תראו כמה אגו יש לו!

( איזה איש רע! 😡)

רבים טועים לחשוב שאגו 
זו "המחלה הגדולה" של האנושות,
כשאגו זה רק הסמפטום,
וכשהאמת היא שהמחלה האמיתית שיוצרת את האגו המנופח
זו אשמה עצמית.

למה אנחנו מרגישים חייבים לחשוב על מישהו שהוא רע?
כי עדיין לא סיימנו להאשים את עצמנו.
איך זה קשור? 
ומזה כל הסיפור הזה של האגו המוגזם אצל אנשים?
(שמתם לב שכתבתי "אנשים",
כי זה הם כמובן, עם האגו הגדול,
ברור שלא אנחנו.)
על הנושא הזה בחרתי הפעם לכתוב.

אנחנו מרגישים במלחמה בתוכנו,
ויש בנו דחף גדול להאשים אחרים בה,
"הם התחילו".
האמת היא שהיא התחילה,
כשהתחלנו להאשים את עצמנו,
אולי גם בגללם/בהשפעתם, 
אבל המלחמה הפנימית הזו תיגמר 
רק שנפסיק להאשים את עצמנו,
לכן, בסוף זו אחריות שלנו להפסיק אותה.

אגו גדול, זה יכול להיות דבר דוחה,

אבל זה הכי לא אומר על אדם שהוא רע,
קודם כל, כי אין דבר כזה אדם רע,
כמו שאין דבר כזה אדם טוב,
יש מעשים רעים או טובים.

ודבר שני, אגו נפוח,
דימוי מופרז, מגלומניה
או איך שלא נקרא לזה,
זה לא משהו שבחרנו באמת לפתח בעצמנו.
אף אחד לא רוצה להיות מגלומן.

בטח, יכול להיות דחף לא רצוני "להיות יותר" מאחרים,
דחף שבהחלט הרגילו אותנו להתייחס אליו כאל
"משהו טבעי",
כשאף פעם זה לא רצון חופשי.

אגו מנופח, או דימוי מופרז

זה דבר שאנו יוצרים
כי אנחנו לא יודעים איך אחרת לקבל את עצמנו:
אנחנו מרגישים כל כך רע עם עצמנו,
שאנחנו חייבים להמציא 
משהו הזוי ומוגזם כדי שנוכל לקבל את עצמנו איכשהו,
כי בלי זה (בלי תחושה של קבלה עצמית, מוגזמת או לא) 
נרגיש כל כך רע שאפילו לא נוכל לתפקד,
ואפילו נרגיש שאין שום אפשרות לחיות, עד כדי כך.

כשאנחנו יודעים יותר איך 
לקבל ולאהוב את עצמנו באמת, 
אנחנו פחות זקוקים לאגו מנופח,
והוא יורד.

זאת אומרת, ככול שאתה רואה
אדם עם אגו נפוח יותר,
זה אדם שסובל יותר מחוסר קבלה עצמית,
על אף איך שנדמה
שהוא לגמרי "עף על עצמו".

אנחנו לא מקבלים את עצמנו מספיק,

כי התרגלנו לחשוב בצורה מאוד נוקשה,
ביקרותית ומלאה אשמה,
אז כשאנחנו אומרים לעצמנו "כמה אנחנו רעים
עם כל האגו הזה",
הבנתם מה אנחנו עושים?
כן, המשכנו לחפור את הבור 
שממנו רצינו לצאת.

כמטפל רגשי, הדבר החשוב ביותר שעומד לנגד עיני
זה לאפשר לאדם מולי 
לשנות את צורת ההתייחסות שלו
לעצמו, כך שתהיה כמה שיותר
מכילה ומקבלת – ומלאה בחמלה ורגישות קודם כל לעצמו.

תודה על ההקשבה,
ואני מאחל לכולנו שנגדיל את הענווה שבנו
מתוך הקשבה וכנות,
ובעדינות ורכות, עם חמלה ורגישות

אם את או אתה חושבים שעוד מישהו יכול לקבל ערך מהמאמר מוזמנים לשתף :