דצמבר 2021

איך לשפר את היחס לעצמי

חלק ג' - כוחה של בקשה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

לשפר את היחס לעצמי זה אומר פחות לדרוש מעצמי ויותר לבקש. בקשה היא דבר שיש בו המון כוח חיובי, כי היא מובילה אותנו לאן שאנחנו רוצים בשלווה וללא מאמץ רב. זה הכי לא מובן מאילו להיות במצב תודעה של בקשה לעומת במצב תודעה של דרישה.

לאני החיצוני נדמה היה שהוא "צריך לעבוד קשה" ולדרוש תוצאות בכמות מסוימת ובזמן מסוים, אבל בשלב המודעות הזה (תחנה חמישית – אהבה ובקשה) ברור לנו שלהפך – המוטיבציה גבוהה לא בגלל הישג חברתי מרשים כלשהו או בגלל יחס מאחרים, המוטיבציה גבוהה פשוט כי אנחנו מזהים את עצמנו בצורה אמיתית – אנחנו מרגישים אהבה פנימית אמיתית, וכבר מרגישים שניצחנו. לכן מצד אחד זה לא דחוף להגיע לעוד הישג מרשים, ומצד שני בגלל שאנחנו יותר מחוברים לעצמנו, אנחנו מרגישים שמגיע לנו יותר ולכן נאפשר לעצמנו לאחל לעצמנו יותר ולבקש הרבה יותר לעצמנו, אנחנו מרגישים בעוצמה גדולה את הרצון שבנו ולכן גם אם נזיע בתהליך אנחנו נשקיע בעצמנו מהלב, נרגיש מאוד שלמים עם העשייה שלנו ולא נפעל מתוך לחץ או פחד. זאת אומרת שגם אם נרגיש מאמץ אנחנו נהיה מאוד שלמים איתו, והוא אף פעם לא יהיה גדול מידי או יבוא על חשבון הבריאות שלנו.

בתחנה החמישית של המודעות, כל כך הרבה הזדמנויות חדשות מתגלות ואנחנו כל כך מרגישים שמגיע לנו יותר, שגם אם נגשים חלק קטן מכמות הבקשות לעצמנו, זה ירגיש המון ונהיה בחוויה של שפע. ברמת המודעות הזו, המיקוד לא יהיה על השוואה של כמויות או זמן בינינו ובין אחרים. השוואה של כמות או זמן אם תהיה, תהיה רק מול עצמנו. אנחנו נרגיש מסופקים ובהכרת תודה מצד אחד ומצד שני נמשיך להשקיע ולאחל לעצמנו יותר.
ארחיב הרבה יותר על מצב המודעות הזה בהמשך.

 

הבקשה מורכבת מחמישה חלקים חשובים:

החלק הראשון הוא כמובן לשים לב לרצון האמיתי שבנו. אנחנו מזהים שהוא אמיתי ולא דחף של האני החיצוני מהרבה סיבות. שלוש סיבות חשובות הן:

האחת, הרצון לא מרגיש לחוץ או דחוף. השניה, אין השוואה לאחרים – אם אשיג או לא אשיג את הרצון הזה, זה לא אומר שאני נחות יותר או נשגב יותר. שלישית, ברור שהביטחון שבנו אינו קשור לתוצאה – התוצאה רצויה לא בשביל להגדיל את הביטחון, אלא בשביל להגדיל את היכולת שבנו להרגיש בהרמוניה ולתת לאחרים.

הרצון שבנו מורכב מכוונה מופלאה שיש בה גם כוונה לביטחון, גם כוונה לביטוי עצמי ונתינה מהלב וגם כוונה להרמוניה ושייכות. אם כל מה שאנו מסוגלים להרגיש את זה הכוונה לביטחון, זה לא הרצון האמיתי שבנו אלא דחף של האני החיצוני.

 

החלק השני הוא לשים לב ליכולות מבחינה מעשית, טכנית. לשאול אם יש לי האמצעים וכל התנאים הנחוצים כדי לממש את הרצון הזה, ואם לא, מתי ואיך זה אפשרי. החלק הזה הוא מאוד חשוב, כי אנחנו לא רוצים להשקיע ברצון מבלי שיש לנו מושג חזק שהוא בכלל אפשרי. לחלום הכי רחוק שאפשר זה מעולה כל עוד אנחנו באמת יודעים שהחלום אפשרי ולא מצפים שהוא יקרה רק בגלל שאנחנו רוצים בו.

 

החלק השלישי הוא לשים לב למוכנות הרגשית שלנו. גם אם אני רוצה ויכול זה עדיין לא בהכרח אומר שעכשיו אני מוכן רגשית. אנחנו יודעים שאנו מוכנים רגשית כשהמחיר של ההחלטה שלנו ברור לנו ואנחנו שלמים איתו. לכל החלטה תמיד יהיה מחיר כלשהו, לפחות ברמה של זמן ואנרגיה וכמובן שיכול להיות בדברים נוספים, כי התמקדות בדבר אחד מונעת התמקדות בדבר אחר, ויכולים להיות כמובן מחירים נוספים. אנחנו רוצים להיות ערים למחיר הוודאי של ההחלטה שלנו ככול האפשר.

אנחנו רוצים להיות ערים גם למחיר האפשרי (הסיכון שקיים בהחלטה). אם אנחנו ערים למחיר הוודאי ולמחיר האפשרי ושלמים עם המחירים האלו, המוכנות הרגשית שלנו תהיה גבוהה. נכון שלא תמיד אפשר לדעת מה בדיוק יכול להיות המחיר, אבל כדאי שיהיה מושג די חזק לגבי האפשרות הפחות מועדפת. כדאי להבין שאנחנו לא באמת מסוגלים למנוע אותה, ואם נשלים עם כך, המוכנות הרגשית שבנו ליישם את ההחלטה תהיה גבוהה.

אתן דוגמא על כך בהמשך.

 

החלק הרביעי הוא לוודא שהבקשה היא אכן בקשה ולא דרישה. כי יכול להיות שלא שמנו לב אבל איימנו על עצמנו, ואנחנו רוצים לוודא שאם קיים איום – אנחנו מסירים אותו.

זאת אומרת שגם במצב שבו לא נממש את ההחלטה והאפשרות הפחות מועדפת תתממש, אנחנו לא נאשים את עצמנו, נלקה את עצמנו או נכעס על עצמנו. כדי להסיר את האיום הזה ולהעניק לעצמנו את ההבטחה שבכל מקרה ניתן לעצמנו יחס מכבד, עלינו לדמיין את האפשרות הלא רצויה עד כמה שאפשר ולהרגיש שגם במצב הזה אנחנו באמת מקבלים את עצמנו. זו למעשה התגובה הנכונה למצב בו האפשרות הפחות מועדפת תתממש:

יכול להיות שארגיש כאב (לא בהכרח) ואלמד ממנו. אולי ארגיש שכדאי אבדוק שוב את הרצון, היכולת והמוכנות שבי. אולי אנסה לבקש שוב מאוחר יותר. יכול להיות שברגעים הראשונים אגיד לעצמי שאני [תוויות שלילית], אבל אני סומך על עצמי שמהר מאוד אשים לב למחשבה של הנחות ואשחרר אותה. אתמקד בתנועה שכן אפשרית לי. בכל אופן ארגיש טוב עם עצמי, כי הניסיון ילמד אותי ואתמקד בהקשבה להזדמנות חדשה שתיווצר.

 

החלק החמישי הוא לוודא שאנחנו פועלים בקצב שלנו – בקצב שטבעי ולא מהיר מידי, לא מהיר מידי פיזית או רגשית.

הסבל תמיד גורם לנו להתאמץ מידי ולמהר מידי. בהשוואה לאחרים ובמחשבה של נחות אנחנו בהחלט נרגיש איטיים מידי, ייתכן והתפקוד שלנו יהיה נמוך יותר ויהיו לנו פחות הישגים מאחרים, ובדיוק בגלל זה המחשבה של הנחות מייצרת תמיד לחץ – למהר יותר, להספיק יותר, להשיג מהר יותר.

נרגיש איטיים ואולי גם נפעל בצורה איטית יחסית לאחרים, אבל מתוך מחשבה של אני חיצוני נרגיש את הדחף והבהילות להתקדם מהר יותר.

המהירות שאנחנו באמת רוצים לשים לב אליה, היא מהירות ההתקדמות שלנו ביחס לעצמנו. מהירות ההבנה או ההחלטה, מהירות שטף התפקוד שלנו, מהירות היכולת שלנו להירגע, מהירות התקדמות ההבראה או ההתחזקות של גופנו, מהירות היכולת לשלוט בהתנהגות שלנו, מהירות היכולת להגדיל את ההישגים שלנו ועוד.

אם אנחנו עסוקים בהשוואה של המהירות שלנו מול אחרים, שוב ניפול לאשליה של הנחות או הנשגב ולמצב תודעה של דרישה ולא בקשה.

תמיד כשאנחנו ממהרים מידי זו תגובה ברורה שמאפיינת דרישה ולא בקשה. החרדה של האני החיצוני היא שהוא איטי מידי והוא מאוד דואג מכך, לכן הוא מלחיץ את עצמו. אבל האמת היא הפוכה ממה שנדמה לאני החיצוני: ככול שפחות נאיץ בעצמנו, נגיע ליותר תוצאות כי אנחנו רגועים וצלולים יותר. ככול שיש בנו פחות התנגדות ולחץ, המציאות תהיה ברורה יותר, הרצון והיכולות שבנו יהיו ברורים יותר, והמוטיבציה תהיה גבוהה יותר, אז לא רק שנגיע ליותר תוצאות, אנחנו באמת נהנה מהדרך אליהם ומהתוצאות עצמן כי הן יהיו מחוברות יותר לרצון האמיתי שבנו.

כלל מציאות שאני תמיד נעזר בו הוא: ככול שאנחנו מסוגלים לזהות יותר התנגדות ולחץ שיש בנו, זה אומר שכדאי שנאט יותר את הקצב.

הדחף והלחץ תמיד יהיה להשיג איזשהו מרכיב לשריון של הנשגב וזה מובן. עם זאת, להאט את הקצב יעזור לנו לפרש את המציאות בצורה נכונה יותר וגם להשיג את מה שרצינו בקצב שלא פוגע בבריאותנו הפיזית או הנפשית.
אלה היו חמש המאפיינים של בקשה אמיתית: רצון, יכולת, מוכנות, הסרת האיום וקצב בריא.

אני מקווה שכולנו נבין כמה שיותר, כמה כוח חיובי ואדיר יש לבקשה, כשאנחנו באמת מבקשים ולא דורשים.

התייחסתי עכשיו לבקשה שאנחנו מבקשים מעצמנו. עם זאת אפשר להתייחס בתשומת הלב למאפייני הבקשה האלו גם כשאנו מבקשים ממישהו אחר. (לברר האם באמת הוא רוצה, יכול ומוכן בזמנו, והאם נכעס עליו אם הוא לא יענה לבקשה).

 

אני זוכר לדוגמא שהצעתי לחבר עזרה כספית קטנה והוא סירב לקבל אותה. בהתחלה, מבלי ששמתי לב לכך התעוררה בי מחשבה של אני נחות "זה שהוא לא מקבל ממני את הכסף זה אומר שאני "לא אמין ודוחה", ואז גם התעורר בי כעס עליו. ניסיתי לשכנע אותו לקחת את הכסף ולא הצלחתי.

אחרי כמה דקות, ברגע שהרגשתי שהתעוררה בי אשמה מסוימת, די מהר הבנתי ששכחתי את האני האמיתי. התחלתי להקשיב – קודם לעצמי, זיהיתי את המחשבה של הנחות, הבנתי כמה נזק היא עושה ושהיא גם טיפשית למעשה (כמו כל מחשבה של נחות), ואח"כ הקשבתי למאפייני הבקשה מול החבר והבנתי שאולי הוא רצה ויכל לקחת את הכסף מבחינה טכנית, אבל הוא לא באמת היה מוכן רגשית, וזה בסדר גמור כי מוכנות זה לא משהו שאפשר להכריח. ברגע שבאמת מזהים שאין מוכנות, כבר לא עולה התנגדות כלפי זה.

במחשבה והקשבה נוספת גיליתי שאולי הוא אפילו לא ממש רצה וזה גם בסדר. יכול להיות שהוא הרגיש דחף לכסף ויכול להיות שלא, יכול להיות שהוא הרגיש דחף לכסף אבל לא ממני. יכול להיות שהוא לא הרגיש רצון חופשי ורגוע לקבל את הכסף, כי אולי התעוררה בו השוואה לאחרים ("מה זה אומר עליי בהשוואה לאחרים אם אקח את הכסף") ויכול להיות שהתעוררו בו מחשבות אחרות של נחות או של נשגב שעוררו בו התנגדות שמנעה ממנו להרגיש רצון אמיתי. אז יכול להיות שלא היה בו מספיק רצון ובטח שלא היתה בו מספיק מוכנות. ידעתי שאם אנסה להכריח את הרצון שלי לתת, כשבצד השני ייתכן ואין מספיק רצון ומוכנות, זו לא באמת תהיה נתינה מהלב, ולכן שחררתי בקלות.

באותו רגע לא באמת ניתחתי את האירוע עד לפרטים האלו. כמובן שאין הכרח לעשות ניתוח כל כך מעמיק בכל פעם שאנחנו מבקשים משהו. לרוב מספיק שנשאל את עצמנו: "האם באמת יש רצון, יכולת ומוכנות?" (לנו ו/או אצל האחר) ורק מעצם הטלת הספק בבקשה, נבין שייתכן ויש פה דרישה וזה יקרב אותנו להבנה שאנחנו לא באמת רוצים לדרוש, ולמודעות שקרובה יותר לבקשה.

בכל אופן, הרבה יותר חשוב להבין קודם את כוחה החיובי האדיר של בקשה בהקשר שלנו מול עצמנו. מה היה קורה לנו אם בכל פעם שהיינו מבקשים מעצמנו משהו, היינו מקשיבים ומודעים באמת לרצון, ליכולת ולמוכנות שיש בנו? אם באמת היינו יודעים שאנחנו לא מאיימים על עצמנו ושאנחנו פועלים בקצב שמתאים לנו? נסו לדמיין לכמה רגעים איך זה יכול לעשות שינוי.

 

קבלה ואהבה עצמית אמיתית, ביטחון אמיתי, מוטיבציה ואנרגיה גבוהה ויציבה, ללא תלות ביחס מאחרים – כל זה יכול להישמע מופרך, מורכב מידי או מאתגר מידי, רק כשאנחנו עדיין רגילים לקשור את הערך העצמי שלנו עם יחס מאחרים. התרגלנו לדרבן את עצמנו לעשייה באמצעות אשמה ולחץ, שיוצרים בנו אנרגיה של אובססיה, ואז נדמה לנו שבלי להלחיץ את עצמנו וליצור אנרגיה של אובססיה נישאר בלי אנרגיה בכלל. התרגלנו לנסות ללמוד מטעויות באמצעות אשמה. התרגלנו להתייחס לחיים כאל תחרות – לחשוב בצורה תחרותית והשוואתית באופן כפייתי. התרגלנו לחשוב שצריך להעמיד פנים כדי לקבל יחס. התרגלנו לחשוב שתלות רגשית באחרים זו "אהבה", ושיחס מאחרים זה "ביטחון". התרגלנו לחשוב ולהרגיש שאנחנו נחותים ו/או נשגבים, ועם זאת להדחיק את המחשבות האלו.

 

בהתחלה, כשרוצים באמת לעשות שינוי בגישה, בהרגלים העמוקים שבתפיסה, באמונה ובצורת במחשבה, גם התחנה הראשונה של מודעות יכולה להישמע כמו משהו מאוד מורכב או קשה מידי. אבל ברגע שמתרגלים להרים שוב ושוב את המודעות, בסופו של דבר גם מצב התודעה של אהבה ובקשה (התחנה החמישית) – נתפס כדבר פשוט.

‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן

אהבתם? מוזמנים לשתף:

Share on facebook
Share on google
Share on twitter
Share on linkedin