התקפי זעם נתינה וקבלה

יש שני מצבים שטבעיים לנו, לקבל ולתת. להתנגד זה גם מצב טבעי אבל בתנאי שההתנגדות לא מאווד גדולה. במילים אחרות, כאשר אין מיקוד בהתנגדות. מיקוד בהתנגדות יוצר התקפי זעם. התקפי זעם שלא תמיד בהכרח נפגין כלפי חוץ, לעיתים שמירת כעס בלב תהיה הדרך שנחליט בה.

מצב טבעי של לקבל ולתת מאפשר לנו להיות בהגשמה, מחוברים לעצמנו ולחיים. התנגדות רבה היא מצב לא רצוי שבו אנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו. זה גם מצב שמעיד על חוסר שליטה. במאמר זה נסביר את האופן שבו מצבים אלו נוצרים ואיך אפשר לחזור למצבנו הטבעי הרצוי ללא התקפי זעם או תסכול מיותר.

 

המציאות כמובן לא תמיד נעימה. זאת אומרת גם שאנחנו שלא רוצים לראות בה קיימים. יחד עם זאת, גם כשהיא לא נעימה, אפשר לקבל את המציאות יחד עם התנגדות מידתית שגם היא חשובה. התנגדות מידתית לעומת התקפי זעם עדיין משאירה אותנו ממוקדים בפיתרונות ולא בבעיות, ממוקדים בפויס ולא ביצירת ריב או ויכוח. לקבל את המציאות מאפשר לסבל או למתח להשתחרר מפני שכאשר אנחנו מקבלים זה אומר שאנחנו מבינים ולומדים מהמציאות. גם מהחלק שהכואב שבה. עם מודעות מספיק גבוהה לא רק שלא תהיה נטיה לחוש התקפי זעם אלא אפילו נחוש שלמים, עם מוטיבציה גבוהה ובהרמוניה פנימית.

עם טיפול בכעסים, אחד הדברים החשובים שאנו לומדים זה את ההבדל בין כאב וסבל. כאב טבעי לא מרגיש תקוע, הוא זורם ומשתחרר, לכן ישנה גם הקלה ביחד איתו. מעצם הקבלה, הכאב מלמד ומשתחרר. עם התקפי זעם קיימת בנו התנגדות רבה ונחוש סבל רב – תקיעות, אשמה, החמצה חוסר אונים ועוד.

 

נתינה זו יכולת ממש לא מובנת מאליה, בתנאי כמובן שזו נתינה אמיתית. הרבה פעמים אנו מבלבלים פעולה של ריצוי אחרים עם נתינה. לרצות אחרים זה כמו "לסחור ביחס" ולא באמת נתינה מהלב. נתינה אמיתית היא ללא שום ציפייה לתמורה, מבלי לרצות ומבלי להתאמץ. במצב של התקפי זעם בדרך כלל יהיו שתי תגובות עיקריות כדי "להרגיע את הרוחות": 

התגובה הראשונה שבה התקפי זעם בולטים יותר היא לשכנע את הצד השני להבין אותנו וזה לפעמים יכול להיות מכוער, כי בלי לשים לב אנחנו מנסים להכריח את הצד השני להבין וזה לא באמת פעולה מתחשבת, אלא להפך. התגובה השניה היא לרצות אחרים – הכל העיקר למנוע קונפליקט, במצב כזה אנחנו מוותרים יותר מדי וגם זה כמובן לא רצוי.

 

נתינה לאחרים, חייבת להתחיל מנתינה לעצמך, וחייבת להיות ממקום של עודף ולא ממקום של חוסר, במילים אחרות, אף פעם לא על חשבון עצמך. אם אתה "נותן" על חשבון עצמך, זו לא נתינה.

כשאנחנו מחוברים לעצמנו באופן עמוק, אנחנו גם נותנים וגם מקבלים בו זמנית. קיבלנו את ההרגשה שעשינו את הטוב שנועדנו לעשות. וזה יותר ממספיק, זה בדיוק מה שצריך לקרות.

נתינה מהלב תמיד מתוגמלת בהתרוממות רוח פנימית עמוקה, בלי קשר ל"תוצאה", ואם לא היתה התרוממות פנימית כזו, לא היתה נתינה, אלא התחשבנות כלשהי.

זה לא אומר שלא צריכים להיות ציפיות מסוימות בקשרים בחיינו, אלא שגם אם אין תיאום ציפיות אנחנו לא מנסים להכריח שום דבר, לא לקבל ולא לתת. כשאנחנו מחוברים לעצמנו באמת, יש התחברות טבעית גם לאחרים, ויכולת לתת גם גבולות לצד השני אם צריך לשמור על עצמנו.

 

התקפי זעם זה מצב לא רצוי שבו אנחנו מנותקים מעצמנו ומהחיים, גם אם באותו רגע נדמה שזו התגובה הכי נכונה. אנו מאוד מתקשים לקבל יחס או חוסר יחס מאדם אחר וההתנגדות כאן היא אדירה. התנגדות רבה יכולה לעלות גם לדברים נוספים כמו: מגבלה מסוימת, כאב, חוסר אנרגיה, חולשה, לחץ וחרדה, טעויות שעשינו ועוד.

לקבל ולהסכים זה לא אותו דבר. זאת אומרת, העובדה שאנחנו מקבלים את הגבלה שיש בנו אלימות מסוימת, לא אומר שאנחנו מסכימים לכך. אנחנו פשוט מקבלים את העובדה שהאלימות קיימת, ורק בזכות זה שאנחנו מוכנים להכיר בקיומה מבלי להאשים את עצמנו, אנו מסוגלים להסכים לנהוג באופן מתחשב יותר – קודם כל לעצמנו וגם לאחרים.

החלק אולי הכי גדול בבעיה זה שאנחנו מכחישים את קיומה של האלימות שנמצאת בנו כלפי עצמנו. מבלי לשים לב המצב שהתרגלנו אליו זה לתקוף את עצמנו, להאשים את עצמנו, לחשוב על עצמנו באור שלילי, אנחנו לא מזהים בפעולה זו כדבר אלים כי נדמה לנו שדרך האשמה נוכל לשפר את התנהגותינו. אבל העובדה היא שהמצב רק מחמיר והאשמה לא באמת עזרה, לא משנה גם חמורה היא היתה וכמה סבלנו ממנה. להפך – האשמה רק החמירה את המצב וגם את התקפי זעם.
לכן חשוב שנשקם את היחס לעצמנו ונחזיר את האמון בעצמנו. חשוב שנתמיד בלהקשיב לעצמנו לאורך תקופה מסוימת, ונשפר את עוצמת הרגישות לעצמנו.

להקשיב היא הפעולה הבסיסית שמעבירה אותנו ממצב של התנגדות למצב של קבלה ונתינה, כי הקשבה מעוררת כנות, וכנות מעוררת חמלה: להקשיב מאפשר לנו פשוט לראות יותר מהמציאות, כשאנחנו רואים יותר מהמציאות, יותר קל לנו להגיד לעצמנו את האמת, ואם אנחנו אומרים לעצמנו את האמת, והמציאות מספיק ברורה אנחנו גם מרגישים מחשבה אמיתית, ובסופו של דבר אנחנו רואים שהתוקפנות לעצמנו היא לא הוגנת, מתעוררת בנו חמלה טבעית ואנחנו בוחרים להתחשב ולכבד את עצמנו יותר. כמובן לא מדובר על כבוד של אגו מנופח, אלא על כבוד עצמי אמיתי שרואה עצמו שווה לאחרים בגובה עיניים.