התקפי זעם נמנעים על ידי סליחה לעצמך ולאחרים

להתקומם ולכעוס על דברים לא הוגנים שקורים לך או לאחרים, זה טבעי ואפילו מאוד חשוב, אבל איפה הגבול שבו הכעס הופך להיות התקפי זעם מופרזים?

לדעתי אפשר לשים לב להבדל בין כעס ריאלי לעומת התקפי זעם אם שמים לב להבדל במיקוד: אם אנחנו כועסים ומתמקדים בפיתרון, או כועסים ומתמקדים בבעיה. כעס של האני הפנימי הוא מאוד מידתי ושקול, הוא מטבעו לא נוח אבל גם לא מלחיץ או מותח, להפך, כעס מידתי מחבר אותנו לחוש הצדק הטבעי שיש בנו ועוזר לנו להתחבר לעצמנו – אנחנו מתקוממים על נזק שנגרם ממעשה אלים כלשהו, מתוך רצון לתקן, ללמוד, לשפר – ומתמקדים בכך, ביצירת פתרונות. בסוג כזה של כעס נישאר רגועים, כי רמת הקבלה שבנו תהיה הרבה יותר גדולה מרמת ההתנגדות.

מה גורם להתקפי זעם

כאשר כעס שמתמקד בבעיה, יווצרו התקפי זעם שכן מגבירים את הלחץ והמתח שבנו. וכמובן שכעס מסוג זה אינו מחבר אותנו לעצמנו אלא להפך, הוא מעיד על מודעות נמוכה, חשיבה שקרית, לא ריאלית ולא מעשית.

טעויות שגורמות לנזקים, נגרמות מתוך אחת או יותר מהסיבות האלו (שמעידות על מגבלה מסוימת): חוסר מודעות, חוסר בכישור מסוים, לחץ או מצוקה. כשאנחנו מבינים את הסיבה לטעות, לרוב אנחנו לא נכעס בכלל וגם אם כן נכעס נתמקד בפיתרון ולא בבעיה. בהמשך אתן כמה דוגמאות.

כשאנחנו לא מסוגלים לראות שיש בנו או באחרים יכולת מוגבלת להבין, יכולת מוגבלת לחשוב באופן עצמאי ונכון, יכולת מוגבלת להתנהג בצורה חיובית, רק אז אנחנו נחוש התקפי זעם על עצמנו או על אחרים. כשאנחנו רואים את היכולת המוגבלת, אנחנו לא נצפה מעצמנו או מאחרים ליותר ממה שאנו או הם מסוגלים ולכן גם לא נתמקד בכעס.

מה קורה כשיש שליטה בכעסים

בכעס ריאלי, אנחנו נתקומם מול המעשה השלילי והזנק שנגרם בגללו, ויחד עם זאת לא נתמקד באשמה פרסונלית/אישית או בדחף נקמני, לכן גם נהיה מסוגלים למנוע התקפי זעם.

בכל השנים שבזבזתי המון זמן ואנרגיה על כמויות אדירות של התקפי זעם, התנגדות וכעס על עצמי ועל אחרים, פשוט לא הייתי מסוגל להכיר ביכולת המוגבלת או להשלים עם היכולת המוגבלת שבי ובאחרים. התעקשתי שיש בי או באחרים יותר יכולת, שבפועל לא היתה.

למשל, חשבתי שיכלו להקשיב לי או להבין אותי יותר. חשבתי שיכלו לנהוג בדרך הוגנת וצודקת יותר. חשבתי שיש לי יותר מודעות. חשבתי שיש לי יותר יציבות רגשית ושלא אפול כל כך מהר לדרמות. חשבתי שהגוף שלי חזק ובריא יותר. חשבתי שיש לי יותר סבלנות. חשבתי שיש לי יותר שליטה עצמית.

וכשאנחנו מגלים שאין לנו את זה כמו שחשבנו, ולא מוכנים להשלים עם כך, אנחנו נחוש התקפי זעם – פשוט איננו מסוגלים להכיר במגבלה מסוימת או לקבל אותה.

לעיתים האגו מתעקש להיאחז באשליה שיש לו יותר יכולת ולא משלים עם המגבלה. כל התקפי זעם מגיעים מהאגו, שמעניק אשליה של יכולת מוגברת וביטחון מדומה. האגו המוגזם תמיד נוצר כדי לפצות על חוסר ביטחון אמיתי. במילים אחרות, הסיבה היחידה שהתקפי זעם קיימים, זה כי חסר לנו ביטחון פנימי אמיתי.

התקפי זעם לרוב נוצרים עם תחפושת של "שומר הצדק"

לעיתים אנו דוחפים בבריונות את עצמנו או מישהו אחר כדי "להראות" שאנחנו/הם מסוגלים ליותר. אנו לובשים תחפושת של "שומר הצדק" כשנתקשה להכיר במגבלה של מה שנתפס בעינינו כ"התנהגות לא הוגנת". אנחנו מרגישים שאנחנו צודקים ומנסים להכריח את הצד השני להבין זאת.

בבסיס הבעיה אנחנו נמצא צורת חשיבה שאנו סוחבים על עצמנו כבר הרבה זמן, לעיתים עוד מהילדות. כשאני מדבר על "צורת חשיבה" אני מתכוון לפרשנות שיש בנו למציאות באופן כללי, ובמיוחד לאופן שבו אנו מעניקים לעצמנו או מורידים מעצמנו ערך וחשיבות.

אני מאמין שכל אדם נולד עם אהבה פנימית אמיתית, שאף אדם לא נולד עם שנאה לעצמו, אשמה או התקפי זעם על עצמו. וגם אם יש התנגדות מסוימת שאנו נולדים איתה היא מאוד זניחה. ההתנגדות לעצמנו עולה ולפעמים גם התקפי זעם על עצמנו (מבלי שנשים לב לכך) ברגע שאנחנו רואים שילדים מסוימים מקבלים יותר יחס וילדים מסוימים מקבלים פחות. הילדים עם יותר יחס נתפסים בתור "המקובלים" ו"הנשגבים". הילדים עם הפחות יחס דחויים יותר ונדמה שהם ה"לא ראויים" ו"הנחותים". ואם באופן עקבי זוהי דרך ההתייחסות של אחרים סביבנו, מתחיל להשתרש בנו הרגל של חשיבה השוואתית ותחרותית. ובלי לשים לב נכנסנו למירוץ אחר יחס, כשבבסיס למרוץ הזה הפרשנות השגויה שאדם דחוי יותר הוא פחות חשוב וראוי, ואדם מקובל יותר הוא יותר חשוב וראוי.

על השגיאה הזו בפרשנות אנחנו משלמים מחיר מאוד כבד ונגררים להרבה התקפי זעם. לא התכוונו לעשות את הטעות הזו, ובכל זאת היא נעשתה. את הנעשה אי אפשר להחזיר לאחור, אך העבר נמצא שם בין השאר כדי שנלמד ממנו.

לסלוח לעצמנו גם על התקפי זעם

אם אנחנו באמת מסוגלים להבין ברמה הרציונלית וגם ברמה הרגשית שזה לא היה הוגן שחשבנו על עצמנו בתור ילדים שאנחנו נחותים או "אמורים להיות נשגבים", ושגם אם לא התייחסו אלינו באופן הוגן זה לא אומר שלא היינו שווי ערך לאחרים, ייתכן שנסלול את הדרך לסלוח לעצמנו. זה לא אומר שמקבלים התנהגות אלימה, אלא להפך, בגלל שאנחנו עכשיו מקבלים את עצמנו יותר, קל יותר להמנע ממנה.

האגו מונע סליחה על התקפי זעם

הסיבה היחידה שאנחנו כועסים על עצמנו ולפעמים חשים התקפי זעם על עצמנו, היא שנדמה לנו שהיינו מסוגלים ליותר, ולכן לא מבינים איך יכול להיות שלא פעלנו באופן "מוצלח" יותר:
"איך יכול להיות שלא שמתי לב?"
"איך יכול להיות שלא הבנתי?"
"איך יכול להיות שלא עשיתי יותר?"

אנחנו מתעקשים לא לסלוח לעצמנו, כדי לשמור על האשליה שיש בנו יותר יכולת.

לעומת זאת, אם נודה שנהגנו בטיפשות או בחוסר תשומת לב, פשוט בגלל שזה היה גבול ליכולת שלנו, למעשה נודה שלא היינו "חזקים" כמו שחשבנו ואם נבין זאת באמת סביר שגם נוכל לקבל זאת:

"גם אם פעלתי מתוך טיפשות או חוסר מודעות זה לא אומר שהייתי נחות, זה רק אומר שהייתי אנושי, שיש גבול ליכולת שלי להבין דברים ולא לעשות טעויות".

במהלך טיפול שליטה בכעסים לעיתים קרובות אני שומע:
"אני שם לב שאני מתנהג עם התקפי זעם בצורה מכוערת, אלימה ואגרסיבית מידי, מבין ברמה מסוימת שזו טעות, אבל לא מצליח לעצור את ההתנהגות הזו".

הנטייה לכעוס על עצמנו גדולה יותר, כי נדמה ש"יכולנו למנוע את הטעות", האגו מתעקש שיש לו יכולת גבוהה יותר מכפי שהיא באמת, ובמקום לסלוח לעצמנו, אנחנו שוב כועסים על עצמנו – התקפי זעם או התקף עצבים על עצמנו.  

כדי למנוע טעויות, זה לא מספיק שרק נשים לב לטעות ברמה חלקית או באחוז יחסית גבוה, זו צריכה להיות מודעות גבוהה וברורה מספיק. ובטיפול אנו לומדים בדיוק כיצד להיות ערים ברמה גבוהה ליכולות שלנו, גם כדי לסלוח לעצמנו וגם כדי לשפר את היכולות שלנו.

הפיתרון למניעת התקפי זעם

ככול שנקדיש לעצמנו יותר תשומת לב, ונחליף את ההלקאה העצמית שיש בנו בחמלה וקבלה, הביטחון הפנימי האמיתי יעלה בנו והפרשנות למציאות תהפוך נכונה יותר (גם ברמה הרגשית): "החשיבות והערך שלי אינם תלויים בכמות היחס שיש לי מאחרים, אלא מהיכולת שלי לראות את הערך שלי באופן עצמאי (גם אם תוקפים אותי או דוחים אותי)".

ככול שאנו מחליפים את הפרשנות השיפוטית כלפי עצמנו לפרשנות תומכת, סולחת, חומלת ומקבלת כך הערך האמיתי שבנו נחשף יותר ויותר, ונעשה פחות טעויות והתופעה הלא רצויה של התקפי זעם תלך ותרד.

אני סולח לעצמי על הטעויות שעשיתי, לא כדי "לוותר לעצמי", אלא מתוך מודעות שבאמת לא יכולתי לפעול אחרת, ושהטעות נעשתה מתוך אחת או יותר מהאפשרויות: מצוקה או לחץ, חוסר בכישור מסוים וחוסר מודעות. ובכל אופן הטעות לא נעשתה מתוך כוונה רעה.

אני סולח לאחרים על טעויות שעשו, לא כדי "לוותר להם", אלא מתוך מודעות שבאמת לא יכלו לפעול אחרת, ושגם אחרים עושים טעויות בגלל אותן סיבות שציינתי קודם, ולא מתוך כוונה רעה.

כשאדם מתרגל להקשיב לעצמו יותר ולחזק את החוויה שהוא ראוי ללא תלות באיך שאחרים מתייחסים אליו, עולה ומתייצב בו ביטחון אמיתי. התלות ביחס חיובי מאחרים יורדת, ועם הזמן יותר ויותר קשה להכריח אותו להרגיש "לא ראוי" או "לא מכובד".

אותה התייחסות נכונה לגבי אחרים: כשברור לנו שהאדם מולנו לא מסוגל היה לנהוג אחרת כי הלחץ השפיע באופן שלילי על שיקול הדעת שלו, ברור שמה שהניע אותו זה לא הרצון שלו, זה לא הוא, אלא המצוקה שיש בו.

אם אנחנו מתנגדים להתנהגות ולא לאדם, אנחנו נדע להגן על עצמנו ובנוסף לנהוג עם אותו אדם בסלחנות והבנה.

אנחנו מגנים על עצמנו בכך שנדע לשים גבול ברור למה אנחנו מוכנים להסכים ומה לא ונדע לעמוד מאחורי הגבול הזה.

בזמן שאנחנו מרגישים פגועים מידי, לא נצליח להמשיך לכבד את האדם מולנו שהתנהג איתנו בצורה שלילית, אנחנו מרגישים רק את הדחף להתרחק או "להחזיר לו", להתנקם, "לטפס עליו" ו"להראות לו" מי חזק, חשוב וקובע יותר, לכן אנו נגררים להתקפי זעם.

נכון שלפעמים אין תיאום ציפיות ביננו לאחרים. יחד עם זאת, אם היינו מספיק מחוברים לעצמנו, לא הצליחו לפגוע בנו כי הביטחון שלנו לא היה תלוי ביחס מאדם אחר, וכשזה המצב נהיה יותר מוכנים להתמודד עם חוסר תיאום ציפיות בצורה מכבדת ומפוייסת.

הקטע לקוח מתוך ספר שכתבתי "הנחות, הנשגב וזה שיודע לאהוב"
אני אביב עוז, מטפל רגשי עם נסיון רב והמלצות רבות. לפרטים נוספים על טיפול בכעסים התקשרו לשיחת ייעוץ ראשונית ללא עלות 0524-871100