טיפול בכעסים

מרגיש שיש בך יותר מידי כעסים?

במכתב הבא אתאר בקצרה
על תהליך של טיפול בכעסים,
שחרור מטראומה,
ועל החוויה האישית שלי
בהקשר לכעסים.
 
בנוסף, בהקשר של יחסים
בחוויה של קונפליקט מול אחרים,
אתאר עד כמה לפעמים נוח לנו לחשוב
ששורש הבעיה טמונה ב"תקשורת"
‍‍‍‍כשבעצם השורש לבעיה בסיסי הרבה יותר.
‍‍
כעס לרוב זהו רגש בלתי נשלט שבא עם
המון מיקוד באשמה ולכן התוצאות לרוב הן הרסניות ומזיקות.
ומה אם היינו יודעים לכעוס בצורה מתונה ורגועה?
 

כשהייתי ילד

כעסו עליי הרבה.
באופן דרמתי, וגם על שטיות..
ומשהו קצת "נסרט" לי בראש בגלל זה.
האירוע הזה של מישהו שכועס עליי
נחרט אצלי בזיכרון כחוויה מאוד שלילית,
כי לא מעט פעמים בתור ילד זה
עורר בי רגשות של פחד, חוסר ערך וחוסר אונים.
 
ולכן, גם רוב חיי
כמו "התניה אוטומטית",
ללא שום היגיון,
כמעט ולא משנה מה הסיבה,
למה כועסים ומאיפה זה בא,
הכאב הרגשי היה מתעורר מיד,
בכל פעם שנדמה לי שמישהו כועס עליי.

מיד דפיקות לב מואצות ולחץ גובר.

 
פיתחתי שנאה כלפי התופעה הזו של כעס
ובאופן אירוני במשך הרבה מאוד שנים,
כעסתי על עצמי,
על זה שאני כועס.
לא ידעתי איך לאכול את הרגש המאתגר הזה
כעס.
 
עוד לא ידעתי שגם לכעס, כמו לכל כאב יש תפקיד חיוני.
(כן אפילו לפחד, חוסר ערך וחוסר אונים וכל השאר)
כשאנחנו לא יודעים איך להבין את הכעס
ובמיוחד איך להבין את הכאבים שנמצאים תחתיו,
כמפלט אחרון אנחנו מסתתרים מאחורי הכעס.
 
הכעס חיוני אל מול עוולות,
הוא מעורר בנו את "חוש הצדק",
ועם זאת, הרגש הזה כעס עלול להפוך
לאחד הדברים הכי נוראיים – כשזה יוצא משליטה.
 
אנחנו יודעים שלא חסרים עוולות בעולם,
אז זה אומר שאנחנו צריכים
לשבת כל היום ולכעוס בלי סוף?
מובן שלא.
וזה לא תמיד פשוט.
כי זה יכול להיות מאוד "הגיוני" ו"נוח" לכעוס.
הגיוני, כי העוול אמיתי. (בהנחה שאכן הוא אמיתי,

לא תמיד אנחנו מפרשים נכון את המציאות).

ולפעמים זה נראה יותר נוח,
כי לכעוס הרבה יותר קל
מאשר להרגיש את הכאב העמוק יותר,
שאותו אירוע שהכעיס עורר בנו גם עצבות או חוסר אונים.
אז הכעס לפעמים משמש
כאמצעי להדחקה של כאב עמוק יותר,
כשאנחנו עוד לא יודעים איך להכיר ולהתמודד איתו.
 
כמאמן אישי ומטפל ברור לי
שכעס זה הכאב הרגשי הכי מורכב להבנה,
ולכן, תמיד רק אחרי מספר פגישות
עם תהליך עמוק של
הבנה איך להתייחס לכל סוגי הכאבים הרגשיים שבנו,
מגיעה הבשלות להבין איך להתייחס לכעס,
ואיך לכעוס בצורה רגועה,
כן כן, שמעתם נכון,
לכעוס בצורה רגועה.
 
וכשזה קורה, זה משנה חיים ממש,
דמיינו את המצב שבו
אנחנו יודעים איך לכעוס:
הכעס הוא כעס, ועם זאת – הוא לא "משתולל",
אנחנו עדיין יודעים איך להשאר בשליטה ורגועים איתו.
אנחנו רגילים לחשוב על כעס כאל דבר
שמיד מוביל לתוקפנות ואגרסיביות,
אבל זה ממש לא מוכרח להיות כך.
 
בתהליך של טיפול בכעסים
נלמד איך להתמודד ולהשתחרר מכל הכאבים
שהכעס מדחיק/מסתיר,
ונלמד לקבל את עצמנו באמת,
כי לקבל את עצמנו באמת,
זה לא לקבל את עצמנו רק כשכיף לנו,
אלא בעיקר כשכואב לנו.
 
ככול שנקבל את עצמנו יותר,
נבין 3 דברים מאוד משמעותיים:
1. אנחנו כבר לא זקוקים לכל כך הרבה כעס,
ונוכל סוף סוף לשחרר אותו.
2. אם יש סיבה אמיתית לכעוס, אפשר לכעוס בצורה אסרטיבית, ולהשאר רגועים.
3. כשאנשים אחרים כועסים ללא סיבה, זה רק כי הם במצוקה, ואין סיבה שנכעס עליהם על כך.
 
כל אלו יהיו הבנות רגשית ולא רק הבנות קוגנטיביות/שכליות.
 
בנקודה הזו, החיים משתנים מקצה לקצה
היכולת שלנו להיות מפוייסים יותר
ובהרמוניה עם אחרים
גוברת פלאים…
 
אנשים רבים נוטים לשאול אותי הרבה על "תקשורת נכונה"
מתוך הנחה שאם ישפרו את צורת התקשורת,
זה יפתור את כל הקונפליקטים שנוצרו להם עם אחרים,
ואני בעד ללמוד איך
לתקשר בצורה אפקטיבית ומקרבת
ואני גם מלמד את זה,
אבל!
לא לפני שאנחנו מבססים יכולת אמיתית
(במידה משמעותית מספיק)
להתחבר לעצמנו רגשית,
עד לשלב שבו אנחנו יודעים איך לכעוס.
כי עד שאנחנו לא מגיעים לשלב הזה,
תמיד נמשיך ליפול בחזרה בדיוק לאותם בורות
של האשמות בלתי פוסקות כלפי הסובבים אותנו.
אז אולי נוכל לדקלם מילים של "תקשורת נכונה"
אבל מבפנים נהיה פצצה מתקתקת,
שבמקודם או במאוחר…
…תתפוצץ.
זוכרים שסיפרתי כמה קשה היה לי
מול חוויה של כעס?
כמה זה הלחיץ אותי כשמישהו כעס לעברי…

לא משנה אם הסיבה היתה הגיונית או לא.

 היום כשאני נתקל בכעס
אני מיד מניח שכנראה האדם שכועס נמצא במצוקה,
והכעס שלו לא הגיוני (לרוב הוא לא הגיוני).
אז לא רק שאני לא לוקח אישית,
לרוב, מתעוררת בי חמלה כלפיו,

כי אני יכול להרגיש בכמה מצוקה הוא נמצא.

ואם הכעס היה הגיוני
(כעס על עוול אמיתי וללא מיקוד אובססיבי באשמה)
גם אז נוח להבין את אותו אדם ולהזדהות אותו.
 
התגובה הקודמת שלי לאירוע בו אני נתקל בכעס
הגיעה מסוג של טראומה
כלפי זיכרונות ילדות קשים.
אתם בטח מבינים כמה זכרונות קשים
יכולים "לסרוט" אותנו.
זה יכול לפעמים להרגיש כמו "מקרה אבוד",
אבל מניסיוני, זה אף פעם לא.
כי ברור לי שבזכות טיפול רגשי שהעברתי את עצמי,
נעלמו בדיוק אותם
התניות נוראיות שחשבתי שאני תקוע איתם לנצח…
 
אני רואה איך זה עובד
עם כל מי שמתנסה ב"שיטת המקור לרוגע פנימי"
שפיתחתי במשך השנים.
אנחנו הופכים להיות מפוייסים עם הזכרונות,
ואז, זה כבר לא "מקפיץ" לנו חוויה שלילית.
לדעת לכעוס בצורה רגועה,
זה מפתח אמיתי לשינוי אדיר,
לא רק עבורנו, אלא לכל הסובבים אותנו.
 
הכעס כשלעצמו הוא לא רע,
והחסך הרגשי שבנו והמיקוד באשמה, זה המקור לבעיה.
ושוב, כל הבנה כזו חייבת להיות הבנה רגשית
כדי שבאמת נתחיל להתנהג לפיה…
 
לדעתי,
החיים יקרים מידי בשביל
להעביר אותם ביותר מידי כעסים לא הגיוניים,
לחצים ודרמות.
 
אם אתם רוצים לשאול עוד על היכולת להרגיע את עצמנו
ואיך זה יכול לעבוד


 
 

אהבתם? שתפו: