תאריך: מרץ 2026

איך סליחה לעצמך יכולה למנוע בעיית עצבים

התקפי זעם וסליחה

להתקומם ולכעוס על דברים לא הוגנים שקורים לך או לאחרים, זה טבעי ואפילו מאוד חשוב, אבל איפה הגבול שבו הכעס הופך להיות התקפי זעם מופרזים?

אפשר לשים לב להבדל בין כעס ריאלי לעומת התקפי זעם אם שמים לב להבדל במיקוד: אם אנחנו כועסים ומתמקדים בפיתרון, או כועסים ומתמקדים בבעיה. כעס ריאלי וחיוני הוא מאוד מידתי ושקול, וגם לא מלחיץ או מותח, להפך, כעס מידתי מחבר אותנו לחוש הצדק הטבעי שיש בנו ועוזר לנו להתחבר לעצמנו – אנחנו מתקוממים על נזק שנגרם ממעשה אלים כלשהו, מתוך רצון לתקן, ללמוד, לשפר – ומתמקדים בכך, ביצירת פתרונות. בסוג כזה של כעס נישאר רגועים, כי רמת הקבלה שבנו תהיה הרבה יותר גדולה מרמת ההתנגדות.

מה גורם להתקפי זעם

כאשר כעס שמתמקד בבעיה, יווצרו התקפי זעם שכן מגבירים את הלחץ והמתח שבנו. וכמובן שכעס מסוג זה אינו מחבר אותנו לעצמנו אלא להפך, הוא מעיד על יציאה מדעתנו הטבעית, חשיבה לא פרופורציונלית ולא מעשית.

אפשר לעשות טעויות מתוך חוסר ידע, חוסר בכישור מסוים. ואפשר לעשות טעויות גם כאשר אנו נתונים ללחץ רב או מצוקה. חשוב להבין את הסיבה לטעויות שלנו ולטעויות של אחרים, כי אז במקום להתמקד בבעיה ולנסות פיתרון בכוח, נשאל מה באמת אפשרי.  

כשאנחנו לא מסוגלים לראות את הסיבה לטעות – לדוגמא – שיש יכולת מוגבלת להבין, או לנהוג בכבוד, אז אנחנו נחוש התקפי זעם על עצמנו או על אחרים, כי אנחנו בטוחים שיכולנו הרבה יותר, אבל בפועל לא באמת יכולנו – היכולת הייתה מוגבלת. כשאנחנו רואים את היכולת המוגבלת, אנחנו לא נצפה מעצמנו או מאחרים ליותר ממה שאנו או הם מסוגלים ולכן גם לא נתמקד בזעם, אלא במה שכן אפשרי.

מה קורה כשיש שליטה בכעסים

כשיש שליטה בכעסים, כלומר הם לא הופכים להר געש מתפרץ ללא שליטה, מכוונים את ההתנגדות שלנו ולא ההתנגדות אותנו. אנחנו נתקומם מול המעשה השלילי ונגיד שזה לא מתאים ולא נסכים לשתף פעולה עם מניפולציות, איומים, שקרים, ניסיון לסחיטה רגשית או ליצירת ייסורי מצפון, ביטוי של אכזבה גדולה, או לנסיון לגרום לנו להרגיש גאים רק כדי שנעשה משהו, ויחד עם זאת לא נתמקד באשמה פרסונלית/אישית או בדחף נקמני, לכן גם נהיה מסוגלים למנוע התקפי זעם.

בשיטת הטיפול שפיתחתי אני מלמד איך לזהות את המניפולוציות בזמן אמת, כדי להבין לשים גבול בצורה מכבדת ולא לקחת את זה באופן אישי. להבין שאלו דברים שקורים מתוך חוסר ביטחון ולא מתוך כוונה לפגוע בנו. בכל השנים שבזבזתי המון זמן ואנרגיה על כמויות אדירות של התקפי זעם, התנגדות וכעס על עצמי ועל אחרים, פשוט לא הייתי מסוגל להכיר בסיבה האמיתית לטעויות של אנשים, כולל של עצמי. לא ידעתי איך להכיר ביכולת המוגבלת או להשלים עם היכולת המוגבלת שבי ובאחרים. התעקשתי שיש בי או באחרים יותר יכולת, שבפועל לא היתה.

חשבתי שיכלו להקשיב לי או להבין אותי יותר, שיכלו לנהוג בדרך מכבדת וצודקת יותר. גם חשבתי שיש לי יותר מודעות עצמית והתאכזבתי כל פעם לגלות כמה אני מאבד שליטה. שיש לי יותר יציבות רגשית ושלא אפול כל כך מהר לדרמות. גם חשבתי שהגוף שלי חזק ובריא יותר ועוד. ובכל פעם מחדש נפלתי לאכזבות קשות יותר ויותר מעצמי ומאחרים. המרחק משם להתקפי זעם לא רחוק.

התקפי זעם מגיעים מהאגו, שמעניק אשליה של יכולת מוגברת וערך עצמי שתלוי בהתנהגות של אחרים. האגו המוגזם תמיד נוצר כדי לפצות על חוסר ביטחון אמיתי. אבל אפשר לשנות את זה. אפשר ללמוד להקשיב לעצמנו יותר, לכוון את עצמנו לפי יכולת ריאלית יותר שיש לנו ושיש לאחרים ובכך למנוע אכזבות מיותרות.

התקפי זעם לרוב נוצרים עם תחפושת של "שומר הצדק"

הפיתוי להרגיש כמה אנו צודקים יכול להיות לא קטן. כי אנחנו צודקים. אבל העובדה שאנחנו צודקים לא אומרת שזה נכון לנסות לתקן אחרים בכל מצב. גם כאשר אדם אחר מתנהג בצורה לא מכבדת, נכון שזה לא מוצדק, ועקרונית עדיף שילמד לנהוג אחרת, אבל זה לא אומר שאפשר לתקן אותו. אם נתעקש לתקן אותו, אנחנו כנראה שוב נתאכזב והזעם שוב יצטבר בתוכנו ויחכה מעבר לפינה. עכשיו תגידו "אז מה? נוותר לו? מה אני פראייר?". אנו נוטים מהר לשכוח דברים כי אנו לא רגילים לחשוב בצורה מסוימת. רק לפני כמה פסקאות ציינתי כמה חשוב לשים גבולות ולא להסכים להתנהגות מניפולטיבית ולא מכבדת, אבל יש דרך לעשות זאת. לנסות לתקן בכוח – זו לא הדרך. איך בדיוק זה אפשרי כמובן שאני מלמד דרך דוגמאות מהחיים ומכוון עם תרגילים ייעודיים שמותאמים באופן אישי לכל אחד ואחת. 

בתהליך אנו לומדים לשאול שאלות שמסיטות אותנו מהתגובה האוטומטית של האגו, ומאפשרות לנו להוסיף יותר שיקול דעת והבנה את הסיטואציה. מה באמת מעניק לנו ערך עצמי, יחס מסוים מאחרים, או משהו פנימי יותר? 

אני מאמין שכל אדם נולד עם אהבה פנימית אמיתית, שאף אדם לא נולד עם שנאה לעצמו, אשמה או התקפי זעם. התקפי זעם הם תוצאה של הרגלי חשיבה מוטעים. כמו למשל חשיבה תחרותית מדי, או שיפוטית מדי, כזו שעסוקה יותר מדי בלמדוד תוצאות. מי מוכשר יותר, מי חכם יותר, מי צודק יותר, מי מצליח יותר וכו'. הדימוי העצמי מושפע מהרגלי החשיבה שלנו. החוויה הרגשית שלנו והתגובות שלנו קשורים לכך באופן ישיר. 

התרגלנו להיות מוטרדים מדי מ"איך יצאתי". "איך רואים אותי". אני שומע לא פעם "יצאתי סמרטוט", זו מחשבה שאם היא דוגרת ולא מרפה – היא עלולה לעורר לא רק התקפי זעם אלא אפילו התקף חרדה.  

נדמה שלהאשים את עצמו זה "לקחת אחריות", אבל אם אנחנו מאשימים את עצמנו זה רק מעמיק את את החוויה של אכזבה ועוד את הנטייה להתפרצויות זעם. אפשר ללמוד לקחת אחריות בלי להאשים את עצמנו. התהליך שאני מכוון מתאים למי שרוצים לעשות שינוי בהרגלי החשיבה ולא רק לקבל פלסטר שיאפשר לרוגע זמני. העבר לא נמצא שם בשביל שנשנא את עצמנו, אלא בשביל שנלמד ממנו.

 

לסלוח לעצמנו גם על התקפי זעם

אם אנחנו באמת מסוגלים להבין שאשמה עצמית מובילה רק להגדלת בור הר הגעש של העצבים, אז אולי דווקא לסלוח לעצמנו זה הפיתרון. עם שיטת הטיפול 'להוביל החלטה באהבה', אנו לומדים מה בדיוק זה אומר לסלוח ואפשר להרגיש הלכה למעשה כיצד לסלוח גורם לכך שיש פחות ופחות התקפי זעם. המיקוד בהאשמות הוא פיתוי לא קטן לאגו – הזעם על האחר גורם לנו להרגיש צודקים וחכמים. גם הפיתוי להאשים את עצמנו יכול להיות גדול, כי נדמה שמגיע לנו לסבול אם עשינו טעות. כאילו שנלמד משהו עם נסבול מספיק. אבל ההפך הוא הנכון, הסבל מעמיק את החוסר הביטחון ואת הנטייה להעלב ולחוש פגועים כשלא צריך. לעומת זאת, כאשר אנו ממוקדים בלמידה אמיתית של הטעויות שלנו (ולא בהטחת השפלות לעצמנו), מתאפשר שינוי אמיתי. 

 

הפיתרון למניעת התקפי זעם

ככול שנקדיש לעצמנו יותר תשומת לב, ונחליף את ההלקאה העצמית שיש בנו בחמלה וקבלה, הביטחון הפנימי האמיתי יעלה בנו והפרשנות למציאות תהפוך נכונה יותר. לדוגמא: גם כשלא מבינים אותי, אני יכול לכבד את זה שלא יכולים להבין כרגע. 

ככול שאנו מחליפים את הפרשנות השיפוטית כלפי עצמנו לפרשנות תומכת, סולחת, חומלת ומקבלת כך הערך האמיתי שבנו נחשף יותר ויותר, ונעשה פחות טעויות והתופעה הלא רצויה של התקפי זעם תלך ותרד.

אני סולח לעצמי על הטעויות שעשיתי, לא כדי "לוותר לעצמי", אלא מתוך מודעות שבאמת לא יכולתי לפעול אחרת. גם אם פעלתי ברשלנות זה לא אומר שניסיתי לפגוע בכוונה. היה בי לחץ רב שהוביל להתנהגות לא רצויה. כדי לשחרר את הלחץ הזה, אשמה תעזור או דווקא קבלה? 

אנחנו סולחים לא כדי "לוותר", אלא כדי להרגיע את עצמנו וללמוד. כי מתוך לחץ נוסף, נעשה עוד טעויות. 

כשאדם מתרגל להקשיב לעצמו יותר ולחזק את החוויה שהוא ראוי ללא תלות באיך שאחרים מתייחסים אליו, עולה ומתייצב בו רוגע פנימי אמיתי. תלות רגשית ביחס מרצה מאחרים יורדת, וגם אם זורקים מילה מכוערת לאוויר, היא לא נוגעת בו. 

אם גם אתם מעוניינים ללמוד איך ליצור רוגע פנימי יציב ולהימנע מהתקפי זעם, התקשרו לשיחת ייעוץ ראשונית ללא עלות 0524-871100

 

נכתב על ידי אביב עוז | מטפל רגשי לרוגע פנימי יציב

צלצלו (לחיצה על המספר)
או השאירו פרטים

כתבו לי ב WhatsApp

אפשר לכתוב 24/7 גם בשבתות וחגים ואחזור אלייך בהקדם

נגישות
Scroll to Top