אוקטובר 2019

פטישים כבדים שהולמים בדיוק במרכז הלב

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

אביב עוז מטפל רגשי
מתעורר בבוקר, יוצא להליכה כרגיל
כשאני חוזר לבית, באופן מפתיע עולה בי חולשה ומין חוסר מוטיבציה
לעשות את הדברים שבדרך אני עושה באותו שלב ביום.
אני כבר מכיר את המצב שבו יכולה "להופיע" חולשה,
לכן זה לא באמת מפתיע, אבל קשה שלא להתאכזב ואיפשהו לנסות "להלחם" עם זה.
אבל זה לא ארך זמן רב, הפסקתי להאבק בזה,
שיחררתי את הדחף לעשות את אותם דברים שאני רגיל לעשות,
הורדתי הילוך ונתתי לעצמי לעבור דרך הרגש.
 
"ברקע" ממשיך בתוכי איזשהו שיח פנימי נוקשה,
שאין לי מספיק אופי, שאני חלש מידי, שאני דחיין, עצלן, וכו' וכו'
ובתוך זה כמובן לחץ מסוים, אי נעימות ו
כאב רגשי כמו בילבול כעס חוסר אונים חוסר ערך…
גם לשיח הנוקשה הזה התייחסתי כמו עוד ענן שעובר בשמיים.
בלי "לנסות להרגיע" את עצמי, אני יודע שהלחץ יירגע מעצמו ברגע שפשוט אשחרר
ואתן לדברים להיות ולעבור, בלי להאבק.
(בגלל תרגול של כמה שנים קבלה ורכות נכנסת לתודעה באופן טבעי).
 
פתאום אני קולט כמה כאב החזקתי בפנים
"כי לא היה לי זמן בשבילו" כי היו דברים חשובים יותר כמו "להצליח בחיים" "לשרוד" "לתפקד"
או כל מיני דברים חשובים מהסוג הזה, "יותר חשובים מלהרגיש"…
ועולה בי זיכרון ישן וכואב על אכזבות שבאו אחת אחרי השניה
כמו פטישים כבדים שהולמים בדיוק במרכז הלב.
 
זה התחיל בתקווה נאיבית מלאה בחן ושמחה שהתרסקה בשניה אחת,
אבל בסדר "צריך להמשיך לחיות ולנסות" אז צריך להמשיך לקוות,
אבל אז מגיעה אכזבה נוספת, וכך זה חוזר על עצמו,
עד שכבר זה נראה כמו מעשה סדיסטי לקוות שוב,
אז עדיף כבר לא לקוות יותר,
עדיף להשאר במצב רדום ומדוכא, התקווה היחידה היא רק לשרוד עוד יום ועוד אחד,
בלי ערך ומשמעות מעבר לכך.
 
כל כך הרבה שנים עברו מאז,
ועם כל זה, שאריות של הכאב לפעמים רוצות לעלות ולהשתחרר,
כי כמו שלא ידעתי לחבק את עצמי אז,
עכשיו אני יודע.

וקבלת אבחנה ראשונה במתנה לחצו כאן 

לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אהבתם? שתפו: