על פריצת דרך שעשיתי בגיל 18

אני רוצה לכתוב לכם מלב אל לב
על פריצת דרך שעשיתי בגיל 18.
עד אותו שלב בחיי, עשיתי לעצמי המון נזק
עם המון הרגלים שליליים
שכמעט גרמו למותי.
‍‍‍‍‍‍
כולנו גורמים לעצמנו נזק במידה זו או אחרת,
אנחנו לא מתכוונים לזה, אבל בגלל סיבות שונות נוצר בנו הדחף
ואנחנו פועלים ללא שיקול דעת הגיוני ולכן לצערי אנחנו פוגעים בעצמנו,
ואפילו באחרים.
‍‍‍‍‍‍
כשהגעתי למצב שבו הייתי עם הגב לקיר וידעתי
שהדרך שבה הלכתי עד עכשיו פשוט לא יכולה לעבוד יותר,
ובמילים פשוטות – דרך שהורגת אותי,
ידעתי שאם אני רוצה לתת סיכוי לחיים, משהו בי חייב להשתנות.
‍‍‍‍‍‍
וזה אולי יישמע לכם פשוט או מובן מאילו, אבל כשמגיעים למצב כל כך אבוד זה הדבר הכי לא מובן מאילו שיש:
‍‍‍‍‍‍

ההתנגדות שבי להשתנות היתה אדירה:

"למה שאני אשתנה לעזאזל? שהעולם ישתנה! העולם דפוק לא אני!"
הרגשתי שיש לי זכות לכעוס ולכעוס בלי סוף, כי נגרם לי הרבה עוול.
אבל
ידעתי משהו חדש שהתבהר בי – אם אני ממשיך להתנגד, המתח הזה שבא עם ההתנגדות
פשוט ימחק אותי, כי יש גבול לרמת התנגדות שאפשר לשאת
ולהמשיך להחזיק לאורך זמן.
‍‍‍‍‍‍
שינויים אמיתיים מתרחשים קודם בראש,
ברמת המחשבה.
אם אנחנו חושבים שוב ושוב באותה צורה, דבר לא ישתנה.
‍‍‍‍‍‍
המחשבה הראשונה שגרמה לי לשנות את המציאות
וכשאני אומר לשנות, אני לא מתכוון לשינוי זמני
שעלול להתפרק בכל רגע,
אני מתכוון לשינוי אמיתי, כזה שכשהוא קורה,
ברור לך בדיוק איך הוא קרה,
ואיך אתה יכול להמשיך ולגרום לו להיות משופר יותר.
‍‍‍‍‍‍

המחשבה היתה פשוטה:

הכרתי בכך שיש דברים מסוימים שאני עושה
שגורמים לי נזק.
לא כל הדברים שאני עושה עושים לי נזק,
ולא כל מה שעושה נזק, עושה אותה מידה של נזק.
זאת אומרת, גם אם אני עושה נזק,
אני יכול ללמוד מה בדיוק הדבר שגורם לי נזק,
ולאפשר לעצמי, מתוך מודעות גדולה יותר,
לבחור לעשות פחות נזק.
‍‍‍‍‍‍
עכשיו, יש להבין ויש להבין,
ברגע שאתה מתחיל להגיד לעצמך שאתה עושה נזק,
בהתחלה זה אולי לא ממש ברור,
אבל אם אתה ממשיך לשים לב לזה,
עוד פעם ועוד פעם, וממשיך לתייג את הנזק כנזק,
המוח קולט ברמה מספקת ואז אתה הרבה יותר נחוש
להפסיק את אותו מעשה.
‍‍‍‍‍‍

מה זה בכלל נזק?

כשאנחנו עושים דבר שגורם לנו נזק,
באותו רגע לפעמים זה לא ברור,
אבל הרבה פעמים זה ברור אח"כ:
אנחנו שותים אלכוהול, מעשנים, אוכלים אוכל מסוים,
מרימים את הקול בכעס רב,
מתמקדים באשמה ועוד
ואח"כ מרגישים ומבינים שעשינו טעות – עשינו נזק.
זה הרגע שכדאי שנפנים ונטמיע
במודעות שזה נזק.
‍‍‍‍‍‍
בגיל 18 התחלתי לקחת אחריות לחיי,
ומאז אני ממש אדם אחר,
כל מי שהכיר אותי מאותה תקופה אומר לי את זה היום.
‍‍‍‍‍‍
מאז התחלתי לחקור לעומק
מהי התנהגות מזיקה ומהי התנהגות מועילה,
מה המקור להתנהגות מזיקה ומה המקור להתנהגות מטיבה,
עד שהגעתי למצב שיכול לעזור לאחרים עם הידע והניסיון
‍‍‍‍‍‍
להבין שאנו עושים זנק זו לקיחת אחריות,
וזו אפילו יכולה להיות פריצת דרך.
כמובן, לא פחות חשוב, זה להבין שאנו עושים גם תועלת
ושכדאי להגדיל אותה.
‍‍‍‍‍‍
תחשבו רגע, כמה שנים אדם יכול לחיות בלי להבין
שהוא עושה לעצמו (או לאחרים) נזק.
‍‍‍‍‍‍
אם אתם מגלים שאתם עושים נזק,
זה לא אומר שאתם צריכים להרגיש רע עם עצמכם,
אלא רק עם המעשה הספציפי שפוגע בכם,
ועם עצמכם תרגישו מצויין, כי אתם לוקחים אחריות,
ומוכנים יותר לשפר.
‍‍‍‍‍‍
תודה רבה על ההקשבה,
אשמח שתכתבו לי מה אתם חושבים,
ומהניסיון שלכם עם הנושא,
תודה
‍‍‍‍‍‍
לקריאה נוספת על שיטת המקור לרוגע פנימי לחצו כאן

אם את או אתה חושבים שעוד מישהו יכול לקבל ערך מהמאמר מוזמנים לשתף :