החיים שלנו נראים בדיוק כמו היחסים שיש לנו עם אחרים

כולנו נמצאים ביחסים.
יחסים עם עצמנו, בזוגיות, בנישואים,
במשפחה, חברים, בעבודה, בעצם בכל מקום כל הזמן.
והנטייה הטבעית שבנו היא לשפר את היחסים,
זאת אומרת, לא להיגרר לריבים,
להגיע ליותר הבנות משותפות, שיתופי פעולה.
 
כל מי שחשב ברצינות על השאלה
"איך להיות מאושר ולהגיע למימוש עצמי",
יודע שבסוף התשובה נמצאת בשיפור היחסים,
שלנו עם עצמנו ועם אחרים.
 
ואם אפשר אולי לסכם את כל מה שקשור ליחסים במשפט אחד
לדעתי זה יהיה:
להגיע למצב של נתינה מהלב.
קודם שאנחנו ניתן מהלב,
וגם שנקבל מהלב,
זאת אומרת, לא כי אנחנו חושבים שחייבים לנו,
ולא מתוך מניפולציות או שכנועים,
אלא שניתן מהלב ונקבל מהלב.
אני חושב שבאופן כללי, קל להסכים עם זה.
 
הבעיה היא שאנחנו לא תמיד באמת מוכנים לזה
אנחנו לא באמת תמיד נותנים ומקבלים מהלב.
איפשהו זה עדיין מרגיש בכוח,
כאילו אנחנו באיזה מיקוח אין סופי עם החיים,
מנסים לשכנע מישהו שמגיע לנו יותר,
או לחלופין הופכים תבוסתניים, מתייאשים,
לא מבקשים כלום,
ולא מרגישים הרבה רצון לתת.
 
ובדיוק את הבעיה הזו
אנחנו מרגישים ביחסים שיש לנו עם אחרים.
מה שאנחנו פחות שמים לב
זה שאת אותה צורת התייחסות בעייתית
אנחנו מיישמים גם כלפי עצמנו.
אנחנו דורשים מעצמנו דברים
כאילו שאנחנו חייבים משהו
ואז מתאמצים נורא בשביל להגיע לאנשהו,
או לחלופין, מרימים ידיים,
ומתחברים עם חוסר החשק להשקיע,
כי משהו מבפנים צועק שנמאס.
 
גם לעצמנו אנחנו לא תמיד נותנים מהלב,
ולפעמים זה מרגיש
כאילו המניע העיקרי לכל המאמץ הוא הישרדות.
 
ולמה אני מדבר על כל זה?
תחשבו כמה זה מוזר
שאנחנו רוצים לפתור בעיה של "יחסים פגועים"
עם אחרים, כשעדיין היחסים שלנו עם עצמנו
בלי בסיס מספיק רחב של נתינה מהלב.
 
ואני לא אומר את זה,
כדי שנרגיש רע עם עצמנו,
אלא כדי שאולי נוכל להבין יותר
את שורש הבעיה,
ומתוך הבנה זו ניגש לטפל בה.
 
עכשיו,
לפעמים זה אומר שכדאי להתרחק מקשר מסוים,
כי אנחנו מתאמצים מידי,
אבל לא תמיד.
אם אנחנו רוצים לשפר את איכות היחסים
מול אדם אחר, ולהישאר קרובים אליו,
לדעתי, זה מעלה שאלה שכדאי לשאול:
האם אני רוצה ו*מוכן* לשפר את היחסים מולו, בלי לצפות
ממנו שגם הוא יעשה שינוי?
או שמה שאני באמת רוצה זה שנעשה את השינוי יחד?
אני חושש שהרבה לא שואלים את השאלה,
אולי מתוך הנחה שגויה שהצד השני חייב גם הוא להשתנות,
או מתוך הנחה שגויה שאם אני אעשה שינוי, זה בטח
יגרום לצד השני להשתנות.
 
לנו, יש אחריות לשינוי עצמי,
אבל זה אף פעם לא יהיה ריאלי לצפות ממישהו אחר
להשתנות רק כי אנחנו רוצים בזה,
ולא רק כי אנחנו משתנים.
 
אז כדאי לקחת את זה בחשבון
כשחושבים על שיפור יחסים.
אני רוצה לחדד את זה שוב:
כשאני משתנה לטובה,
לדוגמא, מבין איך להתייחס נכון יותר
לעצמי ולאחרים,
כמו, איך לא לכעוס ללא סיבה,
איך לא להיעלב, איך לא ליצור דרמות,
איך לא לצפות לדברים ולהתאכזב
שוב ושוב,
כשאני משתנה לטובה,
גם אז, אני משפר את היחסים מול אחרים,
כי אני בא אליהם בלי ציפיות, בלי לחץ,
בלי לחצים. אני בא ממקום של נתינה מהלב
ולא מצפה לקבל,
אלא רק אם זה מגיע מהלב..
 
זה שיפור יחסים אדיר,
שלדעתי, זו הדרך היחידה האמיתית,
לשיפור יחסים בכלל,
כשקודם כל ההשקעה היא בשינוי עצמי.
וזה לא סוטר שאפשר,
(כמובן, רק אם יש רצון הדדי)
ליצור את השינוי הזה יחד
עם אדם נוסף (או כמה).
וגם כשעושים שינוי כזה
של שיפור יחסים יחד,
לדעתי זה עדיין חייב לבוא מתוך הבנה
שלכל אחד אחריות לעצמו.

כשעושים את זה יחד,
זה קל יותר, כי ישנה תמיכה הדדית,
וכשעושים זאת בליווי שלי כקואצ'ר,
אני תמיד מזכיר מה שחשוב לזכור
ונותן את ההנחיות
כיצד לאפשר את השינוי בדרך מזמינה ונוחה.
 
ואם הסכמנו שנתינה מהלב
היא הבסיס לשיפור יחסים,
בטיפול רגשי שנעשה, נלמד בדיוק
איך יוצרים את המצב שבו באמת
נהיה מוכנים לתת מהלב.
ברור שלתת "כי צריך לתת" זה יחסית פשוט,
אבל לתת מהלב,
רק זה מה שמייצר הרמוניה אמיתית.
וכדי לתת מהלב,
עלינו להסיר את הדחפים שיש בנו,
אם זה דחפים כמו דחף לרצות את הצד שני,
ודחפים לקבל מהצד השני כל מיני דברים כמו
לקבל הקשבה, הבנה,
התייחסות, מגע, או כל דבר אחר.
דחפים תמיד מגיעים מתוך תלות רגשית.
 
דרך שיטת המקור לרוגע פנימי אנחנו מסירים את הדחפים,
ומייצרים את המצב הטבעי של נתינה מהלב.
זו ברכה שאין מילים לתאר,
כי הדרך פשוטה ליישום וככול שמתרגלים
זה הופך פשוט וטבעי יותר.
 

לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אהבתם? שתפו: