איך אפשר להתייחס בשלווה לביקורת או דחייה?

אנחנו רוצים שאנשים יסכימו לקבל
את מה שאנחנו רוצים לתת –
את הרעיונות שלנו, את עצמנו בכלל.
 
אם יש בנו תלות רגשית לקבלה הזו מאחרים,
אנחנו נשנה את עצמנו,
זאת אומרת, לא נתנהג בהתאם
למה שאנחנו באמת מרגישים,
וזו בעיה,
כי אז, אולי נקבל "אישור" מהם,
אבל בעצם נתרחק מעצמנו,
ולכן, לא באמת נוכל להרגיש שלמים,
ובטח שלא מאושרים.
 
בילדותי,
חוויתי ביקורת נוקשה מהוריי,
שעודדה אותי להיות סגור יותר.
מעצם זה שסגרתי את עצמי למעשה אמללתי את עצמי,
הפכתי לנוקשה בעצמי,
היה לי קשה לקבל את עצמי.
במחשבות ראיתי רק כמה הם אשמים,
לא שמתי לב שבעצם אני הופך ונהיה נוקשה כלפי עצמי.
 
רציתי להעניש אותם,
אבל בעצם הענשתי את עצמי.
בלי לשים לב,
באיזשהו מקום "הקרבתי את עצמי"
כדי שאולי הם יראו שהם עושים טעות – שהם לא בסדר.
 
לכאורה חיפשתי צדק,
אבל בעצם רק הגדלתי את העוול,
כי גרמתי לעצמי עוד ועוד סבל,
בלי ששמתי לב לכך.
 
עם השנים הבעיות הרגשיות שהיו בי,
והמצוקה הנפשית שהיתה בי,
הופחתו עוד ועוד,
עד שיכולתי סוף סוף
לקבל *באמת* את העובדה
שאני לא יכול לקבוע מה התפקיד של אחרים
או איך הם יעשו את התפקיד שלהם,
אני יכול רק להשפיע עליהם במידה מסוימת,
אבל הבחירה
איך לנהוג תמיד נשארת שלהם,
אם זה ההורים שלי,
או כל אחד אחר.
 
הבנתי שגם אם נהגו בי בצורה לא הוגנת,
הפיתרון הוא לא להתמקד באשמה
כי אז המיקוד באשמה הופך אותנו לנוקשים ואומללים.
הפיתרון הוא להתמקד
במה שאפשרי באחריות שלי, בתחום ההשפעה שלי,
כדי להפוך את המציאות לטובה יותר.
 
אבל כל השנים שלפני כן,
אירועים מסוים (כמו איזו "הערה עוקצנית" שמישהו מפנה כלפיי)
היו יכולים להזכיר לי חווית ילדות
לא נעימה, וכך היה מתעורר בי "דרקון זועם"
(תגובה מאוד עצבנית וחסרת פרופורציות
ל"הערה" שהופנתה כלפיי)
זאת אומרת, לא יכולתי להגיב באסרטיביות שלווה
עברתי הכשרה כקואצ'ר
ועשיתי קורסים גם לשיטות לטיפול רגשי,
וכשלמדתי גם NLP עוד יותר נקודות התחילו להתחבר:
זיכרון תמיד מתקשר לחוויה.
אם משנים את החוויה שבאה ביחד עם הזיכרון,
ההתייחסות לזיכרון יכולה להשתנות,
ואז, אפשר להסיר את התגובה
הלא רצונית הזו שבה אנחנו "הופכים לדרקון",
או לחלופין נסגרים בקונכייה.
 
בסופו של דבר, שתי השאלות האלו
יכולות לסכם את כל הנושא:
כמה אני רוצה שיקבלו אותי?
כמה אני מרגיש חייב שיקבלו אותי?
 
במצב של תלות רגשית
כשאני מרגיש חייב שיקבלו אותי,
וזה לא קורה, אני ארגיש דחוי
וארגיש רע עם עצמי.
 
לעומת זאת,
אם אני לא מרגיש חייב שיקבלו אותי,
ולא מקבלים אותי,
לא רק שזה "לא נורא", זה ממש בסדר,
כי הגעתי לאינטראקציה בלי ציפיות ובלי תלות רגשית.
עם מה כן הגעתי?
הגעתי עם הקשבה:
הקשבתי ליכולת של האדם מולי להבין, לקבל, להתקרב.
מתוך הקשבה, הרבה יותר קל להבין
שלא תמיד אפשר לקבל מה שאני מציע.
זה ממש בסדר שהצעתי,
וזה ממש בסדר שלא קיבלו.
 
"על הנייר" אפשר להבין את צורת ההתייחסות הזו,
ולהסכים איתה.
(כמו שאולי יכולתם להסכים קודם
שמיקוד באשמה הוא לא פיתרון)
אבל רגשית, זה יכול להיות מאוד לא פשוט,
כי לא מספיק רק להבין שכלית
מה נכון ומה לא,
עלינו להיות גם מוכנים רגשית לפעול בהתאם להבנה,
וזוהי הבנה רגשית.
אם מישהו מאוד מוטרד מהאפשרות
שתופנה כלפיו ביקורת
או מכך שיידחו אותו,
קרוב לוודאי שיש לו חרדה מכך.
 
לכן, כשמגיעים אליי עם בעיה כזו,
גם אז (כמו בכל מקרה של טיפול בחרדות)
אני משתמש בשיטת המקור לרוגע פנימי,
שזו למעשה שיטת טיפול רגשי בהנחייתי,
שאפשר ורצוי להמשיך לתרגל בבית,
כדי להסיר את התלות הרגשית והחרדה.
 
אני מקווה שהדברים עוררו בכם מחשבה מעניינת
ומאחל לכולנו שנקבל את עצמנו
יותר ויותר
מהלב
לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אהבתם? שתפו: