר על האיזון בין החיצוני לפנימי בהקשר חשוב נוסף.

הצלחה חיצונית ופנימית

האיזון הנוסף בין האני החיצוני לפנימי שאני מתייחס אליו הוא לגבי "ההצלחה החיצונית" – מרכיבי הרושם החיצוני – רמת המוטיבציה, התפקוד/יכולות, התנהגות מוסרית, השפעה על אחרים, רגשות נעימים, רכוש, הון, מראה חיצוני, כושר/בריאות פיזית, משפחה מגובשת, זוגיות, קריירה, תארים וכו'

כל אלו הם דברים מאוד חשובים שאנחנו מאוד רוצים, אבל באמת לא חייבים כדי להיות בטוחים או מאושרים. הביטחון והאושר תלויים רק בדבר אחד – יחס מכבד לעצמנו. ככול שהיחס לעצמנו הוא מכבד יותר, אנחנו עושים יותר ויותר מה שאנחנו אוהבים באמת, בלי לחץ אלא בקצב שלנו, נחיה ללא פחד מביקורת או דחייה, נרגיש בהכרת תודה גם על הכאב וגם על האהבה וההרמוניה שיש בחיינו. כל אלו הם תוצאה של יחס מכבד לעצמנו.

ככול שתהליך ההתחברות לעצמנו מתחזק, אנחנו נרגיש יותר את הרצון הטבעי שבנו ושמגיע לנו יותר ולכן באופן טבעי גם נשקיע יותר בעצמנו וכל אותם מרכיבי רושם יהיו מושגים יותר, רק שפעם הם לא ייתפסו כשריון או כמו משהו שמגדיר את הזהות שלנו, אלא כבונוסים שפשוט מוסיפים להנאה ולהרמוניה שכבר קיימת בתוכנו.

כשאנחנו מחוברים לעצמנו, כמובן שרמת המוטיבציה גדלה, ההתנהגות שלנו תהפוך מתחשבת יותר גם כלפי אחרים וההשפעה שלנו תהפוך חיובית יותר. נרגיש בטוחים ושמחים יותר, נעסוק יותר בדברים שאנחנו אוהבים ולכן נגיע לתוצאות שנהיה מרוצים מהן יותר. נשקיע יותר בבריאות שלנו, הרצון להתקרב יותר לאנשים יגדל כי אנחנו פחות מאשימים אחרים ויותר רואים אנשים כשווים לנו. לכן איך שלא הופכים את זה, אפילו מתוך "מחשבה אגוצנטרית", תמיד משתלם יותר להתחבר לעצמנו.

במילים אחרות, האיזון בהקשר הזה בין החיצוני לפנימי הוא שהתנועה לאושר היא תמיד מבפנים החוצה ולא מהחוץ פנימה. בפנים – קודם כל יחס מכבד לעצמנו, ואז החוצה – הישגים והצלחות מכל הסוגים.

כשהתנועה היא מבפנים החוצה, כל אותם הישגים הם רק ביטוי של כוח האהבה הפנימית שבנו, והם לא מקור לכוח מדומה של האני הנשגב.

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin