יוני 2020

איך התחילה האשמה?

מאת אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

איך התחילה האשמה | מרכז עוז אביב

מאחר ואין ולא אמור להיות מצב של "אהבה טהורה ללא אשמה", כל אדם נולד לתוך סביבה שיש בה מידה של אהבה ויש בה גם מידה של מצוקה, והוא מושפע מזה. אם הוא נולד לסביבה שיש בה יותר מצוקה מאשר אהבה, הנטייה שבו להאשים אחרים וגם את עצמו, תהיה גדולה יותר. אשמה היא נטייה התנהגותית שחוסמת את הזרימה של אנרגיית האהבה.

בתור ילדים שסבלו מהתנהגות שלילית מהוריהם או מאנשים אחרים בסביבתם במסגרות השונות בהן גדלו, אנחנו רוצים לדעת, למה? למה הכאיבו לי כל כך? כי זה כל כך לא הוגן.
זה לא הוגן גם לאותו הזמן וגם להיום, כי עד היום איפשהו קשה לשחרר את האשמה, את הקול הפנימי שאינו מקבל, שדוחף בכוח ומתאכזר. נטייה לא הגיונית להתמקד בשיפוטיות ואשמה ולנהוג באכזריות כלפי עצמנו, זה כל כך לא הוגן.

 שלושת הטעויות שעושים הורים (הגורמים לחוויה של חוסר תמיכה):

⦿ ביקורת נוקשה / האשמות / אלימות פיזית או מילולית
הילד מתחיל להאמין להאשמות האלו, שהוא לא מספיק ראוי, או שהוא חלש ופגיע מידי, לא יכול להגן על עצמו, זה מערער על תחושת הביטחון והערך העצמי שלו. 

⦿ התגוננות יתר (הורים שמגוננים באובססיה על ילדיהם)
כשההורים נמצאים בדאגה כפייתית הילד חש זאת וניזון מהחוסר ביטחון הזה. ההורים לוקחים אותו ביד לכל מקום ולא מאפשרים לו הרבה חופש פעולה. הילד מתחיל להאמין שהוא לא מספיק חזק בזכות עצמו ושאינו יכול להיות עצמאי. הוא מתחיל לראות בעצמו חלש, פגיע מידי ושאינו לא יכול לדאוג לעצמו, הביטחון העצמי נפגע והחוויה של הערך העצמי נפגעת בהתאם.

⦿ חופש מופרז
לעומת המגוננים, הקיצוניות השניה, כשהורים מאפשרים חופש פעולה מוגזם, הילד יכול לעשות כל מה שעולה על רוחו, וההורים (באופן מודע או לא) כמעט ולא נותנים הכוונה. המסר שהילד מקבל זה שהכל מותר לו, אין השלכות גדולות למעשיו, גם כאשר הוא פוגע בעצמו או באחרים, נדמה ש"הכל בסדר" ולא משנה. ואם אין חשיבות גדולה למעשיי, מה שאני עושה לא מעניין וכנראה שאני פשוט לא מספיק מעניין ולא חשוב.
 

בשלושת המקרים הילד מתחיל לערער בעצמו, להיות שיפוטי יותר כלפי עצמו, וככול שחווית החוסר תמיכה היתה גדולה יותר, הנטייה לאשמה עצמית הפכה גדולה יותר. כמובן שיכול להיות גם צירוף של טעויות מצד ההורים, שיכולים לעבור מטעות אחת לשניה, או לקיים את כולן במקביל, ולתת מצד אחד מסרים סוטרים, ומצד שני המסרים שאינם תומכים בו ממשיכים להגיע.

 

אנחנו מגלים שאותו אדם שהתעלל, ניצל או היכה, או פשוט זה שבלי להתכוון לכך שיכנע אותנו שאנחנו לא מספיק שווים, ו"הדביק" בנו את צורת החשיבה הנוקשה והשיפוטית, אותו אדם היה במצוקה לא פשוטה משל עצמו, גם הוא סבל מאשמה גדולה, גם לו היה קשה לקבל את עצמו, הוא סבל מחוסר ביטחון, ומעומס של לחצים נפשיים.
ובאיזו סביבה הוא גדל? שוב הסיפור דומה, גם הוא סבל מהשפעה שלילית, עבר חוויה לא פשוטה ולא חש במספיק תמיכה רגשית.

כשילד לא חש במספיק תמיכה רגשית

והוא סופג את מסרים כמו שהוא אינו מספיק טוב, לא מספיק מחייך, לא מספיק כמו אחרים, לא מספיק בציונים, בהישגים וכו', לא מספיק מסוגל להתמודד לבד, או מסר שהוא פשוט לא מספיק מעניין, הילד פשוט סופג את המסר, מאמין בו ומתחיל לחשוב (בעיקר בתת מודע) בהתאם לאותם מסרים של חוסר תמיכה:
"לא מסוגל להתמודד בכוחות עצמי"
"אני לא מספיק שווה"
"אני לא מספיק מעניין"

הוא מתרגל להתייחס לעצמו כפי שהתייחסו אליו, מי שגידלו אותו או אחרים שהקיפו אותו בתקופת ילדותו.
השנים הראשונות האלו קריטיות. כי אם לחלופין, בשנים האלו קיבל מספיק חוויה של תמיכה וספג מסביבתו את המסר הבריא של:
"אני בהחלט שווה, מעניין ויודע להתמודד בכוחות עצמי"

תהיה לו הערכה עצמית גבוהה, ויציבות רגשית גבוהה, ולכן גם אם אח"כ יעבור חוויות לא נעימות או מאתגרות, הוא יידע לעבור דרכן ויהיה לו הרבה יותר קל גם ללמוד ולהתפתח מאותן חוויות.

אפשר לשאול גם
מאיפה זה התחיל בהיסטוריה האנושית, האשמה הזו?

הנטייה לשיפוטיות, הקושי של האדם לקבל את עצמו.

כשנמשיך לחפור בהיסטוריה, נראה שגם הסבא עבר חוויה של חוסר תמיכה, הוריו של הסבא, והוריו של הוריו וכו'…

עם זאת, נטייה לאשמה לא בהכרח מתחילה בגלל התייחסות לא תומכת של אדם כלשהו בתקופת הילדות, כי המקור לאשמה הוא חוויה של חוסר תמיכה שיכולה לבוא גם מתנאי מחייה הישרדותיים ששמים את המודעות במצב של דריכות ומתח כמעט באופן קבוע.

כאשר המוח נמצא לאורך זמן רב במצב של הישרדות סביבתית, הלחץ יכול להיות כה גדול שאין זמן לפתח הערכה עצמית וביטחון עצמי יציב. אם המצוקה מתמשכת מספיק זמן, בסופו של דבר, גם כשתנאי המחייה הם כבר לא באמת הישרדותיים, הזהות העצמית כל כך התבססה על חוויה של חוסר ביטחון שצורת החשיבה התרגלה למסר שהמציאות שידרה שוב ושוב:
"אני לא בטוח, אני לא רגוע" עד שנדמה שזה פשוט מי שאני "אדם לא בטוח ולא רגוע". אדם שנתפס בעיני עצמו כאדם חסר ביטחון, זה אדם שיתקשה יותר להעריך את עצמו. הנטייה לשיפוטיות נוצרה הפעם לא בגלל התייחסות לא תומכת של אדם אחר, אלא בגלל תנאי מחייה מאוד קשים, ואנחנו יודעים שבהיסטוריה של האנושות היו תקופות קשות יותר הישרדותית מבחינת אקלים, מקורות מזון וכו'.

לדעתי המקור לנטייה לשיפוטיות נמצא במציאות עם תנאים שבאמת קשה לשרוד בהם מבחינה פיזית (עוד בשבטים קדומים של האדם), המצוקה הובילה לחוויה של חוסר ביטחון, תקופה ממושכת של חוסר ביטחון סביבתי/הישרדותי, הובילה לחוויה מתמשכת של חוסר תמיכה, ועם חוסר ביטחון מתמשך, אנחנו שוכחים מי אנחנו, וקשה יותר לראות ולהרגיש את הערך הטמון במהות שבנו, שאנחנו טובים ואוהבים. כשחוסר ביטחון הוא מאוד גדול, תחושת הערך העצמי מתערערת יותר ויותר.

אני מאמין שמצוקה סביבתית היא הגורם הראשוני שיצר את הנטייה לשיפוטיות עצמית באופן מובהק, עם זאת, להשקפתי מידה מסוימת של מצוקה תמיד היתה, מפני שמצב סטטי וקבוע של אהבה טהורה ללא אשמה בכלל, לא אפשרי מהסיבות שהזכרתי במאמר הקודם: אנרגיה של אהבה והיקום.

עם זאת, זה לא כל כך משנה מה הגורם הראשוני שהוביל לנטייה לאשמה עצמית, מה שיותר חשוב להבין שזו נטייה שנוצרה באדם מבלי שבחר בכך, והתנהגות זו אינה מתאימה לרצון הטבעי שבו. על אף שהתנהגות שיפוטית ואגרסיבית יכולה להכעיס, ההורים או סביבת האנשים בה גדלנו והשפיעו עלינו לרעה, לא עשו זאת מתוך רצון, אלא מתוך מצוקה.

השיפוטיות החברתית נוצרה גם היא וכמובן הוסיפה על השיפוטיות העצמית:

המצוקה ההישרדותית הובילה ללחץ נפשי, הלחץ הוביל לפגיעה בשיקול דעת, ריבים על מזון או תנאי מחייה, ומתוך כך החלו התפלגויות, אפליות, העדפות של קבוצות מסוימות על אחרות, צורת חשיבה השוואתית, תחרותיות, מעמד, "כוח" בזכות מעמד או ייחוס מסוים ועוד ועוד נסיבות מהסוג הזה שמובילות לצורת חשיבה שיפוטית חברתית שהחלה "להתערבב" עם השיפוטיות העצמית – "אני לא מספיק טוב כי אין לי את מה שיש לשכן שלצידי, כי הוא השכן שלצידי מקבל יחס מועדף"

ועם הזמן נכלאנו לתפיסה ש "הערך שלי תלוי ביחס שאני מקבל מאחרים". עם השנים התפתחו תרבויות שמספרות סיפורים על "טובים" ו"רעים" והבילבול הפך גדול יותר. מי טוב ומי רע? אולי אני רע? אולי יש בי רוע? ומי הרעים שרוצים לפגוע בי?

והסיפור הזה של "הטובים והרעים" זו לדעתי הטעות הכי טרגית שנעשתה באנושות, מפני שהסיפור הזה הצית המון אשמה ושנאה בינינו. איפשהו שכחנו מי אנחנו ומהי האמת. יש אנשים שעבורם להיזכר שהם טובים הפך להיות מסע שלפעמים נראה כמעט בלתי אפשרי. גם אני הייתי מהאנשים האלו ששכחו. לקח לי לא מעט שנים למצוא את עצמי ולהתחבר שוב לטבעי האמיתי.

מאמר ההמשך: יש תינוקות רעים?

‍‍‍‍‍

אהבתם? שתפו: