יוני 2019

לקבל את עצמך עם מגבלה

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי ועצמאות רגשית

עיוור כועס על עצמו שאינו יכול לראות.
איש ללא רגליים כועס על עצמו שאינו יכול ללכת.
בחור מסתכל על משוואה מתמטית וכועס על עצמו שאינו מסוגל להבין.
סבתא כועסת על עצמה שלא מצליחה לשלוח מייל.
גבר כועס על עצמו שהוא נמוך ביחס להרבה אחרים.
אישה כועסת על עצמה אחרי שהתגרשה, על כך שלא יכלה לזהות שזה לא זה.
למה הם כל כך כועסים על עצמם? הרי הם בסך הכל לא יכולים, לא?
לנו מהצד קל לראות שיש (או היתה) להם מגבלה מסוימת, שזה בסדר שיש מגבלה מסוימת בהבנה או ביכולת,
ושאין סיבה אמיתית שיתמקדו בלהאשים את עצמם.
אבל אם נתסכל על המגבלות שיש בנו, נבין שזה לא מובן מאילו לקבל מגבלה.
לקבל את העובדה שהיכולת שבנו תמיד מוגבלת.

למעשה כל הטעויות שעשינו בחיים,
נבעו מהיכולת המוגבלת שבנו להבין שאנחנו הולכים לעשות טעות. 
ושוב, אפשר לשאול, כמה אנחנו מוכנים לקבל את עצמנו עם הטעויות שעשינו?
⦿ במקרה של האישה שהתגרשה, אפשר אולי להגיד שעשתה טעות שהחליטה להתחתן עם אותו אדם. 
⦿ במקרה של העיוור, אפילו לא עשה טעות, והוא כועס על עצמו בכל זאת, כי יש לו מגבלה מסוימת והוא לא מוכן לקבל את עצמו עם המגבלה הזו.
⦿ במקרה של הגבר הנמוך, אפילו לא עשה טעות ואפילו אין לו מגבלה, למעט אולי האמונה והמחשבה שהגובה שלו מפחית מהערך שלו.

תחשבו על זה רגע, זה עצוב נכון?

אי היכולת שבנו פשוט לקבל את עצמנו עם המגבלות שבנו…
ואני? אתן דוגמא גם על עצמי…
אכלתי משהו שפגע לי מאוד בתהליך הבראה שהשקעתי בו חודשים רבים (הנזק היה אדיר), וגם אני (לזמן קצר) נפלתי להרגשה רעה עם עצמי.
מה שמעניין אותי במיוחד להבין בכל זה, 
זה את הסיפורים של הטעויות.
כי יותר פשוט להבין שאין שום סיבה להרגיש אשם אם יש לך מגבלה פיזית
או אם אתה יחסית נמוך. אבל יותר מאתגר להבין
שאין שום סיבה להרגיש אשם כשעשינו טעות, 
ובמיוחד אם לטעות הזו היה מחיר כבד.
אם שברת כוס שעלתה 4 שקלים, יותר ברור שאין סיבה שתכעס על עצמך.
אם איבדת שרשרת שעלתה 2000 שקלים, פחות ברור שאין סיבה
שתכעס על עצמך ותרגיש רע עם עצמך. 
או אם נכנסת לזוגיות לכמה שנים שהתבררה כקשר שהשפיע עליך יותר לרעה מאשר לטובה.

למה?
כי אנחנו אומרים לעצמנו "היית צריך להיות יותר אחראי!"
(למרות שהמציאות מספרת שלא באמת יכולנו)
שוב, קשה לנו לקבל את העובדה שהיכולת שבנו מוגבלת.
למעשה גם בימים אלו כולנו עושים טעויות מאותה סיבה, היכולת שלנו להבין "מה נכון" היא מוגבלת והיא תמיד תהיה.

למה אנחנו מתנגדים לקבל את עצמנו עם המגבלות שבנו?

הסיבה היא פשוטה:
אנחנו נאחזים באשליה שיכולנו לבחור טוב יותר! שיכולנו לדעת ולהבין טוב יותר! שכן יכולנו! שלמעשה לא היתה ואין מגבלה…
וזה במילים אחרות – גאווה.
יש שאומרים שהאגו הוא המקור לסבל, אני ממש לא חושב כך.
האגו/ הדימוי המופרז שאנו נאחזים זו בועה שאנו יוצרים
כי אנחנו לא יודעים איך להעריך את עצמנו בדרך אמיתית.
(אנחנו לא יודעים איך, כי אנחנו עסוקים בלהאשים את עצמנו,
והאשמה היא המקור לסבל)

אדם שמעריך את עצמו באמת פחות זקוק לאגו מנופח.
כדי שנקבל את עצמנו עם הטעויות שעשינו ועם המגבלות שבנו,
עלינו להיות בענווה.
וענווה, גם היא לא דבר מקרי. 
כדי שנהיה בענווה עלינו להיות חופשיים במידה משמעותית מכאב רגשי,
כי אדם שנמצא בכאב רגשי עמוק מידי,
יהיה לו מאוד קשה לראות מעבר לעצמו, הוא יהיה עסוק מידי בכאב שבו,
פשוט כי אין לו ברירה – הכאב גדול מידי
והוא לא יודע איך לשחרר אותו.
ככול שאדם בענווה, במהירות רבה יותר הוא מכיר במגבלה שבו: 
כן עשיתי טעות, אפילו גדולה והמחיר היה גבוה מאוד, 
אבל זה בסדר, זה בסדר שלא יכולתי לדעת טוב יותר, זה בסדר שיש בי מגבלה, אני מתמקד בלהמשיך ללמוד ולשפר.

כמטפל רגשי, אני יודע שהמטופל ישתחרר מהאשמה והכעס על עצמו
רק אחרי שיידע מספיק איך לשחרר את הכאב הרגשי שבו,
כי כל עוד הכאב גדול מידי הוא ייראה בעיקר את עצמו,
וכל עוד אדם רואה בעיקר את עצמו,
קשה לו יותר לקבל את העובדה שהיכולת שלו (כמו של כולנו) מוגבלת.

מקווה שעוררתי מחשבה מעניינת,
תודה על ההקשבה

‍‍‍‍‍‍לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אם אהבתם אנא שתפו עם חבריכם :