מודעות וביטחון

הבנתי ששנים התנהגתי כמו מישהו שעושה שביתה – הרגשתי מנהל איזשהו משא ומתן עם "היקום", כשהטענה המרכזית שלי היא שלא קיבלתי מספיק יחס, ועד שלא אקבל את היחס שמגיע לי, אני בשביתה.
אני זוכר היטב את גודל העקשנות שהיתה בי לחכות עד שמישהו אחר יבין אותי, עד שמישהו אחר ייתן לי מספיק יחס אוהד. ועד שלא יגיע המישהו הזה, אני כועס על הכל.

הרגשתי שבלי יחס מאחרים, הערך שלי מאוד נמוך, עד כדי כך שחשבתי על למות. לא ממש חשבתי על התאבדות ברמה של תכנון מעשי, אבל זה היה מאוד קרוב לשם. הכרתי חברים שדיברו על המחשבות להתאבד, ובאופן מקרי או לא, באותה תקופה הכרתי מכרים נוספים שדיברו על כך. גם בשנים האחרונות כמטפל הכרתי לא מעט ששיתפו אותי במחשבות האלו. ובכל המקרים המכנה המשותף תמיד זהה: המחשבה שהערך שלך נמוך (שאתה נחות ולא ראוי) כי לא נותנים לך מספיק יחס.

כשהתחלתי להתייחס ברצינות לשאלות: יכול להיות שאני לא חייב יחס מאחרים? יכול להיות שיש דרך אחרת להרגיש ביטחון?
אחרי שהתחלתי לשחרר מעט מההתנגדות שהיתה בי ומעט יותר לקבל את עצמי עם הקושי, הרגשתי שאני מתחיל להתייחס לעצמי בצורה מעט הוגנת יותר ושיש ליחס שלי לעצמי השפעה חיובית – הביטחון שלי עולה. מה שיפה בביטחון הזה לעומת הביטחון שמגיע מהשריון, זה שהפעם הביטחון נוצר בזכות היחס שלך לעצמך, וזה לא ביטחון שתלוי ביחס מאחרים.

למעשה הפכתי מודע יותר. מודע יותר שמה שאני באמת צריך זה יותר יחס מכבד לעצמי ולא מה שחשבתי קודם – שאני חייב יחס מאחרים כדי להעריך את עצמי ולחוש ביטחון.
במילים אחרות, ככול שהמודעות שלנו גבוהה יותר, אנחנו הופכים עצמאיים יותר מבחינה רגשית, אנחנו פחות מרגישים נחותים או נשגבים, יותר רואים את עצמנו כשווים מול שווים. רק כשהמודעות ברמה הנמוכה ביותר נהיה מסוגלים לחשוב על הדחף למות, כי איננו מסוגלים לראות שהערך שלנו גבוה, לראות שאנחנו חשובים יקרים וראויים גם בלי יחס אוהד מאחרים.

המודעות הזו היא לא דבר ש"מסתיים" – ככול שנשים לב ונפרש את המציאות באופן מדויק יותר, המודעות תמשיך לעלות וערך החיים יהיה ברור יותר ויותר. וככול שהערך האמיתי מתגלה, אנרגיה של אהבה אמיתית מתאפשרת וזורמת בנו.

חלקכם אולי שמתם לב, שיש כמה וכמה מסרים שאני חוזר עליהם, מדבר על אותו הנושא מזוויות שונות או בניסוחים שונים, רק שמפעם לפעם משתמש בפחות מילים (בקצב מהיר יותר), או מתאר את תפיסת המציאות שבי באופן ישיר יותר. ואם זה מתחיל להישמע מורכב או מסובך מידי, תמיד אפשר לחזור אחורה לניחוסים הקודמים שאומרים דברים דומים רק בקצב איטי יותר.

כשאנחנו מגדילים מודעות, אנחנו רוצים לעשות זאת נכון, לא למהר מידי, לא לדלג על תהליך שבלעדיו לא באמת יכול לקרות שינוי. בדיוק כפי שלומדים לשתול עץ פרי, אנו צריכים ליצור את התהליך בסדר הנכון, בזמן הנכון, עם התנאים הנכונים, אחרת נבזבז זמן ואנרגיה בלי להשיג את התוצאה הרצויה.
אם התוצאה הרצויה היא להרגיש ביטחון אמיתי מבפנים, ביטחון שאינו תלוי ביחס מאחרים, אנחנו רוצים להפסיק לכעוס על עצמנו, ועם זאת אי אפשר לעצור את כל הכעס בשנייה אחת, אלא רק בהדרגה, מתוך הקשבה ומוכנות אמיתית.

ככול שהמודעות עולה, הביטחון בעצמך הפנימי והאמיתי עולה, הערך שבך ברור יותר, המצוקה – החוויה של "לא ראוי ונחות" יורדת והצורך להשיג ביטחון באמצעות דימוי מופרז של "נשגב" הולך ויורד.
‍‍‍‍‍‍

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
למעוניינים ברכישה שלחו לי הודעה למספר 0524-871100

 למענה על שאלון אישי בנושא לחץ רגשי לחצו כאן

לקריאה נוספת על שיטת אביב עוז – 6 הצעדים לחצו כאן