נובמבר 2021
המקור האמיתי לביטחון אמיתי
מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב
דיברתי קצת על ביטחון מדומה ואהבה מדומה. אני מניח שלפחות במידה מסוימת שמנו לב שהביטחון שאנו מרגישים אכן תלוי במידה מסוימת (ואולי אפילו משמעותית) בשריון שבנינו – השקענו מאמץ רב במראה, התנהגות והישגים שונים, אספנו נקודות זכות. ועכשיו אנו אמורים לוותר על כל זה? איך אפשר להרגיש ביטחון בלי כל זה?
כדי לענות על זה, כדאי שנבין קודם בשביל מה בכלל אספנו את הנקודות האלו. ציינתי זאת קודם, רק שהפעם אומר זאת בצורה יותר ברורה וישירה.
את השריון בנינו בהתאם לצורה שבזכותה נדמה לנו שאחרים יחשיבו אותנו ראויים יותר. למעשה לשריון שבנינו ישנם שני תפקידים: גם להגן עלינו משיפוטיות חיצונית, וגם לתת לנו כרטיס כניסה לחברה – לקבל יחס אוהד ומכבד יותר מאחרים.
אם נקדיש לכך מחשבה נגלה שה"חברה" הזו, היא בדרך כלל קבוצה די ספציפית – אלו שיותר אכפת לנו מדעתם ויחסם אלינו, עדיין זו יכולה להיות קבוצה מאוד גדולה, ואם נמשיך לרדת לעומק העניין, בסופו של דבר נגלה שיש כמה אנשים ספציפיים שאנו מודאגים הרבה יותר מדעתם ויחסם כלפינו.
אם לתמצת את כל זה, בסופו של דבר הרעיון מאחורי השריון הזה, הוא שהדימוי החיצוני שנבנה יעזור לנו להתגבר על חרדה מהמחשבה שאיננו מספיק ראויים, ושאם נצליח לקבל מספיק יחס מכבד מאחרים, זה כביכול יוכיח שאנחנו כן ראויים.
מעבר לכך שהביטחון של השריון הזה הוא מדומה, השריון הזה גם מונע מאיתנו להרגיש אהבה אמיתית.
גם אם יש לנו המון נקודות זכות, שריון הכי מפואר והמון יחס אוהד מאחרים, אין לנו שום הבטחה שנוכל להחזיק את כרטיס הכניסה ליחס אוהד מאחרים גם מחר – אנחנו "צריכים" להחזיק מראה, התנהגות והישגים ברמה גבוהה, וגם אם נתאמץ הכי הרבה שאפשר, למציאות יש נטייה לשנות נטיב למסלול לא צפוי, ובמיוחד אם אנחנו פחות בשליטה. אולי נדמה לנו שלבנות שריון חזק זה להגדיל את השליטה שלנו, אבל זה בדיוק ההפך. (ולמי ששכח איך זה מתקשר לעניין השליטה, אני מציע לחזור ולקרוא שוב את החלקים "אהבה מדומה" ו"שריון מדומה").
גם אם אנחנו באופוריה – אהבה מדומה וביטחון מדומה גבוה, בתוך תוכנו אנו עדיין דורשים מעצמנו להחזיק את השריון, ולכן עם או בלי לשים לב אנחנו במצב של מאמץ רב. וכשהמאמץ שלנו גדול, היכולת שלנו לאהוב מוגבלת יותר. במצב של אופוריה גדולה או דרמה גדולה, היכולת לאהוב באמת, לצערי יכולה אפילו להיות אפסית.
ארחיב בהמשך על נושא המאמץ, רק אומר בינתיים שבמאמץ רב אני מתכוון למאמץ שאנו לא באמת שלמים איתו.
אנו כל כך מודאגים מ"לוותר" על השריון שבנינו, כי אנו מתקשים לראות איך אפשר להרגיש ביטחון בלי לקבל יחס מאחרים.
תנו לי להרגיע – איננו אמורים לוותר על שום דבר מבלי אנו מוכנים ורוצים, ואני מאחל לכולנו שנשפר את ההישגים, המראה וההתנהגות בדיוק כמה שאנו מוכנים ורוצים.
הבעיה היא לא עם ההישגים, המראה או ההתנהגות, הבעיה היא באמונה שהישגים, מראה, התנהגות ויחס מכבד מאחרים, הם מה שקובעים אם הנך ראוי או לא ראוי.
הבעיה היא בהשוואה האובססיבית שלנו מול אחרים והתפיסה של עצמנו כנחותים (עם שריון "חלש") או כנשגבים (עם שריון "חזק").
אנחנו רוצים לשחרר את התלות בשריון, את התלות ביחס מאחרים. גם מי שאומר לעצמו ש"לא אכפת לו מאף אחד", כל עוד הוא ממשיך להשוות את "הערך שלו" לאחרים, לראות את עצמו כנחות או נשגב מאחרים, התלות הזו קיימת בו.
ואני לא חושב שיש אדם בעולם שבכלל לא עסוק בלבנות שריון כזה, כולל אני עצמי. השאלה היא כמה, והשאלה היא אם המגמה היא שמיום ליום אתה מוריד את השריון ומרים את הביטחון האמיתי, או ממשיך במאמץ רב לבנות שליטה מדומה, בעלות מדומה, ביטחון מדומה ואהבה מדומה.
אז אולי הגיע הזמן לחזור לשאלה, איך אפשר להרים את הביטחון בלי יחס מאחרים? מהו המקור האמיתי לביטחון אמיתי?
שאנחנו מנסים להרים את הביטחון בזכות יחס מאחרים, אנו עסוקים בלהיחשב ראויים על ידי אחרים ומקדישים לכך מאמץ רב. הסיבה היחידה שאנו עושים זאת, היא כי שכחנו את ערכנו, שכחנו שאנו כבר ראויים, שגם אם מישהו אחר לא מחשיב אותי ראוי, זה לא הופך אותי ללא ראוי.
לכן, כדי להרים את הביטחון האמיתי, זה שאינו תלוי ביחס מאחרים, עלינו לשפר את היחס לעצמנו. כל עוד נדמה לי שאני "לא ראוי", עד שלא אקבל מספיק יחס מכבד אחרים, למעשה אני לא מקבל את עצמי, מתנגד לעצמי, בז לעצמי, כועס על עצמי. בלי לשים לב, אנו עסוקים בהלקאה עצמית.
נדמה לנו שחוסר הביטחון נוצר בגלל שאין לנו מספיק יחס מכבד מאחרים, אך למעשה הוא נוצר אך ורק כי אין לנו מספיק יחס מכבד לעצמנו.
עם פחות ופחות אובססיה ותלות ביחס מאחרים, אהבה אמיתית מורגשת בתוכנו בלי מאמץ רב. אנו נזכרים ומרגישים את ערכנו, מזהים את עצמנו באמת ללא התחפושת המרשימה, ללא נקודות הזכות, ללא השריון. ומה שאנו מזהים, זו אהבה אמיתית, כוונה טובה טהורה שנמצאת תמיד במהות שלנו, רצון טהור לעשות רק טוב. האהבה הזו כל כך אמיתית ויפה שבאמת לא ניתן לתאר אותה במילים.
אפשר לחשוב שזה בכלל לא נכון, שבמהות שלך אינך רק כוונה טובה ויש בך כוונה רעה, ואפשר לחשוב שגם אם המהות שלך היא כוונה טובה, אין לזה כל כך הרבה חשיבות.
מתוך מצוקה אנו נחשוב:
"מה כבר עוזרת לי הכוונה הטובה הזו, כשבפועל היכולות שלי נמוכות, ההישגים שלי נמוכים, אני לא נראה מספיק יפה וההתנהגות שלי מרושלת, מבולבלת וחסרת שליטה?"
יכולתם לשים לב שהמחשבה הזו שוב יוצאת מנקודת הנחה שכדי להרגיש שאתה שווה משהו, אתה חייב לעשות מספיק רושם על אחרים ולקבל מספיק יחס מאחרים?
איך אפשר לשים לב לכך? כי מי קבע מתי יכולות הן נמוכות מידי, מתי הישגים הם מעטים מידי, מתי מראה הוא לא מספיק יפה ומתי התנהגות היא לא מספיק "טובה"? הדרך היחידה שלנו לקבוע "סטנדרט" או "רף" כזה, היא על ידי השוואה לאחרים – שוב אנו מודדים את עצמנו ובודקים אם אנו נחשבים ראויים ביחס לאחרים. מתוך ההשוואה הזו אנו כלואים בביקורת עצמית נוקשה, משפט תמידי ולא הוגן: או שנשלה את עצמנו שאנו נחותים ולא ראויים ואז נסבול מחוויה של דרמה נוראית, או שנשלה את עצמנו שאנו נשגבים ואז נהנה מאופוריה גדולה, אהבה מדומה, ביטחון מדומה, שליטה מדומה – בועה שברגע הכי לא צפוי היא תתנפץ, וברגע אחד מאופוריה ענקית של נשגבים נחווה התרסקות אדירה לתוך חוויה של נחותים ולא ראויים. ככול שטיפסנו על עץ גבוה יותר, כך ניפול לבור עמוק יותר.
לפעמים יש תנודות מהירות מחוויה של "נשגב" לחוויה של "נחות" ולפעמים, עד כמה שזה אולי נשמע משונה – יש ערבוב בין שתי החוויות ביחד.
הערבוב הזה יכול לקרות כשאנו מזהים שנכנסנו לאופוריה, מתנגדים אליה ולא ממש מצליחים ליהנות מהאשליה הזו, או כשאנו מאוד כועסים – מרגישים נשגבים מעל זה שלא נתן לנו את היחס שציפינו לקבל ובאותה עת מרגישים נחותים ולא ראויים, כי מישהו "דחה אותנו".
השריון – "האני החיצוני", מופיע בשתי צורות: נחות ונשגב. האני החיצוני מרגיש נחות ולא ראוי כשהוא מייחס לעצמו כוונות רעות, או "מגמד" את הכוונה הטובה שבו, כאילו שאין לה הרבה ערך, ומעוד סיבות רבות נוספות ששייכות לגודל השריון שלו – ההישגים, ההתנהגות והמראה. בקצרה הנחות מרגיש נחות ולא ראוי כי אין לו מספיק יחס מכבד מאחרים. האני החיצוני מרגיש נשגב וראוי כשהוא מרגיש שיש לו שריון גדול ושהוא יכול להכריח אחרים לכבד אותו.
איך לשפר את היחס לעצמנו ולראות את עצמנו כראויים ללא תלות בגודל השריון שלנו, זו השאלה שהעסיקה אותי המון, ועד היום אני חושב שאין שאלה חשובה מזו, מפני שכשאנו מתחברים לאני הפנימי שלנו, זו הדרך להרגיש אהבה אמיתית, אהבה כל כך עוצמתית שהיא קיימת גם מעבר למימד החומרי – כשהנך באמת מחובר לעצמך ברור לך שהאהבה שבך היא מעבר לזמן, היא כוח נצחי שבקלות מרגיש בטוח ורוגע יותר, גם מהאופוריה החזקה ביותר שניתן לדמיין.
בגלל שנושא הספר הוא "להרגיש אהבה ללא מאמץ" כמובן שעוד אמשיך ארחיב על האני הפנימי והאמיתי – מה אנו מזהים ומרגישים כשאנו באמת מחוברים לעצמנו.
הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100
אהבתם? מוזמנים לשתף:
