פברואר 2021

ההבדל בין מוטיבציה לאובססיה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

שלום חברים ,
המאמר הזה אני אדבר על ההבדל בין מוטיבציה לאובססיה,
אני אתן שני סיפורים קצרים לדוגמא, דוגמא אחת עם המטרה לפתח קריירה, ודוגמא שנייה עם המטרה להספיק לעשן. ולסיום, אני אספר קצת גם בהקשר האישי שלי לנושא הזה.

הרבה פעמים אנשים חושבים ואומרים שיש להם מוטיבציה גבוהה, שיש להם רצון מאוד מאוד חזק וחשק מאוד גדול להגיע אנשהו, להישגים, מטרות וכו' וכו', אבל בעצם האמת היא שהרבה ממה שנדמה להם שזו מוטיבציה, זו בעצם אובססיה.

ואיך אני יודע שזו אובססיה ולא מוטיבציה.

כי כשאני שואל אותם מה יקרה אם הם לא ישיגו את המטרות האלו, אז מיד הם נכנסים ללחץ, ומאוד מתקשים לקבל את הרעיון שהם לא ישיגו את אותן מטרות, לפעמים אפילו ברמה שזה יכול לגרום לחרדה.

במילים אחרות, הביטחון שאנחנו מרגישים יכול להיות מבוסס על כל מיני הישגים חיצוניים, הישגים חברתיים. או שהביטחון מבוסס מתוך הקשבה פנימית אמיתית וחוויה של קבלה עצמית שלא תלויה בהישגים חיצוניים.

בואו ניקח סיפור דוגמא,
משה ואיציק אוהבים לנגן על פסנתר ושניהם שואפים להיות נגנים מקצועיים, להתפרסם וממש להשפיע כמה שיותר, לבטא כמה שיותר את הכישרון שלהם, להיות ממש נגנים עם השפעה מאוד גדולה על התרבות שלנו.

ויש הבדל בין משה ואיציק.
משה אובססיבי להשתפר ולהתקדם ולפרוץ וכו' וכו' והוא מרגיש חשק אדיר להגיע למטרה שלו.
איציק לעומת זאת, מרגיש חשק פחות גדול, אבל החשק שאיציק מרגיש זה חשק של מוטיבציה אמיתית, לא חשק של אובססיה.

אז איך אנחנו רואים את ההבדלים ביניהם?

משה, בגלל שהוא אובססיבי הוא דורש מעצמו המון, הוא מתאמן בנגינה 12 שעות ביום, והוא כל כך עסוק בחתירה למטרה, שהוא כבר שוכח לאכול, לא ישן כמו שצריך, וגם כשהוא ער הוא חסר מנוחה, המטרה הזו כמעט כל הזמן מעסיקה אותו, והוא מאוד מתיש את עצמו. הוא מאוד מתיש את עצמו, בגלל שהוא דורש מעצמו הרבה יותר ממה שהגוף והמוח שלו באמת מסוגלים לעשות, בלי להישחק ולהיפגע.

אם מתסכלים מבחוץ לכאורה הכל בסדר, כי הוא מתקדם ובסך הכל הוא באמת אוהב לנגן, אבל בגלל שזה בא עם מחיר של שחיקה, של התשה גם פיזית וגם נפשית. זו כבר בעיה.

למה משה כל כך אובססיבי? הוא כל כך אובססיבי, כי מבחינתו להיות נגן מפורסם זה מה ייתן לו הרגשה של ביטחון, ואין לו ממש רעיון אחר איך להשיג את הביטחון הזה בדרך אחרת.
כשהביטחון שלנו תלוי בהישג מסוים, אנחנו הופכים להיות אובססיביים לגבי ההישג הזה.
ההישג הזה יכול להיות כמובן לא רק קריירה אלא הרבה דברים:
כסף, נכסים, תארים, זוגיות, מראה, מעמד, כבוד מאחרים וכו' וכו'

ונחזור לסיפור.

איציק, לעומת משה, לא דורש מעצמו להתקדם אם זה גובה ממנו מחיר של שחיקה נפשית ופיזית. איך הוא יודע מה הגבול? מתי זה מתחיל לשחוק ומתי לא? הוא פשוט רגיל להקשיב לעצמו. אז נכון שלא תמיד הוא מדייק, לפעמים הוא יכול יותר ועושה קצת פחות ולפעמים הוא יכול פחות ועושה קצת יותר מידי, אבל בסך הכל הוא משקיע בנגינה ובהתמקצעות שלו, בקצב שלו, בקצב יותר טבעי, בלי שחיקה.

מהצד זה יכול להראות כאילו איציק יותר שאנן ופחות אכפת לו, ופחות רציני, כי אם אנחנו מודדים רק ביחס לתוצאות, משה כבר מתקדם הרבה יותר, התחיל להרוויח כסף, יש לו אלפי עוקבים ביוטיוב וכל מיני הישגים אחרים שאיציק עוד לא הגיע אליהם.

אבל, האמת היותר חשובה מהתוצאות האלו, זה ההרגשה של הביטחון. למשה שכל כך אובססיבי, יש הרבה פחות ביטחון, והוא גם הרבה יותר סובל, הוא מתיש את עצמו נורא ונמצא תחת הרבה יותר לחץ ומתח. נכון שמידי פעם הוא מרגיש אופוריה של הצלחה שהוא רואה איך הוא מתקדם וכשהוא מקבל פידבקים חיוביים, והאופוריה הזו לזמן מה באמת נותנת לו הרגשה של ביטחון מדומה. אבל בגלל שהביטחון שלו תלוי באופוריה הזו, הוא כל הזמן עובד בלתחזק את האשליה הזו. ואם חס וחלילה תפצע לו היד והוא לא יוכל לנגן יותר, כל הביטחון שלו יתרסק בבת אחת, והחרדה והדרמה והסבל שהוא ירגיש בעקבות זאת יהיה פשוט נוראי.

איציק שמתקדם לו בקצב שלו יותר לאט, כבר מרגיש ביטחון, הוא לא צריך את ההצלחה הזו, את ההישג הזה כדי להרגיש ביטחון. הוא נהנה לבנות את עצמו בקצב שלו והוא יודע שהביטחון שלו מגיע מתוך זה שהוא רגיל להקשיב לעצמו ולתמוך בעצמו בלי קשר לתגובות של אחרים ובלי קשר לנגינה ולהישגים חיצוניים אחרים.
לטווח הקצר נראה שדווקא משה עם האובססיה יותר מצליח, ובאמת מגיע להישגים יותר גדולים, לפחות על פניו.

לטווח הארוך איציק שהתקדם בקצב שלו, הגיע להישגים בפיגור משמעותי אחרי משה, אבל, בנוסף לעניין הביטחון הפנימי היציב שיש לאיציק, ובנוסף לזה שהוא יותר נהנה מהדרך, גם ההישגים של איציק נראים אחרת: כשמקשיבים ליצירות של איציק, זה נשמע יותר שלם, יותר מחובר, הרמוני, יותר עשיר, וגם יותר מיוחד. וכמובן שזה לא מקרה, כי איציק הרבה יותר מחובר לעצמו, מרגיש את הייחודיות שלו, את הגוון והסגנון שמיוחדים שלו, מרגיש יותר את הרצון האמיתי שלו, ולכן גם מבטא אותו בצורה יותר מלאה ויותר שלמה.

להרגיש מוטיבציה אמיתית זה באמת דבר מאוד יקר וחשוב, כי מוטיבציה היא החשק של הרצון האמיתי שלנו. אובססיה היא החשק של הדחפים שלנו, דחפים שמגיעים מתוך פחד, מתוך חוסר ביטחון.

עוד סיפור קצר לדוגמא,
איציק ומשה החברים שלנו, שניהם רוצים להפסיק לעשן.
משה שמאוד אובססיבי להפסיק לעשן, ממש דורש מעצמו להפסיק והוא כל כך הלחיץ את עצמו בהקשר הזה, שבסופו של דבר הוא פשוט הכריח את עצמו להפסיק. זה לקח לו כמה ימים שבהם הוא הלחיץ את עצמו עוד ועוד ועוד, עד שהוא שהוא הרגיש כבר ממש הרבה אשמה ושהוא חייב להפסיק, וככה הוא הפסיק לעשן.

איציק ידע שהוא רוצה להפסיק, אבל בלי להלחיץ את עצמו. הוא ידע שזה ייקח לו תקופה מסוימת, אבל הוא העדיף שזה ייקח יותר, אבל שההפסקה לא תבוא מתוך דרישה, לא מתוך אשמה או לחץ, אלא באמת מתוך הרגשה אמיתית שהוא מוכן ומסוגל לחיות גם בלי לעשן. הוא הבין שהעישון מגיע מתוך לחץ, והוא הבין שהלחץ מגיע מעצמו, שהוא עצמו דורש מעצמו יותר מידי ומאשים את עצמו. ולכן, בהדרגה הוא התרגל יותר ויותר להקשיב לעצמו, ההקשבה גרמה לו להתחשב יותר בעצמו, וככול שהוא התחשב יותר בעצמו, ככה במקום לדרוש מעצמו ובמקום להאשים את עצמו, הוא התרגל יותר לבקש מעצמו ויותר לקבל את עצמו. ואחרי תקופה מסוימת הוא כבר הרגיש הרבה יותר שלם עם עצמו ובאופן טבעי הדחף לעשן הפסיק.

אז נכון שזה לקח לו יותר זמן מאשר למשה, אבל הוא באמת הוריד את הנטייה להתמכרויות בכלל ולא רק לעישון, כי הוא טיפל בשורש הבעיה. ומשה שאומנם הפסיק יותר מהר, נשאר עם ההרגל לדרוש מעצמו ולהאשים את עצמו ולכן נשאר גם עם הלחץ ועם הנטייה להתמכרויות, ולכן ברגע שהוא הפסיק לעשן הוא פיתח תלוי חזקה באוכל ובשופינג.

עכשיו אני אספר קצת בהקשר האישי שלי לנושא הזה של מוטיבציה ואובססיה.
אז קודם כל גם אני הפסקתי לעשן בדיוק כמו סיפרתי על איך שעשה את זה איציק החבר הדמיוני שלנו. זה היה בשנת 2002. מהרגע שהחלטתי להפסיק עד שבאמת הפסקתי זה לקח לי כמה חודשים, אבל מהרגע שהפסקתי לעשן, לא רק שלא נגעתי בזה יותר, זה הפך לי יותר ויותר דוחה, שכבר ממש לא יכולתי לסבול עשן של סיגריות לידי.

אבל אני אשים רגע את עניין העישון בצד, ואני רוצה לספר באופן כללי על הרגע שבו התחלתי להבין את ההבדל בין אובססיה ומוטיבציה.
אני לא אשכח כשאני לראשונה בחיים שלי, זה היה בערך בגיל 18, הבנתי שכמעט כל החשק שאני מרגיש, כולו מגיע מתוך אובססיות. שאני כמעט ולא מרגיש שום מוטיבציה אמיתית להשקיע בחיים שלי.

כשגיליתי את זה, זה היה מאוד מאוד עצוב מצד אחד, אבל מצד שני ידעתי, שעכשיו לפחות אני יודע מה אמיתי ומה לא, כי לפחות נפל לי האסימון שאני לא באמת מרגיש רצון אמיתי לכל אותם דברים שהרגשתי דחף להשיג. אם זה עבודה, כסף, זוגיות, חברים, אפילו תחביבים כמו ציור ומוסיקה, הבנתי שכל זה מגיע אצלי מתוך אובססיה כל כך גדולה, שגם אם יש לי רצון אמיתי, אני לא מרגיש את הרצון הזה, אני מרגיש אובססיה.

וכשהבנתי שאין לי באמת מוטיבציה לשום דבר, הרגשתי כאילו אני מתרסק ממש, כי כשהבנתי את זה לעומק, אז גם החשק של האובססיות מאוד ירד, ונשארתי כאילו בלי שום חשק לכלום, לא לאובססיות ולא לרצונות שלי. זאת אומרת נשארתי עם הרגשה של הרבה שעמום וחוסר עניין. כאילו שום דבר כבר לא מעניין אותי, אבל מצד שני התחלתי לראות את המציאות כמו שהיא, והבנתי שבכל זאת מתעוררת בי מוטיבציה אמיתית לבנות את החיבור שלי לעצמי מחדש, לבנות את הביטחון מפנים ולבנות את החשק שלי לחיים שיגיע מתוך רצון אמיתי, מתוך מוטיבציה אמיתית ולא מתוך דחפים ואובססיות. גם המוטיבציה הזו לא היתה מאוד גדולה, לא הרגשתי הרבה חשק להשקיע בעצמי, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה האמיתית שתעזור לי.

בהתחלה זה היה מאוד לא קל, אבל ככול שהתרגלתי להקשיב לעצמי ולתמוך בעצמי, המוטיבציה המשיכה לגדול, עד שהיא הפכה יציבה, ובגלל שהתרגלתי להקשיב לעצמי, הרצון שלי מאז ועד היום הופך כל הזמן ברור וחזק יותר ולכן גם המוטיבציה תמיד ממשיכה לעלות.

אני מקווה שעכשיו יותר ברור לכם ההבדל בין מוטיבציה ובין אובססיה. אני הייתי אביב עוז, מטפל לרוגע יציב, להסרה של תלות רגשית ובניית ביטחון.
תודה רבה על הקריאה.‍‍‍‍‍‍

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin