בתור ילד ראיתי צעצוע שהולך מעצמו, עושה קולות ומוציא אורות צבעוניים. זה היה דבר כל כך יפה! הייתי מוקסם לחלוטין ואהבתי את זה כל כך!
רציתי להבין מה זה! אז שברתי את הצעצוע, כי רציתי להבין ממה הוא מורכב.
כמעט את כל הצעצועים שלי שברתי,
הקרבתי את הצעצוע האהוב למען הידע.
בשלב מסוים רציתי להבין גם מי אני, וידעתי שבשביל להבין יותר טוב מה הוא הדבר, זה עוזר אם מפרקים אותו, אז…
בהתחלה רק במובן חיובי. בדמיון, ברעיונות ומושגים.
בנוסף, התפתחה בי נטייה להרס עצמי, אז אותו יצר סקרנות השתלב עם היצר להרוס – נטייה לא רצונית שבכל זאת אנחנו יודעים היטב שיכולה להופיע בנו. ופגעתי בעצמי פיזית ונפשית, עד שכמעט הרגתי את עצמי.
מי אני? ממה אני מורכב?
כשהתחלתי לפרק את עצמי, בדקתי מה נמצא בי. ועם השנים הפאזל הזה המשיך להתפרק ולהתפרק עד לנקודה שזה התחיל סוף סוף לעשות היגיון. מצאתי שיש בי חלקים פיזיים/גופניים שאני יכול לחוש ולהזיז, יש לי מראה וצורה מסוימת וכל מיני יכולות. הצורה הזו והיכולות שיש בי, זה מגדיר מי אני? אולי לא? אולי כן? אולי חלקית?
יש אומרים שיש בנו משהו שקוראים לו "נשמה", מספרים על זה דברים מיני סיפורים, יש כל מיני גרסאות, תלוי את מי שואלים. אני לא יודע איך לבדוק את הסיפורים האלו, והאם זה בכלל נכון לבדוק כל סיפור ששמענו? לא יודע ולא יודע עד כמה זה מעניין אותי, אז אני עוזב את זה בינתיים.
מצאתי שיש בי עוד דברים שמשויכים אליי, אבל לא בטוח שהם באמת מגדירים מי אני. דברים כמו מחשבות, רגשות, דחפים, חשקים ורצונות. יש בי גם צרכים פיזיים, כנראה גם צרכים נפשיים.
הבנתי שיש בי גם התנהגות מסוימת. דומה אולי להתנהגויות אחרות של אנשים אחרים, אבל עדיין התנהגות שאולי יש בה ייחודיות מסוימת על פני אחרים, ולכן יש בי מה שנקרא "אופי" מסוים?
אז אלו פחות או יותר הדברים מהם "אני" מורכב. לא הרגשתי שפתרתי את החידה.
אני חושב וחושב וחושב… וכל המחשבות האלו זזות ומשתנות שוב ושוב, גם הרגשות משתנים כל הזמן, אפילו הדעות שלי משתנות, וגם ההתנהגות.
אם אני כל הזמן משתנה, יש בכלל דרך לזהות מי אני?
טוב, רגע, אולי אני מתחיל להתפלסף יותר מידי. אולי אני צריך לחשוב בצורה יותר פשוטה.
כל דבר ביקום שייך לקבוצה מסוימת, ויודעים לאיזה קבוצה הדבר שייך זה תמיד עוזר לזהות מהו הדבר.
אז לאיזה קבוצה אני שייך?
אני שייך לזן שנקרא בני אדם, מתוך קבוצה גדולה יותר שנקראת בעלי חיים.
אמממ…. לא כל אחד משייך את עצמו לקבוצה של בעלי חיים, כי להיות בעל חיים יכול להיחשב נחות מלהיות בן אדם, ואנחנו לא רוצים להיחשב נחותים.
אבל אנחנו לא נחותים, אם אין באמת את היררכיית החשיבות הדמיונית שיצרנו בין הזן שלנו לזנים אחרים.
זאת אומרת, כבר אפשר להבין עלינו, בני האדם, שיכולה להיות בנו נטייה להעריך את עצמנו בהשוואה לאחרים.
ליצור תחושת חשיבות עצמית מתוך השוואה לאחר.
הרבה פעמים ההשוואה הזו היא על בסיס רמת השוני. זאת אומרת, ככול שהוא שונה ממני, הוא פחות חשוב ממני. גם אם הוא בן אדם לצורך העניין, ככול שהוא שונה ממני, הוא פחות חשוב ממני.
הנטייה ליצור תחושת חשיבות עצמית מתוך השוואה לאחר, זו נטייה, זאת אומרת לא תמיד אנחנו מתנהגים בהתאם לנטיות שיש בנו.
בכל מקרה, הנטייה קיימת ברמה זו או אחרת בכל אחד מאיתנו.
רמת החשיבות שאנחנו נותנים לאחרים היא מכרעת ביותר,
כי בהתאם לרמת החשיבות שניתן לאחר, כך נראה בו כמישהו שיש לנו איתו אינטרס משותף. וככול שיש לנו הרגשה שיש לנו אינטרס משותף עם מישהו, ככה אנחנו נדאג לו ונשקיע עבורו.
לדוגמא ההתייחסות לשוני במין בין נשים לגברים. גברים שרואים בעצמם כחשובים יותר מנשים בגלל שהם גברים, לא ירגישו לא נוח לדרוש מהן, לא ירגישו לא נוח לקחת יותר לעצמם, כי הם מאמינים שהם חשובים יותר, לכן מבחינתם מגיע להם יותר.
אותם גברים שמתייחסים לשוני הזה מול נשים באותה צורה, מוצאים זה בזה אינטרס משותף להגדיל את כוחם על חשבון נשים, כי הם מאמינים שהם חשובים יותר.
ברמה הבסיסית השוני הזה נמצא בדברים כמו צבע העור, גובה וגודל, שפה וצורת הדיבור, סוג העור (לדוגמא פרווה, קשקשים), כמות הרגליים, ומאפיינים שונים נוספים.
אם יש בי נטייה גדולה ליצור תחושת חשיבות עצמית מתוך העובדה שיש שוני ביני ובין אחרים, יש סיכוי גבוה יותר שאעדיף לא להחשיב את עצמי כבעל חיים.
הנטייה הזו, היא דוגמא לנטייה כלשהי שיש בנו, בני אדם. זוהי אינה נטייה חיובית כל כך, כי היא גורמת לנו לתפיסה של אפליה וליצירת רווח אישי על חשבון אחרים "החשובים פחות" מאיתנו.
וכמובן שבאותו הזמן יש בנו גם נטייה הפוכה, חיובית יותר, נטייה לכבד את החיים של כל מי שחיים סביבנו גם כשהם הכי שונים מאיתנו, ובזכות הנטייה הזו חוקקנו חוקים רבים שגורמים לנו להתנהג בצורה הוגנת יותר, כמו חוקים נגד עבדות, חוקים כנגד ניצול נשים ולטובת זכויותיהן, ואפילו חוקים שנחקקים לטובת רווחת בעלי חיים שונים מאיתנו.
על אותו משקל אפשר לראות את העניין גם בזווית נוספת:
כשאני יוצר תחושת חשיבות עצמית כי אני שונה מאחרים, לפעמים זה גם בגלל שאני שונה, אבל גם בגלל שאני דומה. זאת אומרת אני חשוב יותר מאחרים, אבל לא רק בזכות עצמי, אלא בזכות זה שאני שייך לקבוצה מסוימת, זה יכול להיות לגזע, לאום, מין, ועוד מאפיינים תרבותיים שונים. לדוגמא אני שייך לקבוצה של גברים יהודים עם עור בהיר, שמתנהגים בצורה מסוימת, יש להם אמונות ומטרות מסוימות ועוד. אני שייך לקבוצה שנראת בצורה מסוימת, מדברת בצורה מסוימת, יש לה מנהגים מסוימים, לפעמים אפילו שירים ומוסיקה מסוימת וכו' וכו'.
הבעיה עם זה שאם תחושת החשיבות שלי תלויה בכך שאהיה דומה לקבוצה מסוימת, אני כל הזמן עובד בלהתאים את עצמי לקבוצה וזה יכול להכניס בי הרבה מאוד שיפוטיות כלפי עצמי, כי אף פעם לא באמת ברור "איך צריך להיות" וגם אם כן ברור, לא תמיד יש לי את אותם דברים שאמורים להיות לי לפי אותם אמונות של אותה קבוצה. לדוגמא, אין לי זוגיות, אין לי הרבה כסף, אני קירח, ואין לי קריירה גדולה, וביחס לאמונה כללית של קבוצה מסוימת זה נחשב "רע", אז אני נוטה לשפוט את עצמי וזה יוצר בי לא מעט לחץ.
אם נתייחס לנושא הנטיות שיש בנו באופן הכי כללי, יש בנו נטייה לפגוע, ולא רק בשונים מאיתנו, אלא גם בעצמנו, ויש בנו נטייה להטיב גם עם עצמנו וגם עם אחרים וגם כשהם שונים.
הנטייה להרוס והנטייה לבנות.
מה שהופך את הדברים להיות שונים זה מזה, זה הדפוסים והמאפיינים השונים והמיוחדים שיש לכל דבר, או כל אחד.
כשהדפוס חוזר על עצמו באופן יחסית קבוע נדביק תווית, לדוגמא נדביק תווית של "רע" אם הדפוס החוזר יותר יהיה מותאם לנטייה להרוס.
אז אם רוב מה שהאדם עשה היה להרוס ולפגוע, אנחנו נקרא לו "רע".
אבל האם שתי הנטיות האלו שיש בנו להרוס ולבנות מגדירות מי אנחנו?
לפעמים נדמה שכן, נדמה שיש בנו צד אפל וצד טוב.
האמת היא למרות הנטייה להרוס ולמרות כל ההרס והעוול שעשינו, אין בנו שום צד אפל בכלל, אפילו לא טיפה.
ומה שמגדיר אותנו באמת, זו אך ורק הנטייה לבנות.
כמישהו לוקח החלטה ובוחר משהו, הוא יכול לעשות זאת בשני אופנים בלבד.
אופן ראשון: במידה זו או אחרת, להיגרר להחלטה, מתוך מידה של לחץ ואימפולסיביות ולא להרגיש שלם עם הבחירה.
אופן שני: להגיע להחלטה באופן עצמאי, ברוגע, ולהרגיש שלם עם הבחירה.
ואלו העובדות שמצביעות על כך שבמהות שלנו אנחנו תמיד טובים ונטייה הטבעית שבנו היא רק לבנות ולעולם אין בנו כוונה לפגוע או להרוס:
1. בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, כשאנחנו בוחרים להרוס, זה מתוך לחץ ואימפולסיביות ולעולם לא באמת נרגיש נוח ושלמים עם ההרס והפגיעה שעשינו, גם אם באותו רגע אנחנו מסכימים עם הבחירה להרוס, בדיעבד תמיד זה יגרום לנו לאי נחת והרגשה שאנחנו מתרחקים מעצמנו.
2. כשאנחנו פוגעים בעצמנו או באחרים, תמיד זה מעורר מתח, כאב וסבל. והנטייה הטבעית שלנו היא לא לסבול, לא להיות במתח ולפעול כדי לשחרר כאב ולהימנע ממנו.
3. בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, כשאנחנו מתנהגים בצורה הרסנית, אגרסיבית ופוגענית, זה מתוך רמה מסוימת של מצוקה רגשית ולחץ, שיוצרים בילבול ופוגעים בשיקול דעת, זאת אומרת, לעולם לא נקבל החלטה לפעול באגרסיביות הרסנית אם נהיה רגועים שלווים ושלמים עם עצמנו.
4. בכל פעם, ללא יוצא מן הכלל, כשאנחנו יודעים שבנינו משהו ושיפרנו משהו, שבאמת עזרנו לעצמנו או למישהו אחר, זה גורם לנו לנחת ושלווה, אנחנו מרגישים שחרור ותנועה, נרגיש נוח ושלמים עם זה ששיפרנו, ואנחנו מרגישים קרובים יותר לעצמנו.
ההתנהגות ההרסנית שבו לעולם לא מגדירה מי אנחנו, אין בנו שום שאיפה טבעית לפגוע בעצמנו או באחרים. הדחף הזה להרוס תמיד יהיה תוצאה של מצוקה ברמה מסוימת, וכשאנחנו מחוברים לעצמנו לעולם לא נתנהג באגרסיביות ודורסנות. ההתנהגות הזו תמיד תגרום לנו להרגיש התרחקות מעצמנו, ותמיד תפגע לנו ברמה מסיומת בבריאות הפיזית והנפשית.
לעומת זאת, התנהגות של תמיכה בעצמנו ובאחרים תמיד תקרב אותנו לעצמנו, נרגיש שאנחנו בהתקדמות ושיפור, לכן זו התנהגות שכן מגדירה מי אנחנו באמת.
הנטייה הטבעית שבנו היא לבנות, לשפר, ללמוד, להמשיך לבנות ולשפר.
אם הנטייה הטבעית שמגדירה מי אנחנו באמת היא לבנות, למה יש בנו את הנטייה להרוס?
למה הבחירה לבנות היא לא אוטומטית וקבועה?
כי אם הבחירה היתה קבועה, היא לא היתה בחירה.
עצם ההתעלות על הנטייה להרוס, עצם הבחירה בבנייה ושיפור, זה מה שנותן ערך, ולא רק ערך אלא ערך שגודל וממשיך לגדול, ככול שיש יותר בחירה בבנייה.
זאת אומרת, את הנטייה אפשר לשנות, אפשר (שלא במתכוון) להגדיל את הנטייה להרוס, או להגדיל את הנטייה לבנות. ככול שהנטייה להרוס גדולה יותר, יהיה קשה יותר לבחור לבנות. ככול שהנטייה לבנות גדולה יותר, יהיה קשה יותר להחליט להרוס.
הבחירה לבנות יכולה להפוך קלה יותר ויותר ככול שנתחבר לנטייה הטבעית שבנו לבנות.
כשאנחנו בתהליך של שינוי הנטייה, ועכשיו הרבה יותר קל לנו לבחור להמשיך להשקיע ולבנות, הבחירה בשלב מסוים כמעט אוטומטית, כי היא מרגישה מאוד מאוד טבעית וקלה. אז איך בכל זאת עדיין יש לה ערך?
יש לה ערך כי אנחנו זוכרים כמה קשה היה לנו כשבחרנו להרוס. הזיכרון הזה של הכאב, של המתח והסבל שהיה, הוא חשוב כדי שנוכל להמשיך להעריך את מה שבנינו בכל הדרך.
לכן חשוב שנמשיך להזכיר לעצמנו כמה קושי עברנו, ולהמשיך להכיר תודה על מה שבנינו.
אנחנו במהות שלנו אהבה.
אנחנו מגדילים אותה באמצעות הבחירה לבנות ולהשקיע בעצמנו ובכל מי שסביבנו, גם באלו שהכי שונים מאיתנו.
כשאנחנו מחוברים למהות שלנו אנחנו רואים כמה החיים הם דבר נפלא מהבחינה הזו שמתקיימים יחסי גומלין בין כל היצורים בטבע וישנו שגשוג הדדי. לכן אנחנו מוצאים אינטרס משותף וחשיבות לדאוג לכל בעלי חיים ולאקולוגיה. האינטרס הוא לדאוג ולטפח זה את זה, כי אנחנו ניזונים ומפיחים חיים זה בזה.
אנחנו במהות שלנו למידה ושיפור. אנחנו התפתחות והשתדרגות אין סופית.
אנחנו במהות שלנו יצירת פאר עם מראה מיוחד, גוון מיוחד וצליל מיוחד.
אנחנו במהות שלנו נתינה. אנחנו רוצים לתת את הגוון והצליל המיוחד שיש בנו כדי להפוך את התזמורת הנפלאה שאנחנו חלק ממנה לתזמורת הרמונית יותר. ככול שהמנגינה מגוונת ועשירה יותר, היא מושכת והרמונית יותר.
שמישהו מסופק באופן יציב, הוא יודע שהוא מגשים את עצמו באמת. הוא יודע שהוא מחובר לעצמו, ולא רק זה, אלא שהוא הופך לגרסא טובה יותר של עצמו יותר ויותר.
אם הסיפוק מותנה ותלוי בכל מיני התניות תרבותיות או גורמים חיצוניים כמו זוגיות, כסף, קריירה, מעמד או פידבק חיובי מאחרים, זהו לא סיפוק יציב, זהו לא מצב של אושר אמיתי.
אם אדם יודע איך להעריך את עצמו ללא תלות בחיזוקים/הישגים חיצוניים, לבסס רוגע פנימי יציב ומתוך כך לתת מהלב לעצמו ולאחרים, יש לו סיפוק יציב והוא מאושר.
אדם מגשים את עצמו באמת, כאשר הוא בוחר להשקיע ולבנות, כשהוא מבטא את הייחודיות שבו, וככול שהוא מתבטא ונותן יותר מעצמו, הוא מתמזג יותר ויותר עם הסביבה ומרגיש בהרמוניה גדולה יותר ויותר עם החיים.
כולנו אהבה, וככול שנשקיע בעצמנו,
לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי שמאפשרת התחברות לאני האמיתי לחצו כאן